הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: גזירות שנגזרו על יהודי בבל במחצית הראשונה של המאה הג'

בימיו של ארדשיר הראשון, ולכל המאוחר בשנים הראשונות של המלך שפור הראשון (270-240), נאסרה על יהודי בבל שחיטת בשר, טבילה לשם טהרה במים חיים וקבורת מתים כדת ישראל. מתקבל על הדעת שהיו אלה גזירות מקומיות וזמניות שנתבטלו על ידי מתן שוחד (יבמות סג ע"ב). על גזירות אלה, רקען הדתי וזמנן, דנתי בהרחבה במקום אחר³⁰.

לפיכך יספיק כאן אזכורן בלבד לשם השלמת התמונה של המציאות הפוליטית והדתית בעקבות 'בואם' של החבארי לבבל, כפי שנאמר במפורש ביבמות סג ע"ב.

ואף שאלה אחת שנשאל עליה רב היא מעדות הזמן. במציאות הדתית שבימיו של רב הוא נשאל בדין טלטול מנורת חנוכה בשבת 'מקמי חבארא בשבתא'. והוא השיב לשואליו: 'שפיר דמי שעת הדחק שאני' (שבת מה ע"א). הרקע לשאלה זו הוא לדעת הערוך (שסמוכה על מסורת גאונים): 'שגזרו שלא להדליק שום אדם אלא לתועבותיהן ביום אידם והיו ישראל מדליקין בסתר. ואם יראו חבארים נר חנוכה (שלפי הדין יש להעמידו לפני פתח הבית לשם פרסום הנס) ידעו שמדליקין בבתיהן'³¹.

קודם שנשוב לעיין בפירושם של הדברים נעיין במונח 'שעת הדחק', שעליו הסתמך רב כשהתיר לטלטל נר חנוכה בשבת. מהי אותה 'שעה'? דומה, שאלו הם אותם הימים שביקשתי להציע כאן לעיני הקורא. אולם מן הדין הוא שנפרט יותר, משום שהדלקת אש, אם בשבת ואם בחנוכה או בימות החול, העסיקה את יהודי בבל בכל התקופה של מלכי בני סאסאן. דבר זה כרוך כמובן במקום המרכזי של האש בדת מזדא. האש (atur) היא פרסוניפיקאציה של בן-הורמיז (Ohurmazd), הישות העליונה מבין הישויות השונות בפאנתיאון של המזדיאסנים³². לפיכך התייחסו אל האש ביחס של קדושה וטהרה, וזה אמור ביחס לכל דרגות האש, מן האש שהיתה דולקת במקדשי אש של המלכים ועד לאש בשימוש ביתי. הכנת החומרים לאש פולחנית במקדשים השונים נעשתה לפי דינים קפדניים ובידיהם של כוהנים מוסמכים ומיוחדים לעניין זה. ואילו האש בבית אף היא הוכנה על ידי בעל הבית, שהיה אחראי לבל תיטמא האש על ידי מגע עם חפצים טמאים, לרבות אדם לא מזדאי, שנחשב לטמא. על כיבויה של אש חלו עונשים חמורים³³. על אף כל הזהירות שננקטה על ידי בעל הבית לשמור על טהרתה של האש ושתוקד תמיד, אנו שמעים על האש הביתית, שאחרי שהשתמשו בה שלוש פעמים היו צריכים להביא אותה במגע עם אש קדושה ממנה לשם טיהורה; הוא הדין עם האש שבה טוהרה הראשונה, וכך הלאה והלאה³⁴.

נשאלת השאלה, כיצד אפשר להעלות על הדעת שהמזדיאסנים, ולא כל שכן הכמרים עצמם, היו 'מחזירין בכל בתי ישראל ומכבין אתה נרות וחותין את הגחלים ומוליכין אותן לבית האור שלהן, שהוא עבודה זרה ולא היו עוזבים לא אש ולא גחלים שיוליכן בלילה חוץ מעבודה זרה שלהן שהיא בית האור'³⁵? הלא דבר זה הוא כאמור בניגוד לתפיסתם הבסיסית של קדושת האש וטהרתה? ברם, אין סיבה לפקפק בדבריו של רב אחאי גאון. ייתכן אמנם שהגאון דילג על פרט מסוים בנוגע לטיהורם של הגחלים שנלקחו מבתי היהודים אל מקדשיהם, והדברים מיושבים. או שמדובר בעובדי אש שלא החמירו כל כך בדיניהם. מכל מקום, מעניינת מאוד היא מסורת פרשנות נוספת מפיו של גאון אחד למונח פולחני(?) בשם 'קואק' (סנהדרין עד ע"ב), שפירשו: '...עצים שהיו פרסיים נוטלין מהן לבית האור כי היה על כל בית מכס לעצים בכל שבת (שבוע) וישראל נותנין בכלל'³⁶. זוהי ידיעה מעניינת, והיא מסתברת כהיסטורית אף משום המחסור בעצים בבבל³⁷. כדי לקיים את פולחן האש הוטל על האזרחים להביא עצים בתור מס. כנראה שלא כל החכמים חששו משום שיתוף בעבודה זרה, אם אפשר לשפוט מידיעה אחת על שיחה בין שני חכמים בסוגיה דילן. בנדרים סב ע"ב מסופר על רב אשי³⁸, שמכר עצים ל'בי נורא' (בית האש, שהוא ככל הנראה מקדש אש). תמה רבינא ושאל אותו: 'לפני עור לא תתן מכשל' (ויקרא יט יד). השיב לו רב אשי: 'רוב עצים להסקה נתנו', ולא לפולחן האש.

ראינו איפוא במקצת מחשיבותה של האש בפולחנם של המזדיאסנים וקשיים מסוימים שנגרמו ליהודים בגינה³⁹. לפיכך גם מסתבר ש'שעת הדחק' בפסק דינו של רב, היתה שעת פורענות ליהודים בקשר לפולחן האש. לאור כל האמור לא ייפלא שרב אסר על כל מגע עם כוהן מזדיאסני. הוא פסק: '...והלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה' (שבת עה ע"א), משום שהם מגדפים שם שמיים⁴⁰. רב חשש מפני ההשפעה שארבה ליהודי בבל מידיהם של הכוהנים, שלא רק שנאו את היהודים⁴¹, אלא ביקשו גם לעשות נפשות לדתם מקרב היהודים⁴², כשם שפיתחו פעילות מסיונרית בקרב נוצרים. עלינו לזכור שהאמגושים, לאחר תקופה של השפעה מועטת יחסית במלכות פרתיה, היו שיכורי ניצחון מהצלחתם הפוליטית והדתית, והחלו בהתלהבות רבה בהפצת דתם בחסותו של השלטון החדש. במצב זה, האיסור על מגע עם האמגושים, שלא ללמוד מהם, אין בו מחסום מספיק לעמידה מול נחשולי השפעתם הדתית. ואמנם רב, ועמו ראשי העדה היהודית, לא הסתפקו בזאת, והגיבו תגובה חינוכית-דתית.

חלקי המאמר:
1. הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: הקדמה
2. הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: א. המצב הפוליטי בשנים 247-226
3. הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: ב. המצב הביטחוני ופעילותו של רב
4. הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: ג. גזירות שנגזרו על יהודי בבל במחצית הראשונה של המאה הג' (פריט זה)
5. הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: ד. פעילותו של רב נגד השפעת דת מזדא
6. הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: ה. דרשותיו של רב בשבח התורה מוריה ותלמידיה
7. הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: ו. סיכום

מאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

30. במאמרי, על שלוש גזרות שנגזרו על יהודי בבל במאה השלישית, בקובץ איראנו-יודאיקה (לעיל, הערה 18), עמ' 37-25 (מאמר זה נמסר לידיו של העורך, ש' שקד, בשנת 1974, ולא היה יותר בידי עד להופעתו בדפוס באיחור של שמונה שנים. בינתיים שהיתי בספריותיה המצוינות של אוניברסיטת הארווארד בשנת 1983 בזכותו של פרופ' י' טברסקי, וכך נוסף בידי חומר איראני רב ערך, מתוך ספרים ומאמרים רבים שאינם מצויים בישראל, ועלי לשוב ולדון בסוגיה זו). וראה עוד: ל' גינצבורג, פירושים וחדושים בירושלמי, ג, ניוארק תש"א, עמ' 65-64.

31. הנוסח בפנים הוא לפי רב נסים גאון, ספר המפתח (לעיל, הערה 22), עמ' לד; ופירושו של הערוך, ערוך השלם, ג, עמ' 339, ערך חבר2. וראה הערתו של ל' גינצבורג,גנזי שעכטער, א, נויארק תרפ"ח, עמ' 476.

32. ראה: H.S. Nyberg, A Manual of Pahlavi, II, Wiesbaden 1974, p. 35 ושם, עמ' 143, ערך H. Lommel, Die Religion Zarathustras nach dem Awesta. Ohurmazd Dargestellt, Tubingen 1930, pp. 10-17. על נטילת אש מן היהודים על ידי האמגושים שמסופר עליהם בתלמוד (שבת כא ע"ב; גיטין טז סע"ב-יז רע"א: סנהדרין עד ע"ב) דן בהרחבה פרופ' רוזנטל (לעיל, הערה 18), עמ' 59 ואילך. אולם במקומות האלה מדובר אחרי מותו של רב, ולכן אין לדון בהם כאן.

33. ראה: Yamamoto (לעיל, הערה 9), עמ' 85, 98-97; W. Hinz, Iran, Leipzig 1938, p. 53

34. ראה: Yamamoto (לעיל, הערה 9), עמ' 81 ואילך; Erdmann (לעיל, הערה 9), עמ' 43-42.

35. ראה: שאילתות דרב אחאי גאון, שאילתא מב בסופה, דפוס ונציה ש"ו; מהדורת ש"ק מירסקי, ג, שאילתא מד, עמ' מח. וראה: S. Funk, 'Beitrage zur Geschichte Persiens zur Zeit der Sasaniden', Festschrift A. Schwarz, Berlin und Wien 1917, pp. 430-431

36. ראה: א"א הרכבי, תשובות הגאונים, ברלין תרמ"ז, עמ' 144, סימן רצ"ז.

37. ראה בספרי, אמוראי בבל – פרקים בחיי הכלכלה, רמת-גן תשמ"ב2, עמ' 86, 100-99, 115-114.

38. רב אשי חי ופעל במחצית השנייה של המאה הד' וברבע הראשון של המאה הה'. ראה אגרת רב שרירא גאון (לעיל, הערה 2), עמ' 94. שפרבר (לעיל, הערה 21) מביא תאריכים שונים של פטירתו של רב אשי מתוך כרוניקות של ימי הביניים. תאריכים אלה נעים בין השנים 425 ל-428. מכל מקום, רב אשי פעל לפני הרדיפות הגדולות של המלך יזדגרד השני (457-438). רב אשי מעיד שבימיו היו הפרסים 'מגינים עלינו'. ראה עבודה זרה טז ע"א.

39. על המשמעות הפוליטית של האש המלכותית כתב Yamamoto (לעיל, הערה 9), עמ' 79: '…the fire was very much venerated throughout the Sasanian era. In the dynastic fire, the Sasanian rulers found an effective means of propagating their claim to a unique, legitimate authority over the Iranian peoples' etc.

40. וראה שם גם את דעתו של שמואל. על הערכתם של האמוראים בכלל את האמגושים, ועל ההבדל בין רב לשמואל בקשר לביקור ב'בי-נצרפי' או ב'בי-אבידן' (ראה שבת קטז סע"א) אני דן במקום אחר (ראה לעיל, הערה 26). רב סובר ש'אסור לאדם שיאמר כמה נאה גוי זה' (ערכין יד רע"א).

41. ראה, לפי שעה, את סקירתו של M.N. Dhalla, History of Zoroastrianism, Bombay 1963, pp. 326-328.

42. ראה: G. Widengren, 'The Status of the Jews in the Sassanian Empire', Iranica Antiqua, I, Leiden 1961, pp. 126-127; ש' שקד, 'מגמות איסוטריות בדת הזירואסטרית', דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ג, חוברת 7 [3], ירושלים תשכ"ח עמ' 124.