צילום זה מבוסס על פסל שיצרה האמנית שי זכאי. הפסל מורכב משמלה שצופתה בחומרי בטון ובידוד, ובכיסי השמלה ענפי פפירוס ואקליפטוס. בצילום הוסיפה זכאי אלמנט נוסף - במרכז השמלה יש שורשים המצליחים לפרוץ את כסות הבטון. את האלמנט הזה הוסיפה זכאי באמצעות עיבוד דיגיטלי.
כך מתארת שי זכאי את היצירה:
"שמלת מקסי מהמלתחה שלי שעוצבה על ידי לאורה אשלי, מכוסה בחומרי בטון ובידוד, עם ענפי פפירוס ואקליפטוס בכיסיה. שמלתי המכוסה בטון הופכת לסוג של שריון. על ידי כיסוי השמלה בבטון, אני נפטרת מדימוי 'האישה הקטנה', 'המארחת', שיוצר העיצוב הרומנטי של לאורה אשלי. היצירה עוסקת גם בתרבות הצריכה הישראלית, שמאמצת תרבויות זרות כאילו היו שלה: לאורה אשלי – המעצבת הבריטית של השמלה, ענפי האֵקָלִיפְּטוּס – זן אוסטרלי, הפפירוס – זן שמקורו בערב, יוצאים מכיסי השמלה.
שמלת הבטון היא גם מחאה נגד פיתוח יתר בלתי מחושב, המזוהה בישראל עם קדמה.
החיתוך הרומנטי של השמלה – חתוך מתחת לחזה, בעל קפלים רבים ושני כיסים בחזית – מודגש באמצעות הבטון, ובו-בזמן יוצר ערגה לתקופה רומנטית של חלוציות, לחיים פשוטים בטבע, שאינם מנסים לשלוט בו [בטבע]." (תרגום חופשי מדברי האמנית)
זכאי מצביעה בדבריה על עיסוק בדימוי האישה, בתרבות הצריכה, ובניגוד לכאורה שבין קדמה לבין חיים של הרמוניה עם הטבע. בדבריה, היא מזכירה בכפיפה אחת את תקופת החלוצים ואת החיים ההרמוניים בטבע. שם היצירה מצביע גם הוא על התקופה החלוצית. ב"שיר בוקר" שכתב נתן אלתרמן מופיעות השורות:
"נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים..."
למרות הקשר שיוצרת זכאי בין החלוצים לבין החיים ההרמוניים בטבע, יש לשים לב שהאתוס הציוני, הבא לידי ביטוי בשיר של אלתרמן, אינו מבטא תפיסה של רצון להיטמע בתוך הטבע הפראי, אלא דווקא תפיסה לפיה האדם (החלוץ) משנה את הטבע ומעצב אותו באמצעות פיתוח חקלאי ובניין הארץ. למעשה, בניין הארץ נתפס כאמצעי לייפות את הטבע – הבניינים מתוארים כשמלה שהארץ לובשת. השמלה של שי זכאי מכוסה בבטון ומאבדת משהו מהמאפיינים שלה, וכך גם הצמחים המצויים בכיסים (שנותקו מהאדמה ומכוסים חלקית בבטון). האם שי זכאי רוצה לומר שהלכנו רחוק מדי בכל הקשור לבנייה? האם היצירה רוצה לומר משהו על החשש מהתמעטות השטחים הפתוחים (שטחים שאינם בנויים) בארץ? ומה משמעות השורשים המצליחים לפרוץ את מעטה הבטון? האם הם מצביעים על פתח לתקווה?
