עמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > נצרותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > נצרותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ערים, מדינות ואימפריות > אירופה הנוצרית
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
הכנסייה מילאה תפקיד מרכזי בהתנצרותה של אירופה ובגיבושה של תרבות המערב כתרבות נוצרית. המאמר סוקר את התמורות שחלו בנצרות החל במאה ה- 4 , היחסים בין הכנסייה לבין הקיסרות והפעילות המיסונרית בקרב השבטים באירופה.



הכנסייה במערב אירופה - גורם ציוויליזטורי מטמיע בימי-הביניים
מחבר: אריה גראבויס


משנפרדה הנצרות הפאולינית מן היהדות והחלה להפיץ את תורתה בקרב הגויים (gentiles) שבתחומיה של הקיסרות הרומית, היא הפכה גורם חברתי-דתי שכולל בתוכו יסודות תרבות ודת שונים, שאותם היא הטמיעה באמונתה המונותאיסטית והמשיחית. התפשטותה של הנצרות הקמאית, על רקע הסינקרטיזם התרבותי שאפיין את העולם ההלניסטי-רומי של המאה הראשונה והשנייה לספירת הנוצרים, התאפשרה בזכותן של תכונות מבוללות אלה שציינו את אבות הכנסייה. הללו שילבו במסגרתה של הדת החדשה מורשות השאולות מן היהדות, מן התרבות ההלניסטית ומסדרי המשטר והחברה הרומאיים. ככל שהלך וגבר כוחה של הנצרות במאות השלישית והרביעית, ובמיוחד בקרב צבאה של הקיסרות הרומאית, כך בלטו מגמות הוויתור על מנהגים שהיא הביאה עימה מן היהדות ובלטו תכונות הסתגלותה למסורות הפולחן שהיו מקובלות על המצטרפים החדשים לשורותיה. בתהליך מקביל החלה הכנסייה החדשה להתארגן על-פי אמות המידה של סדרי המשטר ההיררכי, שהיה נהוג בקיסרות הרומית.

יתר-על-כן, במאה הרביעית – שבראשיתה, בימיו של הקיסר קונסטנטינוס, זכתה הכנסייה הנוצרית למעמד של "דת מותרת", ובשלהיה, בימיו של הקיסר תיאודוסיוס, הפכה ל"דת רשמית" של הקיסרות – חל מפנה חשוב בתהליכי ההתבוללות של הכנסייה ושל המדינה. צעדיהם של הקיסרים לטובתה של הכנסייה הביאו לכך שראשיה שינו את יחסם כלפי הקיסרות וראו בה את המסגרת המדינית והחברתית היחידה, שבה היה יכול נוצרי לפתח כהלכתו את אורח-חייו הדתי; בכך נתנו ראשי הכנסייה פרוש נוצרי למושג 'האיקומנה', שבמשמעותו ההלניסטית ציין את העולם התרבותי, שאותו זיהו עם עולמה של הקיסרות הרומית. אולם בעת ובעונה אחת הביאו צעדים אלה להשתלבותם של הבישופים במנגנון הבירוקרטי של הקיסרות המאוחרת. מציאות חדשה זאת הניעה את אבות הכנסייה להזדהות עם הקיסרות ועם האריסטוקרטיה ששלטה בה, כפי שהיטיב לבטא זאת אוגוסט ינוס מהיפו, בעל 'קרית האלהים', כאשר הגדיר את הקיסרות הרומית הנוצרית בתור "הקריה הארצית" (Civitas terrena). אומנם הזדהות זאת היתה מסויגת בתחום התרבותי, שבו דחו אבות הכנסייה את התרבות הפגנית ואת ביטוייה הספרותיים. בשאלה זאת מאלפת עמדתו של היירונימוס, כפי שניסח אותה באיגרת ששלח לרומי מאנטיוכיה בשנת 381 ובה תאר את הזיותיו. מתרגם התנ"ך הגיע למסקנה כי הוא היה נהנה מקריאתן של יצירות קלסיות ובכך ראה סתירה ביחס לשאיפה להגיע לתשועת נשמתו; לפיכך הוא חיסל את ספרייתו היפה, בהדגישו את הצורך שנוצרי יתרכז בקריאתם של כתבי הקודש ושל יצירות שמטרתן להקנות ערכי מוסר והתנהגות נוצרית. אכן, אנשי הכנסייה היו אחראים לחיסולן או לגניזתן של יצירות קלסיות רבות, למרות שתלו את אשם ההרס וההשמדה בשבטים הגרמניים. מבחינה זאת מבחין המחקר המודרני בין הוונדליזם, לבין הוונדליזם ושאר שבטי הגרמאנים, שלא גילו כל עניין באוספים הספרותיים הקלסיים. אומנם הסתייגותם של אנשי הכנסייה מן היצירות הפגניות לא היתה מוחלטת, וחרף המגמות האסקטיות אימצו ראשי הכנסייה את התרבות הקלסית, כאשר ניתן היה להציג אותה במעטה נוצרי. בתחום זה היה חשוב מפעלו של קאסיודורוס, שהניח את היסוד לחינוך הנוצרי במנזר שהקים בדרומה של איטליה, ב-Vivarium, וביסס אותו גם במורשה הקלסית. לפיכך, בתקופה שבין דורו של אוגוסט ינוס לבין זה של קאסיודורס (מראשית המאה החמישית ועד לאמצע המאה השישית), הטמיעה הכנסייה את המורשות שמהן שאבה והיתה לנושאת דגלה של התרבות הקלסית; זאת בנוסף לעיקרי האמונה ולסדרי הפולחן, שאף הם נוסחו בלשון הלטינית. משום כך אין תימה בכך שעם התפוררותה של הקיסרות הרומית במערב, נותרה הכנסייה הגוף המאורגן היחיד בחברה שהיה מסוגל לתפקד ואף ליטול לידיו מתן שרותים נוספים, שניתנו בעבר על-ידי רשויות חילוניות, כגון החינוך, והוא שייצגה כלפי החברה החילונית החדשה את מורשתה של התרבות – הרוחנית והחומרית כאחת – של העולם הרומאי.

*

התיישבותם של שבטי הגרמאנים במערב אירופה, תוך כדי התפוררותה של הקיסרות הרומית, גרמה לבטים קשים בקרב אנשי הכנסייה. נאמנים להשקפת העולם האויקומנית מן המאה הרביעית, הם התקשו לראות באנשי השבטים הללו בריות בעלות רמה תרבותית, הראויות לגילויה של בשורת הנצרות. לפי עדותו של הנזיר סילו ויאנוס מ-Lerins, שהיה אחד המבקרים של "הדיכוי" בקיסרות הרומית, גרמאנים אלה היו "דוחים בהופעתם, בריחות הרעים שהפיצו, בלבושם ובתזונתם". יצוין שאוגוסטינוס מת בשנת 430, בעיצומו של תהליך כיבושה של צפון-אפריקה בידי הוונדלים, אולם בכתביו אין זכר להופעתם, שהרי, כמו שאר ראשי הכנסייה בני דורו, לא גילה עניין בהפצת הנצרות בקרבם של "מהרסי הקריה הארצית". לפיכך נותר תחום זה פתוח בפני המטיפים שהשתייכו לכת האריאנים, אשר לאחר שהוקעו כמינים ונרדפו בתוך הקיסרות הרומית, החלו להטיף לבני השבטים הגרמניים. פעילותם זכתה להצלחה בעיקר בקרב הגותים, שקיבלו את הנצרות במהדורתה האריאנית. משום כך נוסף גם חיץ דתי, שהעמיק את התהום אשר הפרידה בין כובשים לבין נכבשים בעקבות 'נדידות העמים'. הצלחותיהם של האריאנים גרמו איפוא לראשי הכנסייה לשנות את התייחסותם ולהסתגל אל המציאות החדשה. זאת בנוסף לעובדה, שנוצרים אשר שרתו בצבא הרומאי נהגו להטיף לאמונתם בקרב החיילים, מבלי שהבחינו בין "הרומאים" לבין "הגרמאנים", שהיוו במאה החמישית את רובו של הצבא הרומאי. אנשים אלה, כמו Severinus או Martinus, הידוע כמרטין הקדוש מטור, היו איפוא מבשרי המפנה שחל באמצע המאה החמישית באיטליה ובגאליה. הוא דרבן את ראשי הכנסייה לעודד את הפעולה המיסיונרית בקרב שבטי הגרמאנים, שאותה ראו כחלק ממאבקה של הכנסייה הרשמית באריאנים. מפנה זה הביא למיקודה של הפעילות המיסיונרית של הכנסייה בנקודות המגע שבין הכובשים לבין הנכבשים, כלומר – בערים ובשווקיהם, בדרך הטבע היו אלה הנשים – אשר נשאו בעולה של הפעילות הכלכלית בחברות הגרמאניות ולכן נמצאו בקשרים עם האוכלוסייה הנוצרית – שהשפעו מן ההטפות הללו ומאורח החיים של "הרומאנים" הנוצרים. הן היו איפוא הראשונות להמרת דתן והן שהשפיעו על בעליהן ללכת בעקבותיהן. המקרה הקלסי של קלוטילדה, אשתו הבורגונדית הנוצריה של קלוביס, מלך הפראנקים, אשר שיתפה פעולה עם בישוף רינס, רמיגיוס, במטרה לשכנע את כובשיה של גאליה לקבל עליו את הנצרות הקתולית, הוא ללא ספק המפורסם ביותר בגין השלכותיה של התנצרות הפראנקים בראשיתה של המאה השישית; אולם יחד עם זאת הוא מהווה דוגמא למקרים רבים אחרים, שהיו שכיחים מאוד במאות השישית והשביעית הן ביבשת אירופה והן בבריטניה ואשר הקלו על הפצתה של הנצרות.

המקורות מפרי עטם של אנשי הכנסייה מדגישים כמופת למניעי ההתנצרות בקרב השבטים את הציפייה לגמול, קרי: סייעתא דשמייא או העזרה של "אלוהי הנוצרים" בשעת מצוקה, ובמיוחד ברגעי מבחן בקרבות, שהיו בחינת הוכחה לכך שאלוהי הנוצרים היה יעיל יותר מאשר אלילי השבטים. ביטויים, כגון בת-הקול שהשמיעה לקונסטנטינוס את הבשורה: "בסימן זה תנצח" (in hoc signo vinses) או פנייתו של קלוביס ל"אלוהי קלוטילדה" שיסייע בידיו בשעת מצוקה במאבקו באלאמאנים, היו שכיחים. מגמתם הדידקטית היתה להוכיח לבני השבטים באמצעות התעמולה להמרת הדת, תוך שימוש בביטויים שהם היו רגילים להם, כי ההתנצרות תועלתה עימה. בכך הסתגלה הכנסייה לנורמות התנהגות שרווחו בקרב השבטים הגרמניים והתאימה את הערכים הקשורים בשאלת השכר והעונש למציאות החדשה, כך ששאלת הגמול הצביעה על מעבר מרמת הדיון המוסרי לרמת הדיון המבוססת על הגשמיות ועל התועלת המיידית.

אולם לא פחות מן התופעות הללו, יש להדגיש בין המניעים להתנצרות גם את השאיפה שרווחה בקרב אחדים מבין ראשי השבטים לרכוש מערכי התרבות הרומית, שהכנסייה ייצגה אותם. בהתנצרות הם ראו עלייה ברמת תרבותם ועימה קבלתם של סדרי משטר מתוקנים יותר. בתחום זה בולטת הדוגמא של תיאודוריק, מלך האוסטרוגותים, שעל-ידי קבלת האמונה הקתולית ביקש לכונן באיטליה בראשיתה של המאה השישית ממלכה, שבה תהא מזיגה בין מורשתו השבטית לבין התרבות הרומאית, כפי שייצגו אותה אנשי הכנסייה המלומדים, כגון קאסיודורוס ובואטיוס, שהיו ליועציו, אולם גם לקורבנותיו. ניסיונותיהם של מלכי השבטים הגרמניים לחקות את סדרי המשטר של הקיסרות הרומית, לרוב כפי ששמעו על הנעשה בקיסרות המזרחית של יוסטיניאנוס, הגבירו את זיקתם לאנשי הכנסייה שהשתלבו במערכות השלטון, בין אם בחצרות המלכים ובין אם בערים, שבהן הפכו הכישופים לגורמים דומיננטיים. לפיכך, לאחר השלב של הפצת הנצרות מילאה הכנסייה תפקיד ציוויליזטורי מכריע במערב אירופה, בהנחילה לשבטים הגרמניים יחד עם האמונה גם את מורשת התרבות הרומית ובמיוחד בסדרי השלטון והמנהל.

לעומת זאת בתחום התרבות החומרית מצביע המחקר בן דורנו על כך שהיתה הגזמה באשר לתפקידה הציוויליזטורי של הכנסייה. שקיעתו של העולם הרומאי נבעה במידה רבה מחוסר היכולת להסתגל לתנאי החברה והכלכלה המשתנים בעקבות התמעטותם של העבדים, שהועסקו בעיבוד החקלאי של הלטיפונדיות. לעומתם מסורותיהם של השבטים הגרמניים בתחום החקלאות עמדו להם בתהליך ההסתגלות לתנאים אלה ובמיוחד לשאלות המחסור בכוח-האדם; עם התיישבותם של שבטי הגרמאנים ניתן לעקוב אחרי המעבר למחזור הזריעה לפי שיטת "שלושת השדות" ולשימוש במים כמקור אנרגיה לשם הפעלתם של אבני הריחיים הטוחנים גרעיני דגנים במקום השימוש בכוח-אדם. מבחינה זאת התמונה שהציגו חוקרי הדורות הקודמים – לפיה היו נחלאות הכנסייה, ובמיוחד המנזרים, מופת למשק חקלאי, שאנשי החברה החילונית נהגו לחקות בנחלאותיהם – טעונה הגדרה מחודשת. אנשי הכנסייה שאבו את השראתם בנחלאות החקלאיות מן החידושים של אנשי השבטים הגרמניים; הם שילבו את מערכות העבודה עם המסגרות של ארגון ומנהל, שהיו מבוססות על התרבות הכתובה. בזכות העדויות הכתובות הללו יכולים החוקרים לחקור את התמורות שחלו בחקלאות במערב אירופה בתקופת ימי-הביניים המוקדמים (בין השנים 1100-600); אולם יש להיזהר ולראות בעדויות הכתובות המתייחסות לנחלאות הכנסייה אספקלריה של הציוויליזציה החומרית שהתפתחה בממלכות הגרמאנים, כאשר נחלאות אלו מהוות לא יותר מאשר דגם מייצג ולא מופת של פעילות ציוויליזטורית. הוא הדין גם לגבי ההבט החברתי, כמו יצירתם והתפתחותם של קשרי התלות, המבשרים את המעבר למשטר הפיאודלי. יותר משניתן לדבר על תפקיד ציוויליזטורי של הכנסייה, יש לייחס תמורות אלה להתפשטותה של תרבות תקופת הברזל באירופה שמצפון לאלפים, שיחד עם כלל הגורמים החילוניים – גם הכנסייה אימצה אותן.

באשר לתרבות הרוחנית, פתחה הפצתה של הנצרות בקרב השבטים הגרמניים בתהליך של הטמעת מסורות. קבלתה של הנצרות בגירסתה הקתולית סייעה לגשר על התהום שהפרידה בין הכובשים לבין הנכבשים ויצרה בסיס של דת משותפת, שבתוכה התבוללו אלמנטים אתניים ותרבותיים שונים. אולם תהליך זה של התבוללות, שנמשך במערב אירופה למעלה מחמש מאות שנים, מצביע על כיוונים דו-סיטריים, למרות השתייכותם של כל המרכיבים למסגרת דתית אחידה. בעוד שקבוצות דלילות של אוכלוסיות התבוללו ביתר קלות באלמנטים מסיביים, כמו האוסטרוגותים והלומבארדים ברוב האיטלקי, ומאידך גיסא האלמנטים הרומאניים בגאליה הצפונית והמזרחית בקרב הפראנקים והאלאמאנים, הרי שלגבי רוב שטחה של מערב אירופה ההתבוללות התנהלה בצורה שונה מאזור אחד למשנהו. הדבר גרם שינויים תכופים במפה האתנית והלשונית, והגבול הלשוני שבין "רומאניה" לבין "גרמאניה" נקבע סופית רק במאה ה- 11. אולם גם לאחר קביעות אלה נותרו מובלעות אתניות-לשוניות, כאשר המפורסמת ביותר היא מובלעת הוואלונים בבלגיה בת-זמננו. תהליך ההתבוללות של שני האלמנטים היה איפוא מורכב, למרות המסגרת המאחדת של האמונה, ובו טמונים הניצנים של צמיחתם של העמים החדשים במערב אירופה.

אף בתחומי האמונה והפולחן, שהיוו את עיקר מגמתה המיסיונרית של הכנסייה, היה תהליך הטמיעה מורכב. הכנסייה נאלצה להסתגל ללא הרף לתנאים שהמציאות הכתיבה לה, עד כי יש מקום לקבוע כי בשנת 800 בערך נותר מעט מן ההשקפות הדתיות של הנצרות הקמאית, של פאולוס ושל אבות הכנסייה. במאמציה להפיץ את האמונה סיגלה לעצמה הכנסייה הרגלי פולחן שהיו נהוגים בקרב שבטי הגרמאנים כמורשת "דת האבות" והעניקה להם לבוש נוצרי, במיוחד בפולחן הרֶליקוויות. בכך אימצה הכנסייה לעצמה יסודות של פולחן פטישיסטי, שהיה בנוי על ההכרה של מעורבות כוחות מגורמי הטבע בחיי האדם ועל שאיפה לרצות גורמים אלה. במזגה את היסודות הללו עם מסורת פולחן המתים, הסבה הכנסייה את הפולחן הפגני לפולחן נוצרי ובו הדגשה על הגשמיות, על מעשי הניסים שנעשו לתועלתם של האמינים. בנוסף להסבה שכבר חלה בתפיסות השכר והעונש כגמול מיידי ומוחשי, בולט היסוד של השימוש בניסים ובמופלא בהסבר למעשיו של האל, שעשה כדי להיטיב עם המאמינים. כבר בראשיתה של המאה השביעית הגיע תהליך זה לידי טמיעה, כפי שהעיד עליו ההיסטוריון גרגוריוס מטור בספרו על 'המופלאות'. פועל-יוצא של אימוצם של מנהגי פולחן אלה ושל המעבר מן האמונה האבסטרקטית של הנצרות הקדומה – שבה מילאו תפקיד מרכזי יסודות של סמליות, כגון ה-eucharist, שסימל את דמו ואת גופו של ישו בצורת היין והלחם – היה השימוש המודגש והמתרבה בצלמים, שהביא להתאזרחותו של השימוש האיקונוגרפי באומנות הנוצרית הקתולית.

תמורות אלו בסדרי הפולחן הביאו עימם את התאזרחותו של פולחן הקדושים, אשר הפך לביטוי הנפוץ ביותר של האמונה העממית. קדושים אלה, שחלקם היו דמויות מן הברית החדשה, אבות הכנסיה, מרטירים שהוצאו להורג על אמונתם או מפיצי האמונה הנוצרית בארצות ובמחוזות השונים, ובחלקם דמויות של אישים שהמאמינים האמינו כי בחייהם ואחרי מותם היטו את חסדי האל על המבקשים אותם באמצעות מעשי ניסים, היו למטרה נערצת של הפולחן. מקום קבורתם או המקום שבו לפי המסורת מצוי עצם מגופם הפכו למקומות קדושים, שנהגו לעלות אליהם לרגל. הצליינות, ברוכה למקומות קדושים בקרבת מקום, אולם גם לרומא, לקברו של פטרוס, ולירושלים, לקברו של ישו, היתה אפוא פעולה שנועדה להמחיש את הדת ולהביא תועלת למאמין, בראש וראשונה על-ידי ריפוי ממחלות. מבלי שראשי הכנסייה גילו מודעות למשמעותו של התהליך הזה, היה בו מפנה מהפכני באשר לאופיה של הדת הנוצרית. הוא מילא תפקיד מכריע בהצלחתה של הכנסייה להפיץ את הנצרות בקרב הגרמאנים, הסקנדינאבים והסלאווים, והטביע את חותמו על האמונות והדעות של הנצרות הקתולית לדורותיה.

בתהליך זה של הטמעת מסורות דתיות שונות היתה טמונה הסכנה – מבחינתה של הכנסייה – להיווצרותו של פלורליזם ולאובדן אחדות האמונה, שהיתה אחד מעקרונותיה המקודשים מאז צמיחתה. כנגד סכנות אלה של פלורליזם ושל פרטיקולריזם, אשר מצאו ביטוים בחברה הפיאודלית החילונית, עמדה לה לכנסייה המסגרת הארגונית שלה, שהלכה ושוכללה במאות החמישית והשישית; עלייתה של האפיפיורות וקבלת הנהגתם של בישופי רומי, במיוחד מימיו של גרגוריוס הראשון, אפשרו לה להשתמש בארגון זה כדי לכפות אחידות בסדרי האמונה והפולחן. השימוש בנזירים הבנדיקטיניים, שהיו אמונים על חובת הציות, בפעילות המיסיונרית לא זו בלבד שחיזק את כוחו של האפיפיור, אלא אף העמיד לרשותו של הארגון כוח-אדם מסור, שמילא תפקיד מכריע בפעילות ההטמעה. השימוש בשפה הלטינית כלשון הפולחן וכלשון הספר היווה אף הוא גורם אחדותי, שאליו ניתוספו כתבי הקודש. מן המאה השמינית התמעט השימוש בתרגומים הקמאיים של קטעי תנ"ך והבדרית החדשה לשפה הלטינית והתפשט השימוש ב'וולגאטה' בתור נוסח סמכותי של כתבי הקודש, למרות שהמעתיקים גרמו לא פעם שיבושים ויצירת גירסאות שונות. החינוך במנזרים היווה אף הוא גורם ליצירתה של אחדות לטינית זאת, בעזרתם של חבורת תיאולוגים משכילים, בהם גרגוריוס הראשון עצמו והאנגלו-סאכסו Beda, שגיבשו את התפיסות השונות למסכת אחת, שבה השתלבו מורשות הכנסייה הקדומה ואמונותיהם של אנשי השבטים הגרמניים, הסקנדינאביים והסלאווים.

*

בתקופה הקארולינגית ובמיוחד במאה התשיעית בלט תפקידה של הכנסייה כגורם ציוויליזטורי בגיבושה של תרבות המערב. פעילות זאת התנהלה בכמה מישורים – התיאולוגי, הפוליטי, הלמדני-חינוכי והספרותי – כאשר בולטת הזיקה ההדדית שביניהם. עלייתה של הקיסרות הקרולינגית עוררה את הוגי הדעות של הכנסייה הקתולית לחפש את המסד הרעיוני למציאות הפוליטית החדשה, שהייתה שונה מזו של ביזנטיון. עיון בתורתו של אוגוסטינוס הביא אותם לנסח את רעיון הקיסרות הנוצרית כהתגשמות של המלוכה המקראית, היא מלכותו של דוד, מלך ישראל, תוך כדי השלכתה על מלכותו של קארל הגדול. המדינה נתפסה משלהי המאה השמינית כמסגרת הכרחית, שנועדה להבטיח את תשועת נשמתם של המאמינים. מבחינה זאת שבו הוגי הדעות לתפיסתו של אוגוסטינוס, בהדגישם את הזהות שבין הקיסרות לבין חברת המאמינים, אשר נתפסה כחברתם של בני ישראל שברוח. ניסוחו של רעיון הקיסרות הביא להתעוררות לימוד התנ"ך והברית החדשה והעיון בפרשנותם. כפועל-יוצא מזה התבססו חיבוריהם של התיאולוגים על פרשנותם של כתבי הקודש ושל אלה של אבות הכנסייה. הם שילבו בחיבוריהם התיאולוגיים את מורשתה של הכנסייה הקדומה עם ההתפתחויות שחלו במאות השנים הראשונות של ימי-הביניים וגיבשו השקפת עולם אסכטולוגית וקוסמית. פעילות זאת עוררה את הצימאון לדעת והביאה לכינונם של בתי-ספר בקתדראלות ובמנזרים, ובראשם ה'אקדמיה' של החצר שבאאכן. יחד אתם התפתחו במנזרים ה-scriptoria, אשר סיפקו לספריות הכנסיות והמנזרים ולספריותיהם של כמה מגדולי האצילים העתקים מוגהים של כתבי-הקודש ושל יצירות תיאולוגיות, היסטוריות וספרותיות.

במגוון הרחב של היצירה במרכזי הלמידה ובמנזרים שבקיסרות הקרולינגית במאה התשיעית מצטיירת הראייה הנוצרית של החברה על כל תחומי פעילותה. המחברים אף העטו מעטה דתי-נוצרי פעולות חילוניות שונות, כגון מלחמות אשר הוצגו בתור "מלחמות מצווה", שנועדו לסייע להפצת הנצרות: דוגמא בולטת לכך היא הצגת מלחמותיו של קארל הגדול בסאכסונים. מלחמות אחרות הוצגו כמלחמות מגן כנגד הבלתי-מאמינים או כמסעות שנועדו להגן על הכנסייה. הראייה הנוצרית של החברה ושל המדינה, שהיתה נחלתם של הוגי הדעות והמחברים האחרים, מצאה את ביטויה המושלם בהצגתו של סדר קוסמי הייררכי על-ידי הנזיר האירי Johannes Scot Erigena, דוגמת הסדר הרצוי לעולם כולו. אחרים עוררו את שאלת מקומם של היהודים בעולם ובחברה הנוצרית: חרף היחס הסובלני של השליטים, מצאו רבים לנכון לנהל פולמוס כנגד היהודים והיהדות, כאשר הבולטים שבהם היו ראבאנוס מאורוס ואגובארד, שציינו כי מגמתם הייתה להדגיש את ייחודה של האמונה הנוצרית ואת נכונותה. כללו של דבר – ההתעוררות התרבותית המכונה הרנסנס הקרולינגי היוותה מסגרת למזיגתן של המסורות הקדומות השונות ולהטמעתן על-ידי הכנסייה לאמונה ייחודית, בעלת מסד תרבותי משלה, שניסתה לחבוק את כל שטחי הפעילות החברתית.

תפיסות אלו תרמו לגיבוש האופי התיאורטי של המדינה ושל חברת ימי-הביניים. למרות ההתפוררות של מסגרות השלטון והפיאודליזציה של החברה, פיתחה הכנסייה את רעיון קיומה של המדינה כמסגרת שנועדה להבטיח את התנאים לתשועת הנשמות ואת הסדר החברתי האידיאלי, שהיה בנוי על השתלבותם של שלושת מעמדות החברה – "המתפללים, הלוחמים והעובדים", כהגדרתו של אדאלברו, בישוף לאן, בראשית המאה ה- 11 – בגוף אורגני אחד – "חברת המאמינים". היא הדגישה את חשיבותו של היעוד הזה ואת נחיצותו של הארגון המדיני, תוך כדי החייאתו של הראיון המקראי של הברית בין האל, המלך והכוהן הגדול, שאותו יישמה בטקסי משיחתם של המלכים. מסביב למוסד המלוכה "המשוחה", המשיכה הכנסייה לטפח את רעיון המדינה הנוצרית גם באותן התקופות שבהן הוא לא ייצג מציאות של ממש, במיוחד במאות 11-9, בחנכה את דעת הציבור לראות במדינה מסגרת חיונית לסדר החברתי; לא בכדי הדגיש הנזיר הוגו מפלרי בראשית המאה ה- 12, כי "המלך דומה לאלוהים האב, ואילו הבישוף – לבן". בכך, תרמה הכנסייה את תרומתה לחשיבה הפוליטית הנוצרית לקראת הפיכתה של המדינה לגוף ממשי במאות ה- 12 וה- 13. הפעילות המחנכת הזאת של הכנסייה בתחום ההגות המדינית אף הורחבה לכללי ההתנהגות של בני החברה במסגרתה של המדינה. תחייתם של לימודי המקרא באה לידי ביטוי בתחום זה על-ידי הדגשת ההבט המוסרי של אורח החיים הנוצרי, המבוסס על נאמנות לדת, למלך ולאדון הפיאודלי. רעיונות אלה, שנוסחו כבר באמצע המאה התשיעית בספרה של הגבירה הפראנקית Dhuoda, אשתו של ברנארד מרקגראף גותיה,שביקשה ללמד באמצעותו לבנה גילס כללי התנהגות הראויים למעמדו, מהווים את תמצית הכללים של "המוסר הנוצרי", שהיה מבוסס על הטמעתן של מורשות מקראיות ורומיות בתוך מסורות התנהגות השאובות מן ההווי של השבטים הגרמאניים. לכללי ההתנהגות הללו הוסיפה הכנסייה את האתוס של מלחמה המצווה כנגד הבלתי-מאמינים ובמיוחד – המוסלמים בספרד. כללי "המוסר הנוצרי" נועדו לחינוכו של מעמד "הלוחמים" ולפיכך הובלטה בהם הגאווה של השתייכות למעמד העליון בחברה, שעליו הוטל להבטיח את שלומם של המאמינים ואת קיומה של הציוויליזציה הנוצרית.

כאמור, תהליך הפצתה של הנצרות במערב אירופה התנהל מן המאה השישית והושלם עד לראשיתה של המאה התשיעית. מן המאה התשיעית ואילך התרכזה פעילותם של המיסיונרים בצפון אירופה – בארצות סקנדינאביה, במרכז אירופה – בקרב הסלאווים וההונגארים ובתחומי השוליים שבספרד – בעקבות הרקונקויסטה הנוצרית. פעילות זאת התנהלה על יסודות מגובשים יותר, על-ידי מיסיונרים שהוכשרו לקראת שליחותם, והסתייעה במערכת הארגונית של הכנסייה ובמיוחד בזאת שבקיסרות הגרמנית. לפיכך היו תהליכי הפצתה של הנצרות בימי-הביניים המרכזיים כרוכים גם בהפצתה של הלשון הלטינית כשפת הפולחן וכלשונם של אנשי הכמורה וגם בהתפשטותם של סדרי המשטר והחברה שהיו נוהגים בגרמניה. מגמות אלה של גרמניזציה לא התערו בארצות סקנדינאביה, שבהן התפתחו מסגרות פוליטיות וחברתיות בעלות תרבות עצמית. לעומת זאת מצאו מגמות אלה ביטוי בולט בארצות שממזרח לקיסרות הגרמנית, שיחד עם הדת הקתולית קיבלו עליהן את המשטר הפיאודלי במהדורתו הגרמנית, ואילו על-ידי יסודן של ערים חדשות או על-ידי הסבת חברתן של ערים קיימות בפולין נפתח הפתח לחדירתה של התרבות הגרמנית לתוכן. הפצתה של תעודת הזכויות של העיר מאגדבורג, משלהי המאה העשירית ואילך, בערי בוהמיה, פולין והונגריה גררה הן שינויים במשטר ובארגון החיים העירוניים והן את קבלתה של התרבות הגרמנית, לפחות בשכבות העילית של אוכלוסייתן. במקרים אחרים, במיוחד בקרב השבטים הסלאווים שממזרח לנהר אלבה, בספר הדרום-מזרחי של באוואריה או בפרוסיה, הביאה הפצתה של הנצרות להתבוללותם של שבטים אלה, לרוב בכוח-הזרוע, בקרב המתיישבים הגרמניים, שהובאו לאזורים אלה על-ידי האדונים החדשים, שכבשו את השטחים הללו וצרפום לקיסרות. מבחינה זאת היווה "המהלך מזרחה" (Drang nach Osten) התפשטות משולבת של הנצרות ושל האלמנט האתני הגרמני, כאשר המיסיונרים פעלו בחסותם של נסיכי גרמניה.

אולם הפעילות המיסיונרית חדלה להוות את המאמץ העיקרי של הכנסייה כגורם ציוויליזטורי בימי-הביניים המרכזיים; כתפקידה המרכזי במאות ה- 13-11 היא ראתה את עיצובה של החברה, חינוכה והשלטתו של אורח החיים הנוצרי בשכבותיה השונות. בעוד שהכנסייה שמרה בקנאות על השימוש בלשון הלטינית כשפת הפולחן, הלימוד והכתיבה הלמדנית, ועל-ידי כך הקפידה על הביטוי האחדותי של האמונה ושל הפולחן, הסתגלו אנשיה ללשונות העמים ככלי ביטוי של התרבות החילונית והשתמשו בהן כדי לבטא ולהפיץ את המסרים בדבר נורמות של התנהגות ונורמות של אורח חיים נוצרי בקרב החברה החילונית. מבחינה זאת השכילה הכנסייה להבחין בין השכבות השונות של החברה ולמצוא ביטויים שונים במאמציה לעצב את דמותם של האצולה, של העירוניים ושל הכפריים.

בקרב האצולה ניתן לראות המשך למגמות הפעילות, שכבר באו לידי ביטוי בתקופת הרנסנס הקרולינגי, יחד עם הופעתן של מגמות חדשות, המבליטות את תפקידה של הכנסייה בצמיחתה של התרבות האבירית. הדברים אמורים הן לגבי חינוכו של האביר כלוחם למען הנצרות וכמגינם של החלשים, האלמות והיתומים, והן באשר לאורח החיים של האבירים. כתוצאה מתפיסות היסוד של הכנסייה לגבי הסדר החברתי, היא הבחינה כבר מן המאה העשירית בין "האביר הטוב", שהיה למגינן של הנצרות ושל השכבות החלשות בחברה ולחם למען "השלום", הוא האביר כפשוטה של מילה (miles, Ritter, chevalier), לבין "האביר הרשע", שהוקע כגורם מהומות, זוהה כטיפוס של שודד, של רוצח או של אנס, הרודף את השכבות החלשות של האוכלוסייה וגונה בתור "עריץ", אויבה של הכנסייה. הבחנה זאת ראשיתה בתקופת ההתעוררות למען השלום, שבה מילאה הכנסייה תפקיד מכריע על-ידי זימון מועצות בישופים וכמרים לשם גינוי המלחמות, מועצות שבהן הוכרזה "שביתת הנשק של האלוהים", החל במועצת שארו בשנת 987. תנועת השלום אומנם מילאה גם תפקיד של חיזוק עוצמתה החומרית של הכנסייה, אולם עיקר המאמץ הופנה כנגד המלחמות הבלתי-פוסקות של האבירים, שהפכו לפגע רע בחברה כולה, וליצירתם של כלים שנועדו להבטיח ביטחון וסדר בעידן שיאו של הפיצול הפיאודלי. הכנסייה המשיכה במאבקה לדה-לגיטימציה של המלחמות "בין הנוצרים", למרות שנכשלה במטרתה למנוע אותן ונאלצה להתפשר על "שביתות נשק" עד אשר כונן "שלום המלך"; אולם ההבחנה בין האבירים נותרה כמנוף מחנך, שבו השתמש גם ברנאר, אב-מנזר קְלֶרוו, שהבחין בין האביר הנוצרי האידיאלי (הטמפלרים לטעמו) לבין היתר, שאותם כינה בשם "רשעות" (malitia). במקביל למאמציה לאסור על מלחמות בין נוצרים ביקשה הכנסייה להפנות את שאיפות התהילה הצבאית של האבירים למלחמות המצווה, שהבולטות שבהן היו מלחמות הרקונקויסטה בספרד ומסעי-הצלב. אולם אם כיבושי השטחים באירופה היוו מסגרת להתפשטותה של הנצרות והקלו על המיסיונרים הקתוליים את מלאכת ההטפה, לא נוצלה הקמתן של מדינות הצלבנים במזרח-התיכון לשם הפצתה של הנצרות הקתולית בקרב הנוצרים המזרחיים והמוסלמים. בנוסף לגורמים שהיו קשורים עם המשטר הצלבני, היווה גם רצונה של הכנסייה לגמול לאבירים שנענו לקריאתה גורם להימנעות זאת. בכך הבליטה הכנסייה את המאבק באיסלאם כיעד צבאי ורוחני של האבירות הנוצרית. שירות העלילה שחיברו בלשונות המדוברות הדגישו כי מלחמות אלה, התהילה שהיתה כרוכה בהן והשלל היו מנת חלקה של האבירות הנוצרית האירופית וטיפחו את תודעת העליונות שלה כנגד "בוגדנותם" של הביזנטים ו"פחדנותם" של הערבים.

אומנם אידיאל השלום בקרב הנוצרים והמלחמה באויבי הכנסייה לא השיג את מלוא מטרתו; השגיו של השלום הפנימי במערב אירופה במאה ה- 12 היו בעיקרם פועל יוצא של תהליכים כלכליים וחברתיים, אשר השפיעו על גיבושן של נסיכויות טריטוריאליות גדולות יותר ועל תחייתן של מדינות ששמו קץ לאנרכיה הפיאודלית. אולם תוך כדי הניסיון לעצב את דמותה של האבירות על-פי תפיסותיה הדתיות, סייעה הכנסייה לכונן מסדרי אבירים – כגון ההוספיטאלרים, הטמפלרים, התיאו טונים – אשר שילבו עקרונות של התנהגות נזירית עם רעיון מלחמת המצווה והציגה אותם כמופת בפני האבירות החילונית. ואילו לגברי האבירים החילוניים היה תהליך החדרתם של כללי התנהגות נוצרית בסדר-יומו של האביר מלווה גם בקבלתם של ערכי התנהגות מן העולם החילוני, ובהם אומץ-הלב והגבורה, נימוסי חצר ונימוסי אהבה. כל אלה נטמעו במסכת של תרבות אבירית, אשר ציינה את מעמד האצולה. הם באו לידי ביטוי בחיבורו של בישוף רן, אטיין מפוג'ר, 'ספר הנימוסים', המשקף את כללי ההתנהגות שנועדו לזהות מעמד זה ולייחדו. על חיבור זה, שנכתב בצרפתית, יש להוסיף שורה שלימה של יצירות ספרותיות שטיפחו את האתוס של האבירות הנוצרית: הן כללו שירות עלילה, החל בשירת רולאן ועד לאפוס של הסיד הספרדי, הרומאן, כגון יצירותיו של קרֶטיין מטרוא, השירות האיתוריות, או "טריסטאן ואיזולד", שירי הטרובדורים. יצירות אלו מצביעות ומעידות – לפעמים לפי תומם של מחבריהן – על המזיגה שנוצרה במאות ה- 12 וה- 13 בין האידיאלים הדתיים הנוצריים לבין המציאות החילונית. מזיגה זאת מצאה את ביטוייה בתרבותם של חיי החצר, שבהם נטלו חלק גגם הנשים, שתרמו תרומה חשובה לעיצובה של תודעת האצולה, אך השתתפו גם במסעות הציד והלחימה. המתחקה אחרי מעלליו של אביר שבאישיותו מצויים ערכים אלה, כמו וויליאם מארשל הצרפתי שהתיישב באנגליה בשלהי המאה ה- 12 ובראשיתה של המאה ה- 13, ימצא בהם דוגמא בולטת של הציוויליזציה המערבית, על הבטיה החילוניים והנוצריים, ברוח החינוך של אנשי הכמורה, שאותו ספג משחר נעוריו.

גידול הערים וחידושה של הפעילות הכלכלית – במסחר ובמלאכה – היוו תהליך היסטורי, שתחילתו מחוץ למסגרתה של הכנסייה והתפתחותו הראשונית, עד לשליש הראשון של המאה ה- 12, התנהלה תוך כדי מאבקים עימה המהומות בערים, שליוו את כינונן של המקומות העירוניות בשלהי המאה ה- 11 ובראשיתה של המאה ה- 12, הבליטו את התנגשות האינטרסים בין אדוניהן הכנסייתיים של הערים לבין העירוניים, עד כי עבור אנשי הכנסייה המונח קומונה נחשב ל"מילה גרועה ביותר", כעדותו של גיבר, אב-מנזר נוז'אן בצפונה של צרפת. לצידם של אנשי הכנסייה היה בכינונן של ההנהגות העצמיות של העירוניים משום סיכון שלטונם הפיאודלי, ולפיכך הם גינו את התופעה כמרד בסמכותה של הכנסייה ובמקרים מסוימים אף כמעשה מינות, שאותו ביקשו לדכא באמצעות חרמות ואף בכוח הזרוע. מקרים כאלה, החל בתנועת ה-Pataria במילנו באמצע המאה ה- 11 ועד לארגוניהם של האורגים בערי פלאנדריה וצפון צרפת במחצית השנייה של המאה ה- 12, העמיקו את הקרע שבין הכנסייה לבין העירוניים. עם זאת, יכולת ההסתגלות למציאות שאנשי הכנסייה היו מנוסים בה הביאה אותם לשינוי עמדות. לפיכך, אחרי שלב ההתנכרות וההתנגדות לתמורות שחלו בחברה העירונית, אנו עדים החל מאמצע המאה ה- 12 למאמצים של אנשי הכנסייה להשפיע על אורח החיים של העירוניים, בשלב הראשון בקרב מוסדות הפארוכיות העירוניות, שמהם צמחו חלק מהנהגות הערים. היה זה אך טבעי שההתבוללות בין המוסדות הללו התפתחה מסביב לכנסיות הפארוכיאליות, שהרי לכמריהן היתה זיקה ישירה לחברה החילונית שבתוכה פעלו ולא נוצר בהן אותו ניגוד אינטרסים שהשפיע על עמדותיהם של הבישופים ושל שאר האדונים הכנסייתם של הערים, ששלטונם הועמד בסכנה. עם התפתחותם של בתי-ספר ליד הקתדלרות ועם גיבושן של קבוצות רבי-כהונה בקתדרלות, הלכה וגברה הזיקה ההדדית ביניהם לבין משפחות עשירות בערים. זהות חברתית זאת, שבלטה במיוחד בערי איטליה ובאזורי האגן המערבי של הים התיכון והלכה והתפשטה בערים האחרות שמצפון לאלפים, היוותה גורם שסייע להתפתחות החדשה. זהות זאת אף אפשרה לאנשי הכנסייה הבכירים בערים לעמוד על בעיותיהם של העירוניים, במיוחד בתחומי המסחר והפעילות המקצועית. כתוצאה מכך נוצרו דפוסים של השפעות הדדיות: אנשי הכנסייה למדו על עולמם של העירוניים ואילו הללו קיבלו עליהם מנהגים שונים שהשפיעו על אורח החיים הנוצרי בעיר. בולט הדבר בהתארגנותן של גילדות הסוחרים והאומנים: קבלת החסות של קדוש מקדושי הכנסייה על גילדה יצרה מעטה נוצרי לארגון – שאליו לא נתקבלו חברים בני דתות אחרות ובמיוחד יהודים – והחדירה את הפולחן בהתכנסויותיהם של אנשי הגילדות ובפעילותם החברתית.

מן המאה ה- 13 ניתן להבחין בהטמעה של היסודות החילוניים של הציוויליזציה העירונית במורשת התרבותית הנוצרית. התיישבותם של בוגרי האוניברסיטאות בערים השונות, במיוחד של המשפטנים ושל התיאולוגים, השפיעה על תהליך הטמיעה הזאת, שהרי בהיותם קשורים בהבטים השונים של הפעילות הכלכלית – חוזים, אשראי, שטרי-חוב – הם ביקשו למצוא להם פתרון על-פי תורותיה של הכנסייה ובכך תרמו לחיזוק השפעתה של הדת בחברה. לעומתם החלו הנזירים "היחפנים" לפעול בערים כדרשנים וכמטיפים, כאשר דאגתם היתה נתונה להחדרת נורמות של התנהגות התואמת את מוסר הנצרות. אולם בעיקרו של דבר, הציוויליזציה העירונית היתה ונותרה חילונית: הכנסייה הסתגלה לרוח זו, תוך כדי דרישה לעצב אותה לאור עקרונות ההתנהגות הנוצרית, על-ידי פולחן, חגיגות ותהלוכות דתיות ועל-ידי פיתוחן של האומנות הפיגורטיבית ושל אומנות התיאטרון, שנשאו אופי דתי בולט, אשר נועד להמחיש לאוכלוסייה את אמיתותה של האמונה ואת עליונותה. כך לדוגמא, התאור האיקונוגרפי של "הכנסיה ובית-הכנסת" היה מיועד להמחיש את נצחונה של הנצרות ואת תהילתה לנוכח השפלתה של היהדות. כללו של דבר: תוך כדי הסכמה עם ציוויליזציה חילונית ביקשה הכנסייה והצליחה לעצב את החברה העירונית כחברה שאופיה נוצרי בלעדי, תוך כדי מאבק ללא פשרות בתנועות שהוכרזו כ"מינות" והשפלתם של מיעוטים דתיים כמו היהדות והאיסלאם.

לעומת ההתפתחויות בשכבות האצולה והעירוניים, נעשה בחברה הכפרית מאמץ לשרש מסורות פגניות שרווחו בה עוד לפני הפצתה של הנצרות והיוו חלק מהותי מאורח החיים בכפר. בהקשר זה יצוין כי השמרנות הטבעית בחברה הכפרית הביאה אותה להמשיך ולקיים טכסים ותהלוכות, שנועדו לרצות את גרמי השמיים ולהטות את חסדיהם לשם השגת יבולים טובים, שהיו קשורים בגשמים בעיתם ובמזג-אוויר נאות לפי עונות השנה. באותו אופן המשיכו האיכרים לקיים את חגיגותיהם המסורתיות, שציינו את עונות השנה ואת לוח השנה החקלאי, שלא התאים בהכרח ללוח השנה של הכנסייה. אומנם כבר בימי-הביניים המוקדמים קיבלו חלק מן הפולחנים הללו צביון נוצרי, כמו הסבתו של קרנבל האביב לחג שציין את הפסקת צום ארבעים הימים שלפני חג הפסחא וכן פולחנים שהוקדשו לקדושים עממיים. אולם לרוב נותרו בראשי המאה ה- 13 בעולמה של האיכרות האירופית סממנים של פולחן אלילי; לצידם של הקדושים היה ניתן למצוא עולם של מכשפות, של פיות טובות ושל רוחות רעות, שהתמזגו במיתולוגיה בעלת אופי פגני מובהק. מאמציה של הכנסייה נועדו עקרונית לשרש תופעות אלו, אולם היא לא יכלה לסמוך על הכמורה הכפרית, שהשכלתה היתה לקויה: הכנתם של ספרי דרשות, המתאימות למועדי הפולחן הנוצרי, אמורה היתה לספק חומר מן המוכן לכמרים אלה, אולם תועלתה היתה חלקית.

מן המאה ה- 13 ואילך הוטלה אפוא המשימה לנצר את הכפר על הנזירים היחפנים, שערכו מסעות של הטפות באזורים הכפריים. הללו פעלו יותר בחיפוש אחרי צביון נוצרי נאות לפולחנים הפגניים. בעוד שהם אימצו את רובו של הפולקלור הכפרי והעניקו לו לבוש של אמונה נוצרית עממית, כוונו הטפותיהם לשרוש תופעות פגניות מובהקות, במיוחד על-ידי ניצול הפחד מפני עונשי השמיים שיחולו על הנזקקים לפולחן האלילי ולמכשפות. התאורים הציוריים של עינויי הגיהינום, שהלכו ונשנו הן בהטפה שבעל-פה והן בהצגתם הוויזואלית במבני הכנסיות, הפחידו את הבריות והקלו על תהליך קבלתו של הצביון הנוצרי, שהוצע על-ידי המטיפים לאיכרים. במקביל הפעילה הכנסייה את עוצמתה במאבקה כנגד "המכשפות", שאיכרים רבים נתנו בהן אימון, במיוחד כמרפאות ממחלות באמצעות שיקויים מעשבי מרפא. ציד המכשפות ורדיפתן היווה איפוא חלק ממאבקה של הכנסייה כנגד עמדות כוח, שהתחרו בה על נפשות המאמינים. כל האמצעים הללו הביאו לידי התבוללות של מסורות, שהיתה ליסוד של אמונה עממית ונוצרית בצביונה, שבה עדיין ניתן למצוא את היסודות הפגניים, שנטמעו בתרבות נוצרית. יתר-על-כן: להבדיל מן ההתפתחויות בקרב האצולה והעירוניים – לא בא לידי ביטוי בחברה הכפרית המיזוג בין ערכיה של הנצרות הקתולית לבין הרוח החילונית, שלא התפתחה בקרב האיכרים. טמיעתן של המסורות השונות בכפרים הדגישה יותר מכל את היסוד הדתי כגורם דומיננטי באורח חייהם של האיכרים, אם-כי ביטוייו לא עמדו על רמה של למדנות ושל התבססות על ספרות תיאולוגית.

פעילותה של הכנסייה לחינוכה של החברה הנוצרית ולעיצובה היתה מלווה בתהליך של גיבוש ארגוני ושל בניין משטר ריכוזי בהנהגתה של האפיפיורות. תמורה זאת במשטרה של הכנסייה הקתולית – אשר חלה תוך כדי מאבק חריף בקיסרי "רומי הקדושה לאומה הגרמנית", שהתנהל מן המחצית השנייה של המאה ה- 11 ועד לאמצעה של המאה ה- י"ג – תרמה לגיבוש משנתה התיאולוגית של הכנסייה, שבה בלטו היסודות המונוליתיים. המאבק נגד הקיסרות, בין אם בגירסתו הראשונה הידועה כ"מלחמת האינווסטיטורה" ובין אם בשלביו המאוחרים כמאבק על העליונות בחברה הנוצרית, העלה רעיונות תיאוקרטיים כמשטר המדיני והחברתי האידיאלי בעיניה של האפיפיורות. במקביל, ככל שהלך והושלם תהליך הארגון הריכוזי של הכנסייה, כך הלך ובלט חוסר הסובלנות של הממסד הכנסייתי לוויכוחים תיאולוגיים ולתפיסות התרודוכסיות. גורלו של הוגה דעות ומורה כמו אבילאר – שלא יצא כנגד עיקרי האמונה, אך ביקש לנמק אותם בפרשנות לוגית ונידון להפסיק את הוראתו – מאפיין מעבר זה, שבמחציתה השנייה של המאה ה- 12 אף התבטא במאבק חריף כנגד הגורמים, שגילו עצמאות מחשבתית ונחשבו למורדים בתורותיה של הכנסייה ובהנהגתה.

מגמה זאת של חוסר סובלנות בלטה ביחסה של הכנסייה כלפי היהודים. מן המחצית השנייה של המאה ה- 12 ואילך לא נכתבו עוד חיבורים כזה של אבילאר 'הדיאלוג בין נוצרי, יהודי ופילוסוף', שהרי ויכוחי הדת לא הניחו עוד מקום לדיאלוג. המגמות המונוליטיות של התיאולוגים הקתולים חייבו את אנשי הכנסייה להוכיח את "הכזב" שבאמונת היהודים, שהרי לא היה ניתן להסכים לקיומן של שתי אמונות מונותיאיסטיות זו בצד זו. לפיכך הלך ורב מספר אנשי הכנסייה אשר שיתפו פעולה ברדיפתם של היהודים ואף נתנו ידם לעלילת הדם, שהתחדשה באנגליה מאמצע המאה ה- 12. אולם במלוא חריפותם באו מגמות אלו לידי ביטוי במלחמה של הכנסייה בתנועות הכפירה, שבחלקן התגבשו מתופעות של מחאה לתנועות מינות עקב לחצה שלה.

מאבקה של הכנסייה בתנועות הכפירה נשא תחילה אופי של גינוי והטלת חרמות ועבר אחר-כך לפסים של מלחמות גלויות. בראשית המאה ה- 13, בשיא קיצוניותו – מסעי הצלב נגד האלביגנזים בדרומה של צרפת – הוא הביא לחיסולה של תרבות נוצרית ונשא אופי של השמדת אוכלוסיות שלמות. סיסמאות כמו זאת שהושמעה בשעת הסתערותם של האבירים על העיר בזייה בשנת 1209 – "השמידו את כולם: אלוהים כבר ימצא את הצדיקים" – ביטאו את הרוח של המלחמות האלה. הפעלתם של הנזירים הדומינקניים, שעליהם הוטל לחקור את המינים בצרפת ובאיטליה, כמי שהופקדו על פעילות ה"אינקוויזיציה" (שעל הנהגתה במטרה לגלות "מינים בגלוי ובסתר" החליטו האפיפיור לוציוס השלישי והקיסר פרידריך בארברוסה בשנת 1184), גרמה עת עקירתה של התרבות המקומית, שבדרומה של צרפת היתה בעלת אופי ליברלי, ואת כפייתם של מנהגים שהובאו מצפון צרפת ואשר עלו בקנה אחד עם התפיסות המונוליטיות שרווחו בקרב אנשי הכנסייה.

במאבקיה עם המדינה, כנגד מיעוטים דתיים – היהודים והמוסלמים – ובמלחמותיה בתנועות הכפירה גיבשה אפוא הכנסייה תפיסות אורגניות של חברה נוצרית, שאותה כינתה בשם "גוף המאמינים", שבא לא ניתן מקום לגורמים אשר לא היו מוכנים לקבל את מרותה בענייני אמונות ודעות ואת עליונותה, כפי שראתה את עצמה – מייצגת ההשגחה העליונה באמצעות האפיפיור; ניסוחו של אינוצנטיוס השלישי, על-פיו האפיפיור הינו ממלא מקומו של ישו הנוצרי עלי אדמות, מסמל תפיסה זאת.

*

עם זאת, שני הגורמים העיקריים, שאיתם היתה צריכה הכנסייה להתמודד במישור הציוויליזטורי בימי-הביניים המאוחרים היו חילוניות וצמיחתה של המדינה הלאומית. הרוח החילונית, שלא שללה כלל נורמות של אורח חיים המבוסס על הדת, שימשה מסד מגבש לתפיסת ריבונותם של המלכים ומכאן גם לזו של המדינה, שאופיה אתני-לאומי הציב מחסום בפני התפיסה האוניוורסליסטית של הנצרות הקתולית. המאבקים בין האפיפיורות, בימיו של בוניפאציוס השמיני, בשלהי המאה ה- 13 ובראשית המאה ה- 14 ובין מלכי צרפת ואנגליה נסתיימו בנצחונה של המדינה. להבדיל מן המדינה הפיאודלית, שהיתה מסגרת רעיונית יותר מאשר יישות של ממש, היתה המדינה של ימי-הביניים המאוחרים גוף בעל זהות טריטוריאלית, אתנית ותרבותית עצמית, שבו שלט המלך באמצעות מנגנון בירוקרטי. התפתחות זאת הביאה את הכנסייה להתמודדות עם התמורות הללו ולהכרה במציאות החדשה על-מנת להשתלב במסגרתה. הערכות חדשה זאת נבעה מן ההתמודדות עם מסגרות מוצקות יותר מאלה שאיתן התמודדה בעבר והיתה מסוגלת לבולל את ערכיהן בתפיסתה הכוללת. היא היתה כרוכה במאבקים פנימיים בתוך הכנסייה, בפילוג במוסד האפיפיורות ובעלייתן של הכנסיות "הלאומיות" בוועידות. אתם התעוררו הקשיים ליישב את עקרון אחדות האמונה והפולחן עם הפלורליזם התרבותי, שנבע מעלייתן של השפות הלאומיות למעמד של לשונות תרבות כתובה, אשר היוותה חלק אינטגרלי מן המערכת הפוליטית-חברתית החדשה. אף-כי הפתרון שהושג – נאמנות הכנסיות "הלאומיות" למדינה, תוך כדי עשיית מאמץ להקנות צביון נוצרי לאורח חייהם של נתיני המסגרות המדיניות-תרבותיות החדשות – נראה היה על-פני השטח כהצלחה וכהוכחה ליכולתה של הכנסייה הקתולית להמשיך ולהסתגל לתנאי המציאות, במלאה תפקיד פעיל בטמיעה התרבותית, יש להדגיש כי הוא גרם את שקיעת כוחה של הכנסייה. כשלונה של הכנסייה האוניוורסלית למנוע את פרוץ מלחמת מאה השנים והזדהותם של ראשיה בצרפת ובאנגליה עם מלכיהן של המדינות היריבות הללו ועם מטרות המלחמה שלהם מהווים דוגמא מאלפת לעומקו של המשבר, שאליו נקלעה הכנסייה עצמה ואשר היה יכול להוות את אחד הסימנים המבשרים של שבירת האחדות הקתולית במאה ה- 16.

לפיכך, במאות ה- 15-14 לא מילאה עוד הכנסייה כגוף אחיד תפקיד ציוויליזטורי בחברה הנוצרית במערב אירופה. לעומת זאת יש לציין כי אנשי הכנסיות "הלאומיות", שכינו עצמן ככנסיות "גאליקאנית", "אנגליקנית", "אלאמנית" (שם כולל, שבא לציין גרמנים) וכיוצא בזה, גילו פעילות רבה בתחום זה. הם הסתגלו במהירות לתרבויות הלאומיות-החילוניות שלהם וניסו להערות בתוכן את הצביון הנוצרי. אחת התופעות הבולטות בנסיונות אלו היתה ריבוי התרגומים של כתבי הקודש (התנ"ך והברית החדשה) מן הלשון הלטינית לשפות הלאומיות. אומנם ניתן למצוא תרגומים חלקיים כבר במאה ה- 12 וכמה תרגומים שלמים במאה ה- 13 אולם לשיא הקפה הגיעה תופעה זאת במאות ה- 14 וה- 15, כאשר כמה מן התרגומים הופקו בהוצאות מפוארות עם איורים רבים. לצידם תורגמו לשפות הלאומיות גם יצירות מתחום ספרות המוסר והמיסטיקה, ששימשו מופת גם ליצירות מקוריות בלשונות אלה. תרגומים אלה של ספרי קודש, מיסטיקה ומוסר נועדו לספק את הצימאון לדעת של שכבות רחבות בקרב האצולה והעירוניים, שלא ידעו לטינית, ובעת ובעונה אחת שימשו מקורות, שמהם שאבו משוררים וסופרים השראה והערו ליצירותיהם, שחוברו ברוח החילוניות, צביון נוצרי, כמו ביצירותיהם של האיטלקי פטררקה, האנגלי צ'וסר או הצרפתי וויון; גם כאשר רוחה של היצירה היתה מנוגדת לדעות הכנסייה ושמה ללעג את אנשיה ואת התנהגותם, כמו הדקמרון של בוקצ'יו. היא משקפת את עומקה של האמונה הנוצרית בחברה ואת דבקותם של בני שכבות העם בפולחן ובאמונה העממית.

לפיכך ניתן להצביע על השג מצד אנשי הכנסיות הלאומיות במאמציהם לשלב את התרבות הנוצרית בתרבויות הלאומיות. במיוחד בלט הדבר בצמיחתם של זרמים מיסטיים ופייטיסטיים בעיתות משבר, כמו שקרה אחרי המגיפה השחורה, כאשר מיסטיקנים ברוב הארצות של מערב אירופה קראו לחזרה בתשובה של ההמונים וביקשו לתקן את המידות, על-מנת למנוע הישנותם של האסונות, שאותם ראו כעונש על חטאים; הצביון של חזרה בתשובה השפיע על אופין של חגיגות עממיות, כגון הסבתן של חגיגות הריקודים ל"מחולות המוות". במישור של גאולה לאומית מהווה הופעתה של ז'אן ד'ארק בצרפת ופעילותה בשנים 1431-1429 דוגמה מאלפת של טמיעת יסודות מיסטיים-דתיים ברוח הלאומית: היה זה החזון הנוצרי-לאומי, שהתעוררותו השפיעה על תקומתה של צרפת בשלביה האחרונים של מלחמת מאה השנים ועל יישומו בה של רעיון המיזוג בין "האמונה הנוצרית, קדושת המלוכה והעם הנבחר".

אולם תרגומיהם של כתבי הקודש אפשרו גם את התפשטותה של הביקורת כנגד ממסד הכנסייה. ביקורת זאת – ששורשיה היו נעוצים במחאות כנגד המערכת הבירוקרטית של הכנסייה הקתולית וכנגד עול המיסים שהוטלו על-מנת לקיים אותה – במיוחד מתקופת שבתם של האפיפיורים באביניון (1378-1308), עברה גם לשאלות של פרשנות המקורות, שעליהם התבססה התיאולוגיה הקתולית. מלומדים באוניברסיטאות, במיוחד וויקליף באנגליה בשלהי המאה ה- 14 ויאן הוס בבוהמיה בראשית המאה ה- 15, עמדו אפוא בראשו של זרם נון-קונפורמיסטי, שהלך והתפשט, כאשר הגישה למקורות באמצעות התרגומים היה בה כדי לעודד את מצדדיהם לעיין בהם ולבנות את התמיכה העממית הרחבה במבקריו של ממסד הכנסייה. לפיכך הפכו זרמי המבקרים לתנועות מחאה חברתיות, אשר השפיעו על העמקתה של התודעה הדתית הנוצרית בארצות מערב אירופה ומרכזה, דבר שעלה בקנה אחד עם השקפותיהם של האינטלקטואלים שיזמו את הביקורת של ממסד הכנסייה. אולם, מאידך גיסא, הן שימשו גם מסגרות לתנועות מרי חברתי, במיוחד של איכרים, אשר כוונו כנגד "האדונים" מבלי להבחין בין ממסד כנסייתי לממסד חילוני. כתוצאה מכך עשו האפיפיורות, מנהיגי הכנסיות "הלאומיות" והשלטונות החילוניים יד אחת כדי לדכא תנועות אלה. כן קרה עם תנועת ה-Lollards באנגליה ועם ההוסיטים בבוהמיה. אחרי שהקיסר זיגיסמונד היה שותף למשפטו ולהעלאתו של יאן הוס על מוקד בוועידת הכנסייה בקונסטנץ, נרדפו חסידיו, שכנגדם גויסו כוחות צבא על-ידי ההאבסבורגים, עד כי צ'כיה שימשה לשדה קרב במהלכה של המאה ה- 15. תנועות מחאה אלו ובמיוחד ההוסיטים אף תרמו תרומה חשובה לעיצובה של תרבות לאומית, שבה נטמעו יסודות האמונה ואורח חיים פייטיסטי עם יסודות של תרבות עממית סלאווית בבוהמיה ומדיארית בהונגריה.

יחסה הבלתי-פשרני של הכנסייה הקתולית לתנועות המחאה והביקורת השתלב עם עמדתה כלפי המיעוטים הלא-נוצריים שבקרב החברה הנוצרית במערב אירופה. החל המאה ה- 13 ניהלו אנשי הכנסייה ובמיוחד הנזירים היחפנים מאבק כנגד הקהילות היהודיות והמוסלמיות, כאשר מגמתם היתה להביא להמרת הדת. משום כך הם שמו דגש על ויכוחי דת, שבהם תקפו בעזרתם של מומרים את יסודות האמונה של יריביהם. תרגומי הקוראן ללטינית לוו בכתבי השמצה כנגד עקרונותיה של דת האיסלאם וכנגד חיי מוחמד, במטרה להוקיע את האיסלאם כדת אלילית, ההתקפות על התלמוד, שהמפורסמות ביותר מביניהן היו הוויכוח של רבנו יחיאל מפריס וויכוח הרמב"ן בממלכת אראגון, התנהלו במגמה להוכיח כי היהודים "סילפו את כתבי הקודש"; שהרי להבדיל מן הקוראן, התנ"ך בתור "הברית הישנה" היה חלק מיסודות האמונה הנוצרית. צווי שריפת התלמוד שליוו ויכוחים אלה במאות ה- 13 וה- 14 נועדו לסמל את אמיתותה של האמונה הנוצרית ולבודד את היהודים, שסירבו להמיר את דתם, מן הציבור הנוצרי. צעדים אלה קיבלו את ברכתה של האפיפיורות: הונוריוס הרביעי אף אסר על קיום המגע עם היהודים, פן יזיק לאמונה הנוצרית. פעילות זאת יצרה מסגרות של מונוליתיות תרבותית נוצרית בארצות מערב אירופה. היא השפיעה על דעת-הקהל הנוצרית, במיוחד בקרב החילוניים, שיכלו לתת על-ידי-כך ביטוי לשנאה כלפי היהודים כיסוד זר בחברה, המנצל את "חברת המאמינים" ניצול כלכלי והגורם את התרוששותם של "נוצרים הגונים". כתוצאה מכך יכלו שליטים לנצל רגשות אלה כדי לגרש את היהודים ממלכויותיהם, באנגליה ב- 1290 ובצרפת ב- 1306. אף-כי תעמולתם של אנשי הכנסייה נועדה להביא את היהודים להמיר את דתם, היא גרמה תופעות של שנאה ושל אלימות גם במאה ה- 14. בעקבות המגיפה השחורה, הואשמו היהודים בהרעלת הבארות והיו לקורבנות של פורענויות, במיוחד בגרמניה, ושל גרושים מקומיים. בספרד התדרדרו היחסים הטובים לביטויי אלימות, ובשיאם היו אלה פרעות 1391, שבישרו את שקיעתו של המרכז היהודי המפואר בחצי-האי האיברי ולבסוף את הגרוש ב- 1492. בארצות אחרות, שבהן המשיכו הקהילות היהודיות להתקיים, גרמו מגמות בידודם וביטויי שנאת ישראל את הסתגרותם בגטאות, כמו באיטליה ובחלק מעריה של גרמניה.

יחסה של הכנסייה ליהדות וליהודים בתחום תפקידה כגורם ציוויליזטורי מעלה כמה סתירות, שאנשיה נאלצו להתמודד איתן, אולם לא הצליחו להציע להן פתרון. מחד גיסא, שאבה הכנסייה הנוצרית את יסודות האמונה מן היהדות ואיתם את בסיסם הטקסטואלי, הוא התנ"ך. מלומדים היו מודעים לכך ש"הספר" מצוי בגירסתו המקורות בידיהם של היהודים, המחזיקים אפוא בידיהם ב"אמת העברית" (Hebraica veritas). לפיכך, במקרה של ספק בקריאת הטקסט הלטיני של התנ"ך, הם פנו ליהודים ותיקנו את התרגום על-פי מה שלמדו מן הנוסח העברי. כך נהג היירונימוס בעובדו על תרגום ה-Vulgata, ואחריו Alcuin בשלהי המאה השמינית ושורה שלימה של מלומדים במאות ה- 14-12, שאף למדו את דברי הפרשנות העברית.

אולם המגע עם חכמי ישראל, גם כאשר היה מלווה בהערות כמו: "לא הושפעתי מפרושיהם" במבוא למהדורת ספר תהילים של האיטלקי ניקולא ממאניאקוריה באמצע המאה ה- 12, עורר אצל משפטנים מאנשי הכנסייה חששות של סכנה של חדירת השפעות יהודיות לתרבות הנוצרית. לפיכך ציין המשפטן רופינוס, כי "היהודים סילפו במזיד את נוסח התנ"ך אחרי שהיירונימוס תרגם אותו", בהדגישו את הסכנה להיזקק לנוסח העברי, שהיה "בידיהם של היהודים". על-מנת לעודד את הניתוק ממגע עם חכמי ישראל, עודדו מלומדים נוצריין את לימוד הלשון העברית באוניברסיטאות. בשלהי המאה ה- 12 חיברהאנגלי סטיבן לנגטון, בהיותו מורה בפריס, מילון לעברית המקרא, ובמחצית השנייה של המאה ה- 13 חיבר רוג'ר בייקון באוקספורד ספר דקדוק עברי. פרשן מקרא פרנציסקאני, ניקולאס דה לירה, למד עברית ונזקק לפרשנים כמו רש"י, שאת כתביהם אסף בפריס, אחרי גרושם של יהודי צרפת, והשתמש בהם בפרושיו. המגע הם יהודים בספרד הנוצרית, בצרפת, בגרמניה ובאנגליה היווה אפוא אבן שואבת מתמשכת במפעלה הציוויליזטורי של הכנסייה. מאידך גיסא הכירו ראשיה בכך שהיהדות היוותה סכנה למגמותיהם המונוליטיות, וביקשו משום כך לבודד את היהודים מן החברה ולהשפילם בתור "עדי האמונה", כמי שנושאים בעונש על חטאיהם. סתירה זאת, שבין ההיזקקות ליהודים כגורם תרבותי לבין דחייתם כמי "שמסכנים את האופי הנוצרי של תרבות המערב", נותרה ללא פתרון והיא מצאה את ביטוייה בתגובתה של הכרונוגרפיה העברית, שהביעה את ההתייחסות השלילית של בני ישראל לכנסייה, על פולחנה שנחשב ל"תועבה", על הממסד, שאותו השוו עם השטן, ועל תרבותה, שאותה ראו כחסרת ערכי מוסר. מבחינה זאת יש לציין כי שינוי ההתייחסות של ההומניסטים בשלהי המאה ה- 15 ובמאה ה- 15 היה פועל-יוצא של התהוות זרם תרבותי, שלא פעל בהשראתה של הכנסייה הקתולית ולא ביקש להקנות אופי נוצרי לציוויליזציה המערבית.

*

שתי המגמות של פעילות הכנסייה כגורם ציוויליזטורי בימי-הביניים המאוחרים בלטו אפוא בניגודן: המאמץ לעצב את התרבות הנוצרית בארצות מערב אירופה הביא אותה לניסיון לעקור כל גורם שהיה יכול לפגוע במעמדה של הכנסייה הקתולית כמייצגת את אמיתות האמונה וכקובעת הבלעדית את הלכותיה ואת נורמות הפולחן. מכאן המאבק חסר הפשרות כנגד תנועות הכפירה והביקורת כנגד מוקדי כוח שמחוץ למסגרותיה, כמו "ציד המכשפות", ומאידך גיסא כנגד מיעוטים לא-נוצריים – היהודים והמוסלמים. ואילו במישור האחר המשיכה הכנסייה הקתולית לגלות את אופיה הסתגלני לגבי תופעות הפלורליזם האתני-תרבותי, תוך כדי הטמעת הצביון הנוצרי כמאפיין אותן, זאת מפני שרוח החילוניות לא עוררה התנגדות למעמדו של הממסד הכנסייתי במישור הרוחני-דתי וממסד זה מצא דרך לקיים את פעילותו בהשלטת אורח החיים הנוצרי בחברה החילונית, שהיתה אפוא למייצגת של תרבות המערב כתרבות בעלת אופי נוצרי.

ביבליוגרפיה:
כותר: הכנסייה במערב אירופה - גורם ציוויליזטורי מטמיע בימי-הביניים
מחבר: גראבויס, אריה
שם  הספר: ‫ התבוללות וטמיעה : המשכיות ותמורה בתרבות העמים ובישראל : קובץ מאמרים
עורכי הספר: קפלן, יוסף; שטרן, מנחם  (פרופ')
תאריך: תשמ"ט 1989
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1.‫ מפרסומי מרכז זלמן שזר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית