נידוי אל תוך הקהילה

בסוגיות הראשונות בפרק 'ואלו מגלחין' נידון בירור הלכתי מפורט בנוגע למעמדם של "המופרשים" מהקהילה – האבל, המצורע והמנודה – ושל הנידוי שהופעל כנגד פורקי עול הקהילה. הגמרא משווה בין שלושת "המרוחקים" בשש עשרה צורות התנהגות, ובודקת את ההבדלים ביניהם ביחס למעמדם בקהילה ולמצבם הקיומי-הלכתי.

דווקא במקרה של האבל, שהרחקתו מן "המחנה" לא היתה מכוח מצוות התורה (כמצורע) או הקהילה (כמנודה), ההלכה מחמירה בחובת ההבדלה בנורמות ההתנהגות, והוא הופך להיות הדגם המובהק של "הפרשה מהקהילה". כמה דוגמאות מרכזיות: בתחום החברתי ההלכה אוסרת על "שאילת שלום" של חבריו ועשיית מלאכה לפרנסתו, ומחייבת אותו לא לטפל בחזותו החיצונית, כמו באיסור תספורת; בתחום האישי ההלכה אוסרת על רחיצת גופו ותשמיש המיטה שלו ומחייבת כפיית המיטה. החובה לקרוע את הבגד החיצון שייכת לשני התחומים.

הכבוד הניתן על ידי הקהילה לצער הפרטי, והתביעה מהאבל להתמקד בצער בכדי לתת כבוד לנפטר ולשמור על זכרונו, עיצבו מסגרת הלכה הפוטרת את האבל מחובות שבין אדם לציבור ומחייבת התמקדות נפשית באבלות. אך יש ייחוד להפרשתו של האבל: כאן האבל חייב להתרחק מן הקהילה, בעוד היא אינה מרחיקה עצמה ממנו: אדרבה - ההלכה מחייבת את חברי הקהילה להתקרב לאבלים בכדי לנחם, להקהות את תהום הצער העלול להביא את האבל לבודד את עצמו, ולתת לציבור כלי לכבד את המת. ואכן, היוצא מן הכלל היחיד הוא הפטור ממנהגי האבלות בפרהסיא במועד – מה שמדגיש יותר מכל את מעמדו של האבל כמי ששייך לציבוריות שמסביבו, "למחנה הקדוש" שמציין את ימי כינון הברית עם ה'.

לעומת האבל, גם המצורע וגם המנודה "זוכים", באופן פרדוקסלי, להיות פטורים מחלק מחובות "ההפרשה" המוטלות על האבל.

המצורע מורחק ממקום היישוב כסמל חי לסתירה שקיימת בין יסודות הקדושה ליסודות הטומאה. חיות גופו נפגעת, הברכה שבעצם החיוניות של היש החומרי מתעמעמת. "מצורע דומה למת", ובשל כך במצב שצרעתו "מוחלטת" – ברורה ללא כל ספק – הוא נדרש לשקף בגופו את הרחקת כוחות הבלות והכליה שבבשר משורש החיות הא-לוהית שבמקדש. בשל כך הוא מורחק במצוות התורה מ"מחנה ישראל", מקום מגורי הציבור, היונק את קיומו מברכת החיים, המתפשטת מהשראת השכינה שבמקדש.

שמחת לימוד התורה אינה אסורה על המצורע, כמו באבל המחויב להתרכז בצערו, היות שבפנימיותו לא נפגעה ההתקשרות לא-לוהיו. יתר על כן: בחלק משמעותי של ההתנהגויות האסורות לאבל, או המחייבות אותו, בתחום האישי - נחלקו חכמי הגמרא במקרים של המצורע והמנודה, או שהשאירו את הפסיקה בהם במצב של ספק ("תיקו"). על אף המגמה הברורה להשוות בין מצורע ומנודה לבין האבל, בשל המחלוקת והספק נפסקה ההלכה למעשה להקל. מאידך, אותן ההתנהגויות, האסורות או המחויבות בתחום החברתי, כמו איסורי שאילת שלום, תספורת וכביסת בגדים, תקפים לגביו. שלא כמו האבל, ההרחקה של המצורע הטמא משורשי הקדושה מביאה לכך שחובות ההפרשה החלים עליו תקפים גם במועד, מה שמשקף, בנוסף לעצם ישיבתו מחוץ למחנה, את מעמדו המיוחד.

יוצא על מנת לשוב

בעיקר מפתיע מעמדו ההלכתי של המנודה. דווקא מי שהקהילה ביקשה להרחיקו נידון באופן קל ביחס לאבל ולמצורע. בכך ההלכה מעמידה תובנה בסיסית – כל כוח הנידוי תלוי בכך שהמנודה יישאר חלק מן המרקם החברתי של הקהילה. יתר על כן – אין בכוונת הענשה זו לגרש את המנודה מחיק הקהילה, אלא לשכנעו לחזור אליה.

מצב פרדוקסלי זה מתבטא בדיני ההפרשה של המנודה, האסור רק בתספורת, בכביסת בגדיו, וככל הנראה בנעילת הסנדל. מסיפורי הגמרא ומהפסיקה המאוחרת ברור שעוצמת ההענשה של הנידוי היתה טמונה באיסור לאכול ולשתות איתו (איסור שלא חל על משפחתו). כלומר הרחקה של ביקורים ואירוח, שלא יימנה במניין בבית הכנסת, ובעיקר באיום של הרחקת קברו מקבר משפחתו וקהילתו. בכל התחומים האחרים, החברתיים והאישיים, פרנסה ומלאכה, לימוד תורה (ואף הוראתה), תשמיש המיטה, רחיצה וקריעת הבגדים, ואף שאילת שלום - הגמרא נשארת במחלוקת או בספק. בשני המצבים הללו נפסקת ההלכה בסופו של דבר לקולא.

הרמב"ם, בהלכות תלמוד תורה פרק ו', קובע "שעל עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אישה". על אף שבתלמוד יש למצוא עילות אחרות לנידוי, רשימת רמב"ם הנה הסמכותית בעבור רבים מספרי ההלכה והמוסר הקהילתי לאורך הדורות. אפשר להבחין בכמה שורשים ברשימתו.

א. הקורא תיגר על סמכות הקהילה ונציגיה.

ב. המוחזק כמי שפוגע, וחוזר ופוגע, מילולית או פיזית, בשכניו וחבריו.

ג. המזיק לאינטרסים בסיסיים של הקהילה היהודית בהקשר של יחסיה עם הסביבה הלא יהודית.

ד. הפוגע בקביעות בשאיפת הציבור לקיום מצוות ובאמונותיו הבסיסיות.

לאורך שנות הגלות סמכותה ועצמאותה של הקהילה היהודית בארצות השונות היתה תלויה בלכידותה הפנימית. הצורך לשמור על כוח העמידה של הקהילה ועל המרקם האנושי-הרוחני שלה חייב שמירה קפדנית על יסודות אלו המשתקפים בדברי הרמב"ם. על פי רוב לא היתה לקהילה הסמכות - מצד ההלכה ומצד הרשות הלא יהודית - להעניש פורקי עול ומבצעי פלילים בעונש פיזי. על רקע זה כלי הנידוי התעצם והלך.

עיון בשני סיפורים בסוגייתנו, בדף י"ז, חושף את עוצמת ההענשה של הנידוי, אך גם את חולשתה. בסיפור אחד האמורא רב יהודה מנדה, לאחר התלבטות, תלמיד חכם חשוב (שמו לא הוזכר) היות ש"היו שמועות" עליו – הכוונה ליחסיו עם נשים – והדבר סתר את התביעה לפיה מלמד תורה חייב להיות דומה "למלאך ה' צבאות". לאחר פטירת רב יהודה, מבקש המנודה להתיר את הנידוי, אך נאמר לו שאין להתיר נידוי של אדם גדול אלא על ידי המנדה עצמו או נשיא הסנהדרין. המנודה הולך ברגל מבבל לארץ ישראל לחפש את פתרון קיומו, אך גם שם גדולתו של רב יהודה מרתיעה את הסמכויות מלהתיר את הנידוי. יתר על כן, הזדעקותו של רב יהודה לשמור על כבוד התורה בציבור נתמכת על ידי ההשגחה הא-לוהית עצמה – הופעתו החריגה בבית המדרש של אמורא קשיש האוסר על התרת הנידוי ועקיצת צרעה באבר של המנודה, המסמלת באופן ניסי את צדקת הנידוי.

מה הרוויחה הקהילה ומה היא הפסידה? מחד, כדברי רב יהודה עצמו על ערש דווי, "אני שמח בכך כאשר אני הולך לעולמי שלא החנפתי אפילו לגדול שכמוך". אסור שגם תלמיד חכם מובהק, גדול ככל שיהיה, יוכל בגין מעמדו להיות חופשי מאימת הציבור. עליו לדעת שאם יפגע בערכי הצניעות, פגיעה הנעשית במקרים רבים באלימות, תוך כדי ניצול לרעה של עצם מעמדו התורני והציבורי, יורחק מן הציבור. מאידך, לא ברור אם המנודה ביקש להיטלטל עד ארץ ישראל לשם שיקום שמו הציבורי, או מתוך חרטה אמיתית ושאיפה להשתלב שוב מתוך תיקון מעשיו בהוראת התורה. עקיצת הצרעה מרמזת אמנם שלא היתה חרטה אמיתית. ובכל זאת, אם לקהילה אין מנגנון המאפשר תיקון וחרטה, היא דוחה את המנודה למבוי סתום ופוגעת בשל כך בעצם הפעולה החינוכית שבהענשה כלפי המנודה וכלפי הציבור כאחת.

בסיפור אחר האמורא ריש לקיש עובד כשומר פרדס. מול גנב המתעלם שוב ושוב מדרישתו להפסיק לקחת תאנים, ריש לקיש מנדה אותו. כתגובה הגנב משיב, "אם ממון נתחייבתי לך (ניחא)... נידוי מי נתחייבתי לך?!", ומיד מנדה הוא את ריש לקיש. זכות הנידוי ניתנה לא רק לסמכויות הקהילה, למשל לבית הדין, אלא לכל תלמיד חכם שחש את עצמו נפגע או מבוזה. אין ספק שמצב זה עלול להפוך לרועץ בשימוש בלתי הגון של הנידוי, וביצירת אנדרלמוסיה חברתית שגם תערער את עצם הכוח של העונש.

בכמה מקרים בסוגיה מוצעת שיטה מקורית העשויה להיות פתרון חלקי למצב שנוצר – "הנזיפה" האישית. שעה שאדם חש שפגע קשות בתלמיד חכם, או בחבר, בנוסף לחובת הפיוס ישנה הצעה שהפוגע "ינדה את עצמו" ליום אחד או לכמה ימים. בניתוק הקשר עם הסביבה לתקופה קצרה זו ישנה אפשרות לתיקון המידות מתוך התכנסות, התמקדות במעשה ובירור פנימי המתאפשר מההשתקה של מעורבות בסביבה האנושית.

הרתעת פיפיות

במשך הדורות היו שביקשו למתן את השימוש בנידוי. רמב"ם בסוף הלכות תלמוד תורה כתב: "אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה אלא מעלים אזניו... וכן היה דרך חסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינן משיבין ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו". בהמשך מסייג הרמב"ם שדברים אלו תקפים כל עוד לא ביזו תלמיד חכם בפרהסיה - אז הפגיעה אינה אישית אלא מהווה "בזיון התורה".

שינויים מרחיקי לכת במרקם הקהילה היהודית, ביחס לסביבה הלא יהודית וביחס לאופן לכידותה הפנימית, הביאו לצמצום כוח ההרתעה שבנידוי. בסוף "הלכות נידוי וחרם" בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שלד) קובע הרמ"א "נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה, שיש לחוש שיהיו עומדין על גופנו ומאודנו". התפוררות מרקם הקהילה, החלשת סמכותה ועמעום הגבולות שחצו בין הפנים והחוץ הביאו למצב שבו המנודים לא חשו לתגובת הקהילה למעשיהם והרגישו בטוחים מבחינה קיומית וכלכלית לחיות על הפריפריה שבגבול בין היהודי והלא יהודי.

בכמה פסיקות של "טורי זהב" שם, בעקבות רבו רבי שלמה לוריא, הלכה והתעצבה תפיסה חדשה ביחס הקהילה לפורקי עול. בניגוד לפסיקה של רמ"א, שאפשר "לגרש את בניו של המנודה מבית הספר ואשתו מבית הכנסת", כותב מהרש"ל "חלילה! העולם אינו מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות". ממשיך הט"ז בקשר לאישה: "ודאי אין שום טעם לבזותה (שהרי ההלכה קובעת) שהיא עולה איתו (נהנית חברתית וכלכלית מהנישואין עם בעלה) ואינה יורדת עמו".

בנוסף פסק רמ"א בתחילת הסימן "ומנדין למי שהוא חייב נידוי, ואפילו יש לחוש שעל ידי כך יצא לתרבות רעה אין לחוש לכך". כנגד זה מאריך הט"ז בהבאת ראיות "שאין לעשות כן למעשה". מטרת הנידוי היתה בהרתעה המביאה להתקרבות, כאשר כוחו החינוכי של הנידוי היה תלוי בעצם לכידות הקהילה - מצב שהבטיח שהמנודה לא יישמט מחיקה. מטרת הנידוי היתה לשנות את נורמות ההתנהגות, אבל לא להוציא את המנודה מחוץ לקהילה. בקהילה בעלת גבולות עמומים וללא מרקם לכיד הנידוי עלול להפוך לגירוש מהקהילה, בניגוד לעצם מטרתו המקורי.

מאמרים נוספים באתר פשיטא