אין לפרש את כל האמור לעיל כאילו האידיאולוגיה של הג'יהאד היא המניעה הכול, והיא המביאה, בין השאר למין נוקשות אופיינית בשלב הביצוע. תרבות הג'יהאד הולדתה בחצי האי ערב, אזור אמון על מעשה המלחמה במשך מאות בשנים. מה שהביא לכך שמימוש המטרות האסטרטגיות היה מעורב מלכתחילה בתחושה חריפה של המציאות הצבאית ושל האופן שבו מציאות זו ביטאה גורמים פוליטיים ופסיכולוגיים, מאמרים על אמנות המלחמה – הטקסט הקלאסי התזכיר שנכתב על ידי עלי אבן בכר אל הראווי במאה השלוש עשרה – מחדדים חוויה זו במונחים מפורשים המבוססים לעתים קרובות על פסוקים מן הקוראן.
פסוקים אלה מאפשרים, למשל, למטרות של נסיגה אסטרטגית, לנקוט גלות מרצון של אוכלוסיות מוסלמיות, שביתות נשק ואפילו כניעה תחת אונס, שכירת לא מוסלמים לכוחות המזוינים (במיוחד בתחומים שבהם היו המוסלמים חלשים כמו מלחמת מצור, הנדסה צבאית, מלחמת ימית וכד').
את העובדה ששילוב כזה של להט לקרב ושל גמישות נשמר למעש לכל אורך ההיסטוריה, ניתן לייחס לא רק לרקע הבדווי-ערבי ולתנאים שהציב הקוראן אלא גם לדרך שבה עיצב הג'יהאד את המוסדות המוסלמיים, הצבאיים והחברתיים. ואכן, בשל הבכורה יוחסה לג'יהאד היה לו משקל מכריע בעיצוב המערכה הריבודית.
כאשר הלוחמים הערבים של הכיבושים המוקדמים התעייפו מחיי הצבא, הם העדיפו לנצל את המונופול על העוצמה שהיה להם בפועל לשם התיישבות במסגרת חיים מפנקת במרכזים העירוניים, ולשם תפיסת עמדות בכירות בשירות הציבורי האזרחי ובעסקים. בשלב זה היה צורך למצוא פתרון אחר כדי לשמר את הנכונות האסלאמית לקרב. לאחר תהליך מפותל של ניסוי וטעייה, נוצר מוסד חדש במאה התשיעית – הממלוכים, או עבדים הרכובים על גבי סוסים. אלה היו גברים תורכים צעירים שנפלו בשבי בערבה האירו-אסיאתית (או הובאו לארצות האסלאם בילדותם), לאחר תקופת אימונים קשוחה המשולבת בלימוד האסלאם, הוצאו עבדים אלה לחופשי, הם קיבלו על עצמם את האסלאם והפכו ללוחמים בגדודי העילית של חיל פרשים עוטה שריון. כל גדוד כזה היה תחת פיקודו של קצין שלקח מתבגרים אלה לחסותו מאותו רגע שבו קיבלו על עצמם את האסלאם, ולמפקד זה נשבעו (ובדרך כלל גם שמרו) אמונים כל ימי חייהם. חיילים אלה היו בעלי כושר גופני גובה, והיות שבאו מהתרבות הצבאית של הערבה, חדורים היו בנכונות ובקשיחות המאפיינת את תרבות עולם הספר האסלאמי, תרבות שבה הג'יהאד (כפי שלימדו אותו אנשי הדת המקומיים) תפס מקום של כבוד. כך נוצר מצב שהאסלאם חש מוגן משום שחלק חשוב מן החילות הקבועים (במיוחד זה המוצב בגבולות ובערים מרכזיות) היה מורכב מפלוגות של לוחמים רבי תעוזה צבאית ושטופי מוח אידיאולוגית, המצוידים במיטב הציוד שהתנאים הטכנולוגיים העמידו לרשום. הפיצוי שקיבלו הממלוכים לא התבטא רק במעמדם הצבאי או בגמול כלכלי, אלא גם בכך שעד מהרה הפכו למעין מעמד אריסטוקרטי, ובכמה ממדינות הח'ליפות הפכו למעמד השליט ממש, בין בעקיפין, כסוג של משמר השליט (בעיראק) ובין במישרין (כמו במצרים וסוריה). זו הייתה אריסטוקרטיה יוצאת דופן משום שלא עברה בירושה, וכדי שישרתו את מטרות הג'יהאד טוב יותר, המשיכו התורכים הצעירים לנהור אל תוך מדינות האסלאם ללא הפוגה, ובכך הובטח שיעור תחלופה גבוה מאד. בניהם של הממלוכים, כך היה חשש, היו כבר מפונקים מדי, התעדנו בחיי התרבות העירוני, ולכן לא היו מסוגלים לממש קריירה צבאית (בוודאי שלא ביחידות העלית של הצבא). הם פנו לפיכך לעיסוקים אזרחיים, וכך ויתרו גם על מעמדם האריסטוקרטי (הם הצטרפו למעמד הבינוני העליון אם בחרו בקריירה עסקית או קריירה בשירות האזרחי, או שהצטרפו למעמד הבינוני אם העדיפו להפוך אנשי דת).
מוסד צבאי זה עיצב לא רק את הריבוד החברתי אלא גם את המדינה המוסלמית כולה: השליטה הייתה בידי זרים, שאינם דוברים ערבית, שחניכתם ודרך התבוננותם צבאית ושהרקע שלהם הוא זה של עבדות, הפער בינם לבין אלה שבהם שלטו – בני המקום, אזרחים וחופשיים – היה עצום. המחיר ששולם בעבור קיומו של מוסד צבאי ייחודי זה היה כבד מאד במונחי הניכור של החברה אזרחית. יש להעריך את שיעורו של המחיר לאור התפוקה העיקרית של מוסד הממלוכים, זה הבטיח (פחות או יותר) את העליונות המוסלמית, או לכל הפחת את יחסי השוויון במלחמות היבשה, למעשה עד המאה השמונה עשרה, כך שחוץ מספרד וסיציליה, לא ויתרו המוסלמים על אף אחד מכיבושי העבר.
השילוב של דבקות וגמישות האופייני לדווים של ראשית האסלאם, אפיין גם את תרבות הערבה שממנה באו הלומים התורכים. האימונים המפרכים שעברו מיועדים היו להשריש תכונות אלה עמוק עוד יותר, היכולת שלהם, כמו גם החיבורים על טקטיקה שנוצרו לשימושם (למשל הז'אנר של ספרי האבירות כותוב אל פורוסיה), מאששים את מחויבותם לתכונות אלה. כאשר חלק מן הממלוכים, כמו אלה במצרים, נדמו אטומים לכל שינוי טכנולוגי והתנגדו במאה המחש עשרה, בשם "הכבוד האבירי", להכנסת כלי נשק חם, החליפה אותם עילית צבאית אחרת, נכונה יותר לשינוי – העות'מנים.
לחלקים נוספים של הפרק:
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: מקורות
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: החוק והמלחמה
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: מוטיבציה וזיכרון קולקטיבי
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: דבקות גמישות ומבנה חברתי (פריט זה)
ג'יהאד: מיתוס והיסטוריה: הפנייה פנימה
