אבל פן ראה בציור התנ"ך, ובמיוחד ספר בראשית, את מפעל חייו האמנותי. עקדת יצחק היא נושא שעסק בו רבות ויצר לו וריאציות שונות בסגנון ובמשמעות. יצירה זו היא העקדה המוקדמת שלו משנות העשרים והיא ממשיכה את מסורת האמנות האירופית של אמני הרנסנס והבארוק ומדגישה את יסוד הרחמים והכאב הנפשי שבו היו שרויים אברהם ויצחק. ברוח ציורי התנ"ך של האמן מודגש היסוד המזרחי הקדמון ואברהם מוצג ככוהן מזרחי חובש טורבן. עיניו של אברהם מוגדלות ובולטות ומבטאות רגשות עזים והוא מחבק את יצחק העקוד שפניו כבושות בחיקו של אברהם האוחז במאכלת. פן מדגיש את ההתייסרות המשותפת של האב ובנו ואת חרדתו של אברהם מפני המעשה שאותו הוא עומד לעשות. האיל אינו מופיע ביצירה, מה שמעצים את היסוד הטרגי. פן משתמש ביצירה בתנוחת הפייטה, המסמלת באמנות האירופית את הרחמים על מות ישו, ובכך מעצים את הממד הרגשי ואת הדרמה האנושית של הסיפור.
