משלושה אספקטים ניתן לדון על המפנה הגורלי, שחל בתולדות האנטישמיות הגרמנית בתקופה המקיפה את שנות מלחמת העולם הראשונה, את המהפכות, שפרצו בתקופה זו לאחר המלחמה, ואת השנים הראשונות של הרפובליקה הוויימארית, והרי הם: ההתפתחות הפוליטית והחברתית של גרמניה באותה תקופה והשפעתה על היחסים שהיו קיימים בין גרמנים ליהודים; המיתוס האנטי-יהודי, שנוצר בעקבות התפתחות זו; והערכת התופעה הנדונה וקביעת הגורמים האחראיים להתהוותה.

ערב מלחמת העולם הראשונה הייתה האנטישמיות, כזרם פוליטי-רוחני מאורגן וממוסד, בתהליך של נסיגה. אך מתחת לפני השטח, כתופעה פסיכולוגית-חברתית, היא התפשטה בשכבות רחבות של העם. עם פרוץ המלחמה כאילו נעלמה האנטישמיות: השנאה הופנתה כלפי חוץ. מטעמי ניהול המלחמה היו השלטונות מסבירים פנים לשאיפות הציוניות וליהודי מזרח אירופה. היהודים עצמם גילו התלהבות פטריוטית רבה. מחברו של השיר הלאומני הקיצוני "שיר השנאה לאנגליה" היה היהודי ארנסט ליסאואר.

סימנים ראשונים להתעוררות האנטישמיות נראו עוד בסוף 1914 – ראשית 1915. היו לכך כמה סיבות. אווירה של תסכול השתלטה בגרמניה מחמת המלחמה, שציפו לסיומה תוך זמן קצר. פגישתם של הגרמנים עם יהודי מזרח אירופה באזורי החזית המזרחית ובמהגרים יהודיים מאותן ארצות בגרמניה גופה חיזקו בתודעתם את התמונה הסטראוטיפית השלילית של יהודי הגטו. כלכלת המלחמה נוהלה בידי שני יהודים, ואלטר ראתנאו ואלברט באלין, וחלקם של היהודים ב"חברות המלחמה" (Kriegsgesellschaften), שתפקידן היה להבטיח אספקה של חומרי גלם ואספקה של צורכי מזון, היה בולט; תופעה זו הייתה, כמובן, מחויבת המציאות בשל נסיונם וכשרונם של יהודים בתחום זה. אלו היו הגורמים, שיצרו כבר בראשית שנות המלחמה את התשתית לתעמולה האנטי-שמית בשנים שלאחר מכן.

המפנה הממשי חל בשנת 1916, כשלא נראה סוף למלחמה. גרמניה הייתה במצור ובמצוקה, ומכוח מסורת מושרשת עמוק בתודעת העם ראו ביהודי את הגורם לצרות, שפקדו את גרמניה. גישה זו התבטאה גם בתחום הפוליטי. באותה עת כבר התחלקה גרמניה לשני מחנות פוליטיים: המחנה הליברלי, שדרש שלום – לא של ניצחון אלא של פשרה; והמחנה הלאומני, שבו נתלכדו היסודות השמרניים והמיליטריסטיים ואשר חרת על דגלו הגברת המאמץ המלחמתי עד הנצחון. רוב היהודים השתייכו למחנה הליברלי, והלאומנים ראו בהם בוגדים.

התעמולה האנטישמיות העלתה אז שלוש האשמות קונקרטיות: אין היהודים משתתפים במאמץ המלחמתי; העיתונות שבידי היהודים פועלת נגד האינטרסים שלם העם הגרמני; הפלג השמאלני, שבעיני הלאומנים הגרמנים לא היה אלא כת יהודית, חותר תחת אשיות המדינה.

אשמת ההשתמטות מהמאמץ המלחמתי חדרה כה עמוק בתודעת הציבור, עד שאחד מחברי הסיעה הקתולית בפרלמנט דרש לבדוק את הרכב "חברות המלחמה" לפי המוצא הדתי, ורוב המפלגות הסכימו לכך. אולם בדיקה זו לא הוצאה לפועל, כי במקומה באה חקירה אחרת. מקיפה וגורלית יותר: שר המלחמה של פרוסיה הורה לספור את היהודים הנמצאים ביחידות הקרביות – עדות מזעזעת כשלעצמה, עד היכן הגיעה השפעת האנטישמיות באותם ימים. תוצאות המיפקד לא פורסמו במשך המלחמה, ומיד רווחו שמועות, שהסיבה לכך הייתה, שהשלטונות לא רצו לפגוע ביהודים. מחקר, שנערך לאחר המלחמה, גילה, שחלק היהודים ביחידות הקרביות ובמספר הנפגעים לא נפל מחלקם באוכלוסיה. נושא זה צף ועלה לאחר מכן, ביחוד בעת חקירת סיבות התבוסה הגרמנית, באמוציונאליות מוגברת. אותם יהודים – כתב היטלר בספרו "המאבק שלי" – שבעת המלחמה שכבו בבתי חולים מחמת מחלות מין, עשו אחר כך את המהפכות.

הטענה השנייה בדבר הגישה האנטי-פטריוטית של העיתונות שבידי היהודים – ודווקא העתונים היומיים הגדולים היו בידי היהודים – לא הייתה נטולת-יסוד. עיתונות זו, שבה השתקפה עמדתו של הציבור היהודי, נלחמה נגד סיפוחים ונגד מלחמת הצוללות ודגלה ברעיון של שלום בדרך של פשרה. דעותיה היו מנוגדות לעמדה הרשמית, והמחנה הלאומי ראה בדעות אלה בוגדנות יהודית. כך גברה האנטישמיות בגרמניה, ותנועות לאומיות גרמניות, שלא היו מלכתחילה אנטישמיות, הכניסו עתה יסודות אנטישמיים גלויים ומפורשים בפרוגרמות שלהן. פעולות החוגים השמאלנים הקיצוניים, שחלקם של היהודים היה גדול בהם, עוד הוסיפו למתח בין גרמנים ליהודים; גורם זה בא לידי ביטוי בולט לאחר תום המלחמה.

הקו האופייני לתקופה, שבאה תיכף לסיום המלחמה, היה התפוררות פוליטית, חברתית ומוסרית והמהפכות, שפרצו באותה אווירת התפוררות. היהודים בלטו בשני מוקדי מהפכות: ב"מועצות הפועלים והחיילים", שקמו באורח ספונטני למדי מתוך הצבא הגרמני ובתנועות המהפכניות השמאלניות. רבים מראשי מועצות הפועלים והחיילים היו יהודים. בהיותם כמעט היחידים בין החיילים, שהיו בעלי השכלה גבוהה יחסית ובעלי כושר התבטאות; הרי קצינים לא השתתפו במועצות אלה, ויהודים בדרך כלל לא הגיעו לדרגת קצונה. מועצות אלה אף לא ייצגו דעות קיצוניות. חשיבות גורלית נודעת להשתתפות היהודים בהנהגת התנועות המהפכניות בגרמניה, ודי להזכיר כאן את רוזה לוכסמבורג, קורט אייזנר, ארנסט טולר וגוסטב לנדאואר, שהיו ראשי המנהיגים במהפכות האלה וברפובליקה של המועצות שקמה בבאוואריה. אלו היו יחידים, שכן המוני היהודים היו בורגנים ליברליים ולא לקחו חלק במהפכות. החמיר את המצב, שגם בתנועות המהפכניות שמחוץ לגרמניה לקחו יהודים חלק בראש, ומהם באו לגרמניה בשליחות המהפכה הרוסית. כך נוצרה בתודעת האנטישמים בגרמניה האגדה של קשר בינלאומי בולשביסטי יהודי.

הרפובליקה הוויימארית הייתה בעיני הלאומנים הגרמניים סמל התבוסה והקלון, ואילו היהודים הזדהו עמה בלב ונפש; היא גם פתחה לפניהם דרכים, שהיו סגורות בפניהם בתקופת הקיסרות. ואמנם שניים מבין ששת המיניסטרים של הממשלה הראשונה, הארעית, ברפובליקה היו יהודים, פרויס מחברה של החוקה הוויימארית, אף הוא היה יהודי. אחד הדברים, שהרגיזו ביותר את הלאומנים הגרמניים, היה, שגם עם חברי הוועדה לחקירת סיבות התבוסה נמנו יהודים. אז נפוצה האמרה: כשגרמניה יורדת, יהודה עולה.

אמנם הכוח הפוליטי הריאלי של היהודים הייתה בירידה באותה תקופה, אך לא הוא הקובע אלא הכוח, כפי שהוא נראה, וזה היה גדול מאוד באותה תקופה בעיני חלקים רבים מן העם הגרמני.

בנסיבות אלה נוצרה האגדה הרת הסכנות של תקיעת סכין בגב הצבא הגרמני על ידי היהודים. שורשה של אגדה זו נעוצה בעובדה, שהצבא הגרמני עוד עמד על אדמת צרפת, כשהוכרזה שביתת הנשק. מכאן הסיקו את המסקנה, שבגידה הביאה לידי התבוסה.

כיוון שהמהפכנים – כלומר היהודים – הם שהפיקו תועלת מהתבוסה וכיוון שבעיקרו של דבר היהודים הם הנהנים מקיומה של הרפובליקה הווייאמרית, הרי ברור, שתוקעי הסכין בגבה של האומה היו היהודים.

דמותו הבולטת, המסובכת והטראגית של רתנאו מסמלת את גורלו של היהודי באירופה המערבית והמרכזית. על אף זכויותיו הרבות בניהול כלכלת המלחמה בגרמניה ועל אף היותו ידוע בעת המלחמה כגרמני לאומני הפך מהר בעיני רבים מהגרמנים לסמל הכניעה והבוגדנות. רתנאו הבין מהר, שאין מנוס לגרמניה אלא להסכים לדרישת פיצויי מלחמה, שדרשו המעצמות המנצחות. לעומתו הצהיר איש התעשייה והמדינאי הגרמני שטינס (Stinnes), באורח דמגוגי, שיש לסרב לתשלום הפיצויים, וכך שוב עמד בתודעת הציבור זה מול זה, הגרמני הגאה מול היהודי הבוגדן. כשר החוץ נקט רתנאו במדיניות כפולה: "מילוי דרישות" כלפי המערב והתקרבות לרוסיה הסובייטית (חוזה רפאלו). הלאומנים והאנטישמים הציגו אותו כמי שמכר את גרמניה למערב הקפיטליסטי ולבולשביזם המזרחי. ראתנאו נרצח בסוף יוני 1922 בידי קיצונים ימניים.

אחד ממרצחיו טען בפני בית המשפט, שרתנאו היה מ- 300 האנשים השולטים על העולם, כלומר אחד מזקני ציון. כאן אנו נתקלים במיתוס של הקשר היהודי הבינלאומי להשתלטות על העולם. היהודי הוא המושך בחוטי הפוליטיקה העולמית בפאריס, בלונדון וכן במוסקווה. כיוון שהמדיניות המערבית והבולשביסטית הן מנוגדות, לכאורה, זו לזו, הרי אין ספק, שקיים ארגון יהודי נסתר הפועל מאחורי הקלעים כדי ליטול את שלטון העולם בידיו. אגדת אימים זו ניזונה מה"פרוטוקולים של זקני ציון", שהופיע עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, אך הגיע לתפוצה ענקית בתקופה הנדונה. נגד המיתוס הזה לא הועיל שום הגיון, והוא, יחד עם המיתוס של ניוון הגזע הארי על-ידי היהודים, היו לאספקטים המרכזיים של האנטישמיות הנאצית. עם היווצרותם והתפשטותם של מיתוסים אלה נפתחה תקופה חדשה בתולדות יהודי אירופה כולה.

בעיקרו של דבר, נעוץ שורשה של האנטישמיות בגורמים סובייקטיביים. אולם עתה, ממרחק של זמן, יש לקבוע, שקיימים גם גורמים חברתיים אובייקטיביים, הקשורים במצבו של היהודי בגולה, ואינם פרי דמיונו החולני של האנטישמי. סוציולוגים הניחו, שאחת הסיבות העיקריות למתח שבין רוב למיעוט הוא הריכוז המקצועי של המיעוט, וביחוד כשהוא מלווה ריכוז אידיאולוגי. מתח זה עוד יוגבר, כשהמיעוט עולה במעמדו החברתי בתקופה של ירידה כלכלית וחברתית של הרוב. כל הדברים האלה נתקיימו ביהודים ברפובליקה הוויימארית. הריכוז המקצועי והאידיאולוגי היה קו אופייני ליהדות גרמניה עוד בתקופות קודמות, ובזה לא חל כל שינוי בשנת 1918. ברפובליקה הוויימארית עלו יהודים לעמדות גבוהות בחברה ובשלטון בעת הידרדרות תלולה של המעמד הבורגני. מצב זה נוצר בכוח גורמים אובייקטיביים, ששום צד לא היה אחראי להם.

גורם נוסף – ומכאיב – הוא הגורם הסובייקטיבי היהודי, שאין להעלים עין ממנו, גורם זה בא לידי ביטוי בשני תחומים: התנועות המהפכניות והעיתונות. היו בין המהפכנים היהודיים אישים מזהירים, אך אין זה עניין לכאן. כניסתם של יהודים לשורות העליונות של התנועות המהפכניות הייתה אסון לציבור היהודי בגרמניה. היו פובליציסטים יהודים, שלא גילו כל רגישות לקשייה של גרמניה, ופגעו בעטם השנון יום-יום ברגשות העם הגרמני. אפשר ליהנות מקריאת כתביהם של קורט טוכולסקי וקארל קראוס, אך אין לשכוח, שפגעו בצורה חמורה מאוד במעמדם של היהודים בחברה הגרמנית ותרמו תרומה לא-קטנה להתפשטות המיתוסים החדשים של האנטישמיות בשכבות העם הגרמני, וביחוד בקרב האינטלקטואלים.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok