|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > חיי אדם > נישואין וזוגיות |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
כידוע, הפרק הראשון במסכת ברכות דן בקריאת שמע, והמשנה הפותחת אותו מדברת על זמנה – 'מאימתי קורין את שמע בערבין...'. שאלת התלמוד הראשונה היא 'תנא היכא קאי...?' היינו, התנא היכן עומד – עוד לא למדנו על עצם חיוב קריאת שמע, וכבר אנו דנים בפרט מדיניה? התלמוד ממשיך ומתרץ שאלה זו, אולם נראה שהשאלה טובה מן התשובה. אכן, זו דרכם של חז"ל הדוחים את הדיון העקרוני בנושא המדובר, ופותחים בפרטים השוליים לו. ייתכן כי בכך הם מלמדים אותנו כי דרך המלך ללימוד נושא היא דרך פרטיו ולא דרך עקרונותיו. במסכת שהתחלנו ללמוד השבוע – מסכת גיטין – המצב דומה ואולי אף קיצוני יותר. המשנה הראשונה פותחת בחיוב אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' על ידי שליח המביא גט מחוץ לארץ – ללא ספק פרט שולי ונדיר בהלכות גיטין. היינו מצפים לפחות לאזכור מינימלי של הנסיבות האפשריות לניתוק הקשר בין בעל לאשתו. לכך, אגב, יש להמתין לא פחות מאשר עד למשנה האחרונה של הפרק האחרון. כמבוא למסכת, נקדים אנו את המאוחר ונסקור מספר עניינים יסודיים העומדים בבסיס תהליך הגירושין ותהליך התפתחותם במקרא ובהלכה.
פסוקים אלה הם המקור היחיד בתורה המזכיר את נושא הגירושין. גם כאן נראה שמטרתה העיקרית של הפרשייה היא ההלכה האוסרת חזרת האישה לבעלה הראשון אחרי נישואיה השניים – מקרה שאינו נפוץ כלל. אולם, הפסוק הראשון מספק מידע רב על מעשה הגירושין; מי יכול לגרש, הגורמים לגירושין ודרך ביצועם. נפתח בגורמים לגירושין. המקרא מדבר על אי 'מציאת חן' ועל 'ערוות דבר', ונחלקו תנאים בפירושם של דברים באותה משנה אחרונה במסכת (ט, י):
בית שמאי מציבים את התנאי המחמיר ביותר; לבעל מותר לגרש את אשתו רק אם מצא בה דבר ערווה, היינו עניינים הקשורים להתרועעות עם גבר זר או התנהגות שאינה הולמת אישה נשואה. בית הלל לעומתם מסתפקים בטענה כלשהי של הגבר כלפי אשתו, תהא זו הקלה ביותר – כמו הקדחת תבשיל. ר' עקיבא מאפשר גירושין גם כאשר אין לבעל כל טענה כלפי אשתו – 'אפילו מצא נאה הימנה'! ברגיל הלכה כבית הלל, וכך אכן מסכם הרמב"ם בפרושו למשנה זו:
אולם, דעתם של ראשונים אחרים, בייחוד אלה שבאשכנז (גרמניה) ובצרפת, נטתה באופן ברור לדעתם המחמירה של בית שמאי. ניתן לראות זאת בהתבטאויות שונות של פרשנים ופוסקים בארצות אלו, אך בצורה ברורה מאוד מובעים הדברים בספר חסידים, המייצג את מורשתם של 'חסידי אשכנז' (מהדורת וסטינצקי, סימן תתתתרפ"ו):
הנושא השני הנלמד מן המקרא הוא תהליך גירוש האישה. כפי שעולה מן הפסוקים, כל שהבעל נדרש לעשות הוא לכתוב לאשתו גט (= ספר כריתות), לתיתו בידה ולשלחה מביתו. אנו יודעים כי בתרבויות מקבילות במזרח הקדום (כמו גם בהלכה המוסלמית המחייבת אמירה לאישה בלבד) הבעל היה יכול לגרש את אשתו אף ללא גט, ובהשוואה לכך מציבה התורה מגבלה משמעותית. אולם, כפי שמשתמע מן הפועל 'שלח' המוזכר בהקשר לשני בעליה של האישה, ברור שמדובר בפעולה חד-צדדית ופיסית שאינה כורכת אחריה השלכות כל שהן. על החד-צדדיות נדבר בהמשך, אך כבר בתרגום הפשיטתא לתורה (תרגום ארמי-סורי ששורשיו במאה הראשונה ובראשית המאה השנייה לספירה) ניכרת חריגה ממשמעות זו. וכך מתרגם הפשיטתא את הפסוק הראשון בפרשתנו: '...ונתל לה ונשריה מן ביתה'. השורש נש"ר מקביל לנת"ר העברי, לשון התרה (בחילופי העיצורים ש/ת) וכפי שמעיר י' מאורי בספרו (תרגום הפשיטתא לתורה והפרשנות היהודית הקדומה, עמ' 231), יש להניח שהדבר בא להורות כי הבעל לא רק משלחה מביתו (הצד השלילי של הפעולה), אלא גם מתירה לאחרים (הצד החיובי). אכן, כבר המשנה עצמה (גיטין ט, ג) מכנה את לשון 'הרי את מותרת לכל אדם' – 'גופו של גט'. ניתן גם לומר כי לשון ההתרה מעידה על היותו של הגט מסמך ממוני המתיר את קשר הנישואין בין בני הזוג, קשר ממוני בעליל. בראייה זו מעשה הגירושין עדיין חד צדדי, אולם כבר אין מדובר באקט בוטה שכל כולו שילוח האישה מביתה – ביתו של בעלה לשעבר. עובדה נוספת העולה מן הפסוקים היא שהבעל מגרש את אשתו בינו לבינה, ללא כל נוכחות או אישור של גורם חיצוני. חז"ל מצריכים עדות לקיומו של הגט, בדומה לשטרות אחרים וביתר שאת, כפי שניתן לראות כבר במשנה הראשונה במסכת. אולם בסיסית, גם במקרא וגם בחז"ל, אין נדרשת סמכות חיצונית לאישורו של הגט, ואין מי שמסוגל למנוע מן הבעל לגרש את אשתו אם רצונו בכך. עדות למציאות הלכתית שונה ניתן למצוא בתרגום המיוחס ליונתן (מן המאה השמינית-תשיעית) לפסוקנו: 'אֲרוּם יִסַב גְּבַר אִיתָא וְיֵיעוּל עֲלָהּ וִיהֵי אִין לָא הַשְׁכָּחַת רַחֲמִין בְּעֵינוֹי אֲרוּם אַשְׁכַּח בָּהּ עֲבֵירַת פִּתְגָם, וְיִכְתּוֹב לָהּ סֵפֶר תִּירוּכִין קֳדָם בֵּי דִינָא וְיִתֵּן בִּרְשׁוּתָהּ וְיִטַיֵּיל יָתָהּ מִבֵּיתֵיהּ'. המילים החשובות לענייננו הן המודגשות: 'וכתב לה ספר כריתות לפני בית דין'. זו מגבלה חדשה; לא מדובר בעדים סתם, אלא בית דין עצמו מעורב בתהליך, ויש להניח שהוא נתון לבחינתו. הקצנה של מגבלה זו עולה באשכנז של ימי הביניים. אחת מתקנות שלוש הקהילות המרכזיות בגרמניה, שפיירא, ורמייזא ומגנצא (שו"ם), מנוסחת כך בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג: 'וגם לא יהא אדם רשאי להשליך גט לאשתו בלא רשות שלוש הקהילות (שו"ם), ואם יעשה כן יהיה הבעל והעדים בנידוי'. הווה אומר, תהליך מתן הגט יצא לחלוטין מד' אמותיו של הבעל ומעתה נתון הוא לבחינה ציבורית של מערכת בתי דין! אין הדבר אומר שגט שנעשה שלא לפי תקנה זו בטל, אבל הסנקציה נגד מבצעיו חמורה ביותר – נידוי.
כאמור, מתן הגט נתון לחלוטין בידי הבעל, ואין לאשה כל זכות החלטה בעניין. היא אינה יכולה למנוע את הבעל מלגרשה, כמו שאין היא יכולה לתבוע ממנו גירושין. כך עולה מן המקרא וכך בצורה ברורה ונחרצת בלשון משנת יבמות (יד, א): "האישה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו". מצב זה נובע מכך שהאישה היא קניין כספו של הבעל, בעוד שהוא אינו קניין כספה. אמנם, כבר במשנה ובתלמוד נמנים מקרים לא מעטים שבהם ניתנת לאישה זכות לתבוע גט, ואם אין רצונו של הבעל לתיתו – 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני'. אין במקורות חז"ל עדות לכך שהאישה יכולה לסרב לקבל את הגט מיד בעלה. הלכה זו, המשווה את מעמד האישה וכוחה לזה של בעלה, מיוחסת לרבנו גרשום מאור הגולה, בן המאה ה-11 באשכנז. וכך נמסרים הדברים על ידי רבנו אשר, כמאתיים שנה לאחריו (שו"ת הרא"ש מב, א):
במהלך מאה השנים האחרונות נעשה פירוק התא המשפחתי עובדה נפוצה מאוד בעולם המערבי, ולא נפקד מקומו גם מבינותינו. ניתן אף לומר כי יחד עם קריאת התגר על מוסד הנישואין עצמו, עובדות אלו מאיימות על עצם קיום מוסד המשפחה בצורה המסורתית המקובלת מזה אלפי שנים. רבות הסיבות לכך, אך יש להניח כי יותר מכל תרמה לכך הרווחה הכלכלית, המאפשרת קיום סביר גם לאדם בודד, ללא ציוותו לבן זוג. כפי שראינו, מעשה הגירושין עצמו עבר במהלך הדורות תמורות רבות, בייחוד בכיוונים המגבילים את כוחו של הבעל ולעיתים אף לכיוונים המעצימים את כוחה של האישה. הפרשנות ופסיקת ההלכה לא קפאו על השמרים, ובמידה כזו או אחרת של הצלחה ניסו לתת תשובות לבעיות שהזמן הציב לפניהן. נראה שהתמונה העכשווית של המציאות ההלכתית שונה משהו, וכי הנטייה היא לכיוון של שימור והקפאה, דבר הנותן את אותותיו בחיינו – ולאו דווקא לטובה. יש למסורת הפרשנית ולמערכת ההלכתית גמישות וכוח למתן תשובות לבעיות אקטואליות. נחוצים לכך פרספקטיבה היסטורית-הלכתית, ובעיקר ראייה מציאותית ואומץ. למאמרים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
