|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > חיים יהודיים בשנים 1945-1939 > נשים בשואה | ||||||||||||||||||||||||||||||||
|
נשים יהודיות במרכזה ובמערבה של אירופה לדוגמה, השתייכו למעמד הבורגני, בעוד שרוב הנשים היהודיות במזרחה של אירופה השתייכו לפרולטריון או לבורגנות הזעירה. לכן, נשים רבות יותר במזרחה של אירופה היו שותפות לפרנסת המשפחה. הן עבדו בעסק המשפחתי, למשל במכירת נעלים שהבעל ייצר, בקבלנות, בתפירה ותחרה בביתן, והיו שעבדו מחוץ לבית בבתי מלאכה או בבתי חרושת, לרוב נשים לפני נישואיהן. היו גם נשים שהיו להן עסקים קטנים כגון דוכנים בשוק וכד'. במערבה של אירופה היו רוב הנשים משכילות יותר ורבות היו בעלות מקצוע או שעבדו בעסק המשפחתי. ואולם הן לא נהגו לעבוד לאחר נישואיהן, הן זנחו את הפעילות המקצועית והקדישו את חייהן למשפחה. היה זה האידיאל של אישה והגבר בני המעמד הבורגני. על הגבר הוטלה החובה לפרנס את האישה והמשפחה ועליה הוטל תפקיד ניהול משק הבית ודאגה לחינוכם של הילדים. מכאן, שחלק ניכר של פעילות הנשים במערבה של אירופה התרכז בספירה הפרטית. ואולם נגישותן לספירה הציבורית היתה חשובה. הן קשרו מערכות יחסים עם לא יהודים במסגרות חברתיות שונות - בתי הספר, החנות השכונתית, מועדון חברתי, או בילוי עם הילדים בפרק הציבורי. השכלתן ונגישותן למערכות התרבות הלא יהודיות ולמוסדות בהם למדו הילדים הפכה אותן לסוכנות השינוי בתוך המשפחה.8 וכך, בעקבות התעמולה והמדיניות של המשטר הנאצי בגרמניה, היו הן עדות ישירות לשינויים ביחסם של שכנים ומכרים. הן שמעו את עלבונם של ילדיהן בבתי הספר וצריכות היו לנחמם, הן זכו בקיטונות של לגלוג ועלבונות בחנות השכונתית, וחשו ראשונות את המגמה האנטי-יהודית, שהפכה לא רק גלויה אלא רצויה ומוערכת. בספרה של ההיסטוריונית מריון קפלן על חיי היום-יום של יהודי גרמניה מאז ינואר 1933, היא מצטטת מהעיתונות היהודית שהציבה בפני הנשים את האתגר לשמח את המשפחה במצב הקשה שנוצר. הנשים נדרשו לשמור על הרוח החיובית בתא המשפחתי כדי שהמתחים והעלבונות שהבעלים והילדים ספגו מחוץ לבית יתמוססו בתוך המשפחה. זאת ועוד, על-אף הקשיים הגוברים והולכים בניהול חיי היום-יום ועל-אף הלחצים הרבים שניצבו בפני הנשים בביצוע המשימות הקטנות כגון קניות, ביקור בבתי הספר, או הליכה לגן העירוני, הן נדרשו לשמור על רוח נעימה כדי להקל על קשייו של הבעל, שמקורות פרנסתו הצטמצמו ושקשריו העסקיים עם הציבור הלא יהודי, כלקוח או כשותף לעסקים, נעשו מורכבים יותר ויותר. העיתונות היהודית הציעה לנשים תפריטים חדשים כדי שיוכלו להציע תבשילים המתאימים לתנאי המצוקה והמחסור, שנבעו משינוי המצב.9 המנהיגות הקהילתית הייתה מודעת למצב החדש של נשים ולקשיים שניצבו בפניהן, וניסתה לסייע בידן על-ידי הגדרה ברורה, ובמובן מסויים נוקשה יותר, של תפקידיהן בתוך המשפחה. עליהן להנהיג את ההתנגדות ללחצים ולדיכוי בתוך המשפחה. לא ייפלא, איפוא, שבמקרים רבים היו הנשים מוכנות להגר לפני הגברים. גם בכך ניתן לראות ביטוי של התנגדות והתמודדות עם הצעדים שנקטו הנאצים. כמובן שבעיית התגובה של נשים לדיכוי הנאצי נעשית קשה יותר וקיצונית יותר לאחר פרוץ המלחמה ובשטחי הכיבוש הנאצי. נעבור, איפוא, למזרחה של אירופה שם, כפי שכצבר ציינתי לעיל, היה חלקן של נשים בשוק העבודה ובפרנסת המשפחה גדול יותר גם לאחר נישואיהן. עוד לפני שהציבור היהודי נכלא בגטאות היה מצבן של הנשים היהודיות קשה יותר ממצבן של נשים פולניות, אף כי בדברים מסויימים הן ניצבו בפני בעיות זהות אך ביתר חומרה. מן הראוי לומר שמצב של מלחמה מציב אתגרים קשים בפני נשים בכל חברה וחברה. גיוסם של הגברים, בעלים או בנים, מותיר את המשפחה ללא הראש האחראי על הפרנסה והפעיל יותר במסגרת הציבורית. המשפחה נותרת חשופה ולנשים לא היה הניסיון להתמודד עם פרנסה וניהול החיים בספירה הציבורית. מיד עם הכיבוש נעקרו משפחות רבות ממקום מגוריהן וממקורות פרנסתן. בערים המרכזיות של פולין שספגו הפגזות והפצצות רבות, לא הורשו היהודים לשקם את המבנים ההרוסים, ועסקים רבים לא יכלו להיפתח מחדש. יהודים לא הורשו להשתמש בחשבונות הבנקים שלהם, ובעלי עסקים נותרו ללא יכולת להשתמש בחסכונות או באשראי כדי לשקם עסקים שלא נאסרו. בשבועות ובחודשים הראשונים של הכיבוש נחטפו בעיקר גברים יהודים לעבודה כפיה בעיר עצמה או במחנות, ונשים נותרו לבד ללא משענת כלכלית. החטיפות הניעו גברים רבים לצאת מביתם ועל הנשים והילדים הוטלו תפקידים חדשים שנוצרו עם הכיבוש, לדוגמה, עמידה בתור למים במשך שעות ארוכות, או עמידה בתור ללחם. כל הפניות לרשויות הגרמניות, פולניות ויהודיות נעשו על-ידי נשים. בכך נחשפו נשים לתפקידים חדשים ובתנאים קשים במיוחד. כבר בראשית ינואר 1940 כתב רינגלבלום ביומנו:
ההגנה על המשפחה ועל הבית היו ערך עליון, והסתגלותן של נשים רבות למצבים החדשים מעוררת השתאות. ברצוני להדגים הסתגלות ושינוי באמצעות ראיונות של נשים, שנעשו בגטו ווארשה על-ידי ססיליה שלפאק, במסגרת מחקר שיזם עמנואל רינגלבלום "שנה לחיי הגטו – שנתיים של כיבוש גרמני".11 העדה המספרת היא אישה בת המעמד הבורגני, שהיתה מעין lady of leisure של אותם ימים. נכנה אותה פרומה (שלפאק לרוב לא רשמה את שמות הנשים עמן שוחחה). בעלה היה סוחר בדים ולהם בת אחת בת עשר. היא לא עבדה ומשק הבית נוהל על-ידי עוזרת פולניה, טבחית ומטפלת בבתה. חייה החברתיים כללו מיפגש עם חברות, מישחקי קלפים, קניות לבית ולמשפחה, קשרים עם בני משפחה אחרים, שגם הם השתייכו לאותו מעמד כלכלי וחברתי. בעקבות הכיבוש הצטמצמו עסקיו של הבעל, ואולם קשריו עם בעלי עסקים פולנים איפשרו לו להחזיק מעמד, אף כי במסגרת מוגבלת ביותר. ואולם בעקבות הכניסה לגטו נקטעו קשריו העסקיים כליל, שכן הוא לא יכול היה לצאת לצד הארי. אמנם כמה מידידיו עדיין ניסו לשמור על קשרים עמו ואף העבירו לו כספים ואולם הדברים נעשו קשים יותר. פרומה אשתו הבינה שעתה חל שינוי של ממש באורח חייה והיא אינה יכולה עוד להסתפק בתפקיד בעלת הבית והיא יזמה את תרומתה לפרנסת המשפחה. באמצעות קשרים חברתיים עם פולנים בצד הארי היא מנהלת הברחות מן הגטו לצד הארי. היא עוסקת בהברחות של מוצרי מותרות כגון: שטיחים, פסנתרים, תכשיטים יקרי ערך. בגטו היא מתוודעת לאנשים שברשותם מוצרים אלה והם רוצים למכרם כדי להתפרנס. היא קובעת עימם את תנאי העסקה ויוצאת באופן בלתי-חוקי לצד הארי. שם היא פוגשת את מיודעיה-שותפיה ומסכמת עימם את הקנייה של המוצאים ומחיריהם. לאחר ההסכמה מגיעים הפולנים לגטו ברישיון, אותו הם משיגים באמצעות שוטרים פולנים או קשרים אחרים והעיסקה מתבצעת הלכה למעשה. בדרך זו מצליחה פרומה לסייע בפרנסת המשפחה ואף לסייע להוריה ולאחותה, שמצבם הידרדר עוד יותר. בחייה שלה לא ניכרה, בכל התקופה הראשונה של חיי הגטו, מצוקה של ממש, ואולם סביבה השתולל רעב, חולי וסבל ללא שיעור. הגברת לשעבר, שעדיין ממשיכה לשחק בקלפים בערבים הארוכים של שעות העוצר, הופכת את משחקי הקלפים למקור לחלוקת צדקה לעניי הבית. היא שותפה לאירועים בהם מארגנים בזארים ובישול לעניי הגטו שמיספרם הלך ורב. ובבית שבו היא גרה, שרוב דייריו ממעמד יחסית גבוה, גרים גם פליטים ואנשים שמצוקתם גדולה והיא שותפה למאמצים לסייע להם. משקל הכובד במשפחה השתנה לחלוטין ובמקום עקרת הבית המסתייעת בעוזרת הפכה פרומה למפרנסת עיקרית ופעילה בספירה הציבורית. גם נטל עבודות הבית נישא עתה על כתפיה, שכן עוזרות פולניות לא היו רשאיות לעבוד אצל יהודים ומצבם הכלכלי לא איפשר העסקה של עוזרת. עם צמצומו של הגטו שכרה המשפחה חדר בדירה וצפיפות הדיור העיקה מאוד. בספירה הציבורית היהודית השתלבה פרומה בפעילות של סיוע ועזרה הדדית, לא במסגרת מוסדות רשמיים של עזרה עצמית או היודנראט, אלא במסגרת ועד הבית בו היא גרה. פרומה מספרת את סיפורה לשלפאק באביב 1942 (זאת אנו יכולים ללמוד מן האירועים בגטו אותם היא מתארת). היא מאמינה שהיא ומשפחתה יצליחו לשרוד את המלחמה. הוריה ואחותה נתמכים על ידה ואף כי מצב עסקיה הורע בחודשים האחרונים, שכן היציאה לצד הארי נעשתה קשה ומסוכנת יותר, ומוצרי המותרות אותם מכרה הלכו והתמעטו, היא מאמינה שיחזיקו מעמד. היא בטוחה בכוחה למצוא פתרונות חלופיים, לנסות דרכים חדשות לפרנסה, שהרי חייבים לשרוד ולסייע לבת ולהורים. בדבריה משתקפת דמות דינמית, מאורגנת ומסודרת, נחושה ברצונותיה ומעריכה שהיא יכולה לכלכל את צעדיה. היא מודעת לסכנות ולקשיים, אך מוצאת דרכים להתחמק ודבקה בחיים. חודשים ספורים לאחר הראיון החל הגירוש הגדול מגטו ווארשה. יש לשער שפרומה ומשפחתה נספו. ואם מזלם עמד להם והם ניצלו מן הגירוש הגדול, בו נשלחו לטרבלינקה כ- 300,000 אנשים, רוב אוכלוסיית הגטו, קרוב לוודאי שהם נספו באביב 1943, בעת המרד, או קודם לכן בגירוש ינואר 1943. ואולי, אולי, ניצלו. אין אנו יודעים. האם ניתן לומר על פרומה ומשפחתה שהלכו כצאן לטבח? שהיו פסיביים, שלא גילו התנגדות? האם צריך למדוד את תגובתה למדיניות הנאצית רק לאור הקטע הסופי של הגירוש – שאת פרטי גורלה של פרומה ומשפחתה אין אנו יודעים? היא אמנם לא פעלה במסגרת של קבוצה פוליטית ולא היה למעשיה ביטוי אידיאולוגי. היא לא התייחסה לעתידו של העם היהודי, אלא למשפחתה ולמעגל האנשים שחיו במחיצתה. אולם בכל אחד ממעשיה ניתן לראות ביטוי של התנגדות, כשהאיסטרטגיה שבחרה היתה לתמרן במציאות הקיימת, לא לברוח ולהסתתר (אין אנו יודעים אם יכולה היתה ואם רצתה). היא התמודדה עם תחושת האחריות כלפי המשפחה והרחיבה את המעורבות בתחום החברתי. אין ספק שבאישיותה ובמעשיה חל שינוי של ממש, ואתגר ההישרדות הפך למאבק על ערך החיים. לא היה זה אינסטינקט חייתי אלא הישרדות תוך מחשבה, מודעות ורגישות לקרובים אליה ומאמצים לסייע לזולת. ניתן כמובן לספר סיפורים רבים שיציגו את העיקרון של מאבק לחיים במסגרת הניסיון לשמור על המשפחה. ישנם מקרים רבים ושונים בהם ניסו נשים לוותר על חלק ממזונם לטובת בני ביתם, וכך כותב דוד שיראקוביאק ביומנו: "אימי הקטנה והכחושה הקריבה את חייה למען אחרים על-ידי ויתור על מנות האוכל שלה. היא החשיבה את משפחתה יותר מאשר את עצמה".12 היו מקרים שהורים מכרו את מנות הלחם שקיבלו כדי להשיג תרופה לילד חולה ולעיתים קרובות נחלשו בני המשפחה כולה ולא החזיקו מעמד, על-אף הכוונה לשמור על החיים. יש כמובן גם מקרים בהם אימהות שרצו להציל את ילדיהם הניחו אותם על מפתני מנזרים או בתים של נוצרים מתוך תקווה שיהיה מי שירחם ויציל, והיו הורים שהעבירו את תינוקם לסבא וסבתא בווארשה כאשר הם עצמם התמודדו עם הגירוש של קהילתם בלובלין. היו אימהות שהצליחו למצוא לילדיהם בית שיסתירם. לעיתים הצליחו להציל את חייהם ולעיתים הוסגרו הילדים במזיד או בשוגג. וכך מתאר שלום אילתי בספרו המופלא לחצות את הנהר, את הדרך שבה יצא מן הגטו בקובנה אל הצד הארי:
אך היו גם מקרים שכדי להציל את חייהן אימהות נטשו את ילדיהן או חנקו אותם למוות. אחד הדברים המאפיינים את המציאות היהודית תחת שלטון הכיבוש הנאצי הוא קיומם של ניגודים וקצוות, התנהגות הרואית, מחד, והתנהגות בלתי-אנושית בעליל, מאידך. ואולם בקרב הקורבנות, וכל היהודים היו קורבנות של משטר הכיבוש, יש לבחון את מכלול התגובות נוכח נחרצותו של הרוצח הנאצי ועוצמתו. לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
