יש רק כת מוסלמית אחת – הכת הקיצונית של הח'ארג'ים – שמעמידה את מלחמת הקודש (ג'יהאד) כעמוד מרכזי (רוּכְּן) בין מצוות היסוד של האסלאם (יחד עם אמונה, תפילה, עלייה לרגל, צום הרמדאן ומעשר). יחד עם זאת, מרבית התיאולוגים ממקמים את הג'יהאד במקום גבוה מאד. שלא כמו במקרה של הנצרות על ציווייה שוללי המלחמה ושוללי המדינה, או היהדות המזכירה אמנם מלחמת קודש בכתבי-הקודש אך רק כתופעה משנית, בספר הקדוש לאסלאם מופיעה כבר מלחמת הקודש במקום מרכזי. באסלאם המטרה הסופית היא זו של ההגמוניה, כפי שמבטאים הפסוקים הידועים מן הקוראן:
"ונלחמתם [בכופרים] עד כלות הדֵחַ והייתה הדת לאלוהים" (פרק 2, פסוק 189) או "אלה הנלחמים באלוהים ובשליחות ואשר כל מענייניהם להשחית על הארץ גמולם הוא אשר ייהרגו" (פרק 5, פסוק 36)
הפסוק השני מבהיר את ההקשר שבו מטיף מוחמד לגבי הלגיטימיות של המלחמה: המאבק' כנגד הפגאנים בחצי האי ערב (632-628). ג'יהאד הוא מושג שמאשר את מרכזיות המלחמה כמנגנון מסדיר ביחסים בין קבוצתיים בחצי האי ערב במאבקן של הקבוצות זו בזו על שליטה במשאבים מוגבלים (מעל לכל מדובר במים ובשטחי מרעה), והופך את המלחמה – ואת אתוס הלוחם הנובע מן המושג – לציווי דתי, מגמה זו תואמת את הכיוון העיקרי של מאמצי מוחמד להמיר את המבנה הסוציו-פוליטי המבוסס על קרבת משפחה במבנה שחלה עליו סנקציה שלא מעלמא-הדין, אך למרות שהפגאנים הם המוגדרים כאויבים הספציפיים שיש לשאוף להשתלט עליהם, נותרת פתוחה האפשרות, אפילו בימיו של מוחמד, להרחבת העוינות המוכתבת על ידי סנקציה אלוהית גם כנגד דתות אחרות שנמצאות מחוץ לחצי האי ערב.
עדיין שנויה במחלוקת בקרב החוקרים השאלה אם מוחמד עצמו ראה בעיני רוחו אפשרות של ג'יהאד שמכוון להשיג שליטה על פני העולם כולו (או, באופן מעשי יותר, שליטה במזרח התיכון). מערכה כזו אכן פרצה מיד לאחר מותו של מוחמד והמאמינים נוטים לחשוב שהוא צפה אותה. לעניינינו, אין חשיבות רבה למענה שניתן לשאלה זו ומשתי סיבות: ראשית, הקוראן מאפשר פרשנו כזו גם בלי שיהיה צורך למתוח יותר מדי את משמעות הטקסט. שנית, מלחמות הכיבוש (אשר הפיצו עד שנת 711 את שלטון האסלאם בכל השטח מספרד ועד מרכז אסיה) הן במובן מסוים תוצאה של הצלחת שליטתו של מוחמד בחצי האי ערב והצלחתו במיסוד שלטון החוק והשלום בקרב התושבים. חרם הוטל על המלחמה הבין-שבטית וזו לא יכלה עוד לשמש מנגנון מלטוסיאני של הבטחת איזון בין גודל האוכלוסייה ומשאבי האזור, עודף אוכלוסייה הולך וגדל החל לתת את אותותיו והתפשטות החלה להסתמן כפתרון מתקבל על הדעת ליצירת שסתום ביטחון. אולם, אין בכך כדי לפחת את ההנמקה לכיבוש, להסבר של מודל מרכסיסטי או מקיאבליסטי,. העוגן המפורש לרעיון הג'יהאד המופיע בקוראן הוא זה של העליונות המוסרית והאינטלקטואלית הטבועה באסלאם – פסגת כל הגילויים המונותיאיסטיים (דוקטרינה שמקבל את ביטויה בביטוי "מוחמד – חותם הנביאים"). חסידי האסלאם אכן דבקו בנאמנות בדוקטרינת העליונות, אך ללא ספק הייתה תועלת בכך שהצלחת המלחמה יצרה לחצים דמוגרפיים וכלכליים שפעלו בכיוון זהה לכיוון שבו פעלה ועליו הצביעה האידיאולוגיה: המלחמה כעיקרון נורמטיבי וכאמצעי שליטה בזירת היחסים הבינלאומיים.
לחלקים נוספים של הפרק:
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: מקורות (פריט זה)
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: החוק והמלחמה
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: מוטיבציה וזיכרון קלקטיבי
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: דבקות גמישות ומבנה חברתי
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: הפנייה פנימה
