הדגן והגורן

"בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג' י"ט)

שימושי מיני הדגן:

הלחם הוא מזונו העיקרי של האדם והוא הבסיס לארוחותיו, מימי קדם ועד ימינו. שרשרת הפעולות החקלאיות שהיה צריך האיכר לעשות עד אשר תהיה הפת מונחת על שולחנו הייתה ציר מרכזי במחזור עונות השנה, ואף לוח השנה העברי, על מועדיו, קשור קשר אמיץ למערכת חקלאית זו. "אם אין לחם אין תורה" (אבות ג', יז'), הלחם המזון הבסיסי של הגוף ואילו התורה הינה המזון הבסיסי של הנשמה.

מתוך מאות האזכורים במקורותינו של החיטה, השעורה והעבודות בגורן, בחרנו כאן מדרש אחד, המבליט את חשיבותה המכרעת של החיטה כמקור החשוב ביותר למזונו של האדם:

בניגוד לפירות ולירקות שהיה מקובל לקנותם בשוק את החיטה הדרושה לצרכיו היה כל איכר שואף לגדל בעצמו עד כדי כך. שאמרו חז"ל:

"הלוקח תבואה מן השוק – למה הוא דומה ? לתינוק שמתה אמו, ומחזירין אותו על פתחי מיניקות אחרות ואינו שבע". (אבות דרבי נתן פרק ל')

כמו גם החיטה כמזון חשוב של האדם מן הרגע שהוא נגמל מחלב אמו.

"אותו אילן (עץ הדעת) שאכל אדם הראשון... רבי יהודה אומר: חיטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעם טעם דגן". (סנהדרין דף ע' עמודים א', ב').

ייתכן גם, כי הזיהוי של עץ הדעת בחיטה נובע מכך שהחיטה הייתה, כנראה, הצמח הראשון שהאדם נתן את דעתו לגדלו בתרבות. (אגב, בעוד שבלשון ההלכה יש הגדרות ברורות לאבחנה בין "ירק" ל"אילן", הרי האגדה מעצם טבעה אינה מוגבלת בהגדרות מסוג זה, עד כדי הפלגת הדמיון אל ימים יבואו, בהם "עתידה חיטה שתיתמר כדקל" (כתובות דף קי"א עמוד ב').

הכנת הלחם:

"בן זומא אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואחר כך אכל. ואני משכים ומוצא כל אלה מתקנים לפני." (בבלי, ברכות נ"ח, עמוד א')

בסיור במסלול הכחול בנאות קדומים ניתן לראות את משטח הסלע הגדול הממוקם בשולי השדה הוא הגורן. כאן מוצגים כמה מן הכלים השונים שנועדו לעבודות השדה והגורן: מחרשות, מגלים, מורגים, כלי דיש, אבני ריחיים, מיזרים ונפות.

אכן הפעולות הכרוכות בהכנת הקמח הינן קשות ומיגעות כדברי בן זומא:

חרש:

הפעולה הראשונה אשר מתבצעת בשדה. החריש נעשה בסוף ימות החמה ומטרתו לפתוח את האדמה ולהכינה לקראת הזריעה.
המחרשה חורצת את התלמים באדמה. תלם הינו החריץ שנוצר, הוא קרוי כך כיוון שמשני צדדיו ישנם תלים קטנים .

"קודם שנולד נח...היו זורעין חיטים וקוצרין חטים וקוצרים קוצים ודרדרים. כיוון שנולד נח... קצרו מה שזרעו: זורעין חיטים וקוצרין חטים, שעורים וקוצרין שעורים, ולא עוד אלא עד שלא נולד נח עושין מלאכה בידיהם...נולד נח, התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה". (מדרש תנחומא פרשת בראשית, י"א).

זריעה:

" הזורעים בדמעה ברנה יקצורו" (תהילים קכ"ח, ה'-ו'). חרדתם נובעת מחוסר הידיעה מה יעלה בגורל היבול.
פעולת הזריעה מתבצעת עם תחילת ימות הגשמים, זאת כיוון שבשלב הראשוני גידולי הדגן זקוקים להרבה מאוד מים לצורך נביטת הזרעים.

קצר:

"וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חיטים" (שמות ל"ד, כ"ב).

עמר:

קשירת השיבולים לאלומות (= חבילה של שיבולים).

דש:

הפעולה הראשונה המתבצעת בגורן. הכלי בו נעזרים לשם ביצוע הפעולה הינו המורג. מורג- משטח מעץ שעל ביטנו שיניים מברזל או מאבן. לקדמת המורג יש לרתום את בהמת העבודה, זו מסתובבת במעגלים סביב הגורן (האיכר היה עומד על המורג במהלך הדיש). מטרת הפעולה: להפריד את הגרעינים מהשיבולים ובמקביל גם לקצוץ את השיבולים.
"לא תחסום שור בדישו" (דברים כ"ה, ד')- בזמן הדיש בע"ח חשוף לשפע התבואה המונחת על ריצפת הגורן, ולכן אין לחסום את פיו , הטעם הינו צער בעלי חיים.

זרה:

"דש בשעת שרב וזרה בשעת הרוח" (ספרי ד', מ"ב).

את הגורן ממקמים במזרחו של היישוב ובמרחק נאות ממנו, מסיבות אקולוגיות מובנות. חז"ל, שהיו בעלי תודעה אקולוגית מפותחת, עמדו על הנזקים הצפויים מהגורן ופסקו: "מרחיקין גורן קבועה מן העיר חמישים אמה, לא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח. ומרחיקין מנטיעותיו של חברו ומנירו כדי שלא יזיק" (משנה, בבא בתרא, ב' ח').

"התבן והקש והמוץ מדינים זה עם זה- זה אומר: בשבילי נזרעה השדה וזה אומר: בשבילי נזרעה השדה, אמרו החטים: המתינו עד שתבוא הגורן, ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה. באו לגורן, ויצא בעל הבית לזרותה- הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ, ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי (ערימה של גרעיני חיטה לאחר הזרייה), וכל מי שרואה אותן מנשקן." (בראשית רבה פ"ג, ה').

טחן:

טחינת הגרעינים באבני הרחיים. הטחינה ברחיים הייתה מלאכתן של הנשים, כאשר הרחיים היו ממוקמות בחצרות הבתים ולא בגרנות.

הרקיד:

"נפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת." (אבות ט"ו).

ניתן לראות כי מטרתן העיקרית של עבודות הגורן היא ערימת הגרעינים הנקיים והמופרדים. ליד ערימה כזו של גרעינים שכב בועז לישון בכדי לשמור על אוצר יקר זה. שם נרקמת מערכת היחסים העדינה בינו לבין רות: "ויבוא לשכב בקצה הערמה ותבוא בלט ותגל מרגלותיו ותשכב" (רות ג', ז'). לעיתים כדי לשמור על אותה ערימת חטים לא היה האיכר ישן בסמוך לה, אלא הסתפק בגדר קוצנית אשר הקיפה אותה כמתואר בשיר השירים: "בטנך ערימת חיטים סוגה בשושנים" (שיה"ש ז', ג'). בפס' הנ"ל הגדר הקוצנית היא דווקא פרח רך ועדין , כך מהווה הפס' תיאור ציורי של הרעיה.

מרכזיותה של הגורן מתבטאת בכך שהיא לא רק שם מקום, אלא בהשאלה, אף שם זמן, שם עונה: "ימתין עד שתגיע גורן" (תוספתא, בבא מציעה, ט', כ"ד).

פרופ' אביצור מעריך כי האיכר בימי קדם בילה שליש מזמנו בגורן. השנה שלו התחלקה לעונה שלפני הגורן, לעונת הגורן ולעונה שאחריה.

בעונת הקציר, המתחילה ממחרת הפסח ונמשכת עד לאחר שבועות, נערכת כאן פעילות מיוחדת לכיתות בתי ספר: הם מתנסים בעבודות הגורן השונות, כגון דיש, זרייה, ואף טחינת הגרעינים לקמח, כל אלה הן חלק מן העבודות בהן יגע האדם בימי קדם, מן החריש ועד אפיית הלחם, כפי שנאמר: "בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג' י"ט). הלחם היה המזון החשוב ביותר. פגיעה ביבול החיטה והשעורה הביאה לידי מחסור ורעב, לעיתים עד מוות. מכת הברד היא רק דוגמא אחת לפגיעה קשה בגידולי הדגן: "והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול" (שמות ט', ל"א).

תיאור בוטני:

תנאי גידול:

יבול הגרעינים של החיטה והשעורה, הלא הוא הדגן , הוא אחד משלושת היבולים החשובים ביותר של החקלאות הקדומה בארץ, המכונים בתנ"ך דגן, תירוש ויצהר, אותם נכיר בהמשך מסלולנו. הצלחת גידולם מותנית בכוחות הטבע:

"רוח צפונית יפה לחיטין בשעה שהביאו שליש וקשה לזיתים בשעה שינצו. רוח דרומית קשה לחיטין בשעה שהביאו שליש ויפה לזיתים בשעה שינצו..." (בבא בתרא דף קמ"ז, ע"א).

הרוח הצפונית מביאה תועלת רבה לחטים כל עוד הן ירוקות ("בשעה שהביאו שליש"), אך יחד עם זאת תגרום לנזק ניכר לזיתים במידה ואלו כבר הנצו. פרחי הזיתים וכן פרחי הגפן והתמר זקוקים לרוח הדרומית, החמה והיבשה, שתעזור בהאבקתם. כמות הגשמים וחלוקתם הנכונה ומאזן נכון בין תופעות אקלים מנוגדות השוררות בעונת הפריחה וההבשלה של יבולים אלה בימי "ספירת העומר" שבין פסח לשבועות, הם הפתרון לבעייתיות בין הצרכים השונים של גידולים אלו.

האלילות ראתה בכוחות הטבע המנוגדים עושי רצונם של האלים השונים. תורת ישראל ראתה אותם נשלטים בידי אל אחד. לפיכך שקדו מאמיניה על התפילה היומיומית אליו, שיביא כל אחד מכוחות הטבע הללו בשלב המתאים ויצליח את יבולם.

"אביב":

מספר שלבים בהתפתחות התבואה בשדה מרגע הזריעה ועד הקציר.

"שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוהיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה" (דברים ט"ז, א'). כיום משמעותו של המושג אביב היא: עונה, עונת מעבר בין ימות הגשמים לימות החמה, אולם בתורה אביב מבטא את אחד משלבי התפתחות התבואה. זהו השלב בו הגבעול מתקשה והופך לחלול- אבובי והגרעינים תופחים.

חיטה מול שעורה:

השעורה מקדימה בהבשלתה את החיטה. קציר השעורים נעשה בסביבות חג הפסח קציר החטים לעומת זאת בסביבות חג השבועות.

גרעיני השעורה רזים יותר מגרעיני החיטה, הקליפה העוטפת את גרעיני השעורה (=המוץ) דבוקה לגרעין ואינה נפרדת ממנו בזמן הדישה כמו בחיטה.

המלענים (= השערות שבראש השיבולת) של השעורה ארוכים יותר.

השעורה, הפחותה בערכה מן החיטה הפכה עם הזמן למזונם של העניים ולאחר מכן למאכל בהמה בלבד.

" מרת בת ביתוס- העשירה שבירושלים הייתה. שגרה שליח לשוק ואמרה לו: לך והבא לי סולת. עד שהלך נמכרה הסולת. בא ואמר לה: סולת אין, פת נקיה יש. אמרה לו: לך והבא. עד שהלך נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת נקיה אין, פת קיבר יש. אמרה לו: לך והבא. עד שהלך נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת קיבר אין, קמח שעורים יש. אמרה לו לך הבא. עד שהלך נמכר אף זה". (גיטין נ"ו, ע"א, לפי תרגום ח.נ. ביאליק).

סיפורים ומשלים

פרה שומרת שבת:

פעם היה איש חסיד, ולו פרה יחידה.
יום יום יצא האיש עם פרתו לשדה, שם על המחרשה וחרש שדהו. כך עשה כל ימות השבוע, אבל בשבת לא עבד, וגם לפרתו נתן מנוחה.
אך לאותו איש חסיד הגיעו ימים קשים, והיה נאלץ למכור את פרתו. בא שכנו הנכרי, קנה את הפרה, משך אותה בחבל והביאה לרפת שלו.
ביום ראשון הוציא הנכרי את הפרה לשדה ורתם אותה למחרשה. והפרה משכה בעול וחרשה, כפי שהיתה רגילה. כך עשה ביום שני וביום שלישי ובכל ימות השבוע. אך משביקש להוציאה לשדה בשבת, לא הניחה לו הפרה לעשות זאת ורבצה על האדמה.
ניסה הנכרי להקימה- ולא רצתה לקום, ראה שאינו מצליח ורץ אל החסיד שמכר לו את הפרה. איזו פרה מכרת לי? צעק בחמתו- קח אותה בחזרה והחזר לי את כספי!
מה קרה? שאל היהודי- הלא פרה טובה ושקטה היא זו, גם חרוצה. מעולם לא גרמה לי שום צרות.
סיפר הנכרי ליהודי את השתלשלות העניינים, הבין החסיד מיד: הפרה היתה רגילה לנוח בשבת, ולכן לא רצתה לעבוד היום. הלך אל הפרה ולחש באזנה: הוי פרה, פרה! כשהיית אצלי, נחת בשבת, כי שומר שבת אני. אבל נעשיתי עני והייתי מוכרח למכור אותך לאיש הזה, והוא איננו יהודי ואיננו שומר שבת. לכן לא תוכלי עוד לנוח היום. בבקשה ממך, קומי ועשי רצון אדונך החדש.
קמה הפרה על רגליה והיתה מוכנה לעבוד. הנכרי הביט בכל המעשה הזה וקרא: אוי לי! האם אני גרוע יותר אפילו מבהמה זו? אין לה דעת ואין לה תבונה, ובכל זאת שמרה שבת. ואני בן אדם ואיני יודע, מה ציוה ה', שברא אותי!
מאותו יום והלאה קבל על עצמו את מצוות התורה, נעשה גר צדק, למד בשקידה וזכה לתורה, והיו קוראים שמו רבי יוחנן בן תורתא. (מתוך "כה עשו חכמינו"\ יוכבד סגל, על פי מדרש עשרת הדיברות ופסיקתא רבתי פ' י"ד).

לך אל הנמלה עצל:

"לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה" (משלי ו', ח').

מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה?
רבנן אמרו:...נמלה זו אינה חיה אלא ו' חודשים...וכל מאכלה אינה אלא חיטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאה: חיטים שעורים ועדשים. אמר רבי תנחומא: וכל חייה אינה חיטה ומחצה, והיא כונסת אלו. ולמה היא עושה כן? שאמרה: שמא יגזור עלי הקדוש ברוך הוא חיים, ויהא לי מוכן לאכול. אמר רבי שמעון בר יוחאי: מעשה היה ומצאו בבור שלה שלש מאות כור מה שמכנסת מן הקיץ לחורף. לפיכך אמר שלמה לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם. (דברים רבה ה', ב').

ביבליוגרפיה:

ספר שבעת המינים בעריכת יונה זילברמן
כי האדם עץ השדה/דבורה אטרוז – רוזנפלד, דוד צפריר צירקין
דרך ארץ – אדם וטבע בעריכת עירית זהרוני
טבע ונוף במורשת ישראל/נגה הראובני
כה עשו חכמינו/יוכבד סגל
המילון החדש/אבן שושן
מילון ללשון העברית/אליעזר בן יהודה