קם ליה בדרבה מיניה

[א]

שנינו במשנת כתובות ג, ב:

הבא על בתו, על בת בתו... – אין להן קנס מפני שמתחייב בנפשו, שמיתתו בבית דין; וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון שנאמר (שמות כא, כב): "ולא יהיה אסון ענוש יענש".

עיקרו של כלל זה, הידוע יותר בלשון הבבלי 'קם ליה בדרבה מיניה' (קם לו בגדול ממנו), ברור – אין אדם מת ומשלם. במקרה דנן, אדם האונס נערה מתחייב בקנס המפורש בתורה (דברים כב, כח-כט): כִּי יִמְצָא אִיש נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשר לֹא אֹרָשה וּתְפָשהּ וְשכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ: וְנָתַן הָאִיש הַשכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשה תַּחַת אֲשר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שלְּחָהּ כָּל יָמָיו. אולם כאשר מעשה האונס כרוך בגילוי עריות – 'הבא על בתו' – יחד עם חיוב הקנס בא עונש המיתה. במקרה זה אין האדם מתחייב בקנס כיון שעונש המוות 'גובר' והוא מתחייב רק בו.

על אף שהלכה זו אינה נפוצה בתורתם של תנאים, היא תדירה יחסית בתלמודים ונחשבת כהלכה בסיסית שאין להרהר אחריה. למרות זאת, שורשיו וטעמו של הכלל לוטים בערפל, ועצם הגיונו המשפטי מציב בעיות כבדות משקל. להלן אנסה להציג את חלקן תוך הצבעה על כיון אפשרי להבנתו.

[ב]

אם נעיין במשנה נבחין שהכלל מצומצם רק למקרה בו האדם חייב ממון ומיתה בבית דין, אך הדיון התלמודי מעלה צירופים נוספים שהמשותף להם הוא חיוב בענישה ממונית יחד עם ענישה גופנית. ראשון להם הוא חיוב מיתה שאינו נתון בידי בית הדין – כרת. מצד אחד מדובר בחיוב מיתה שאפילו חמור במידה מסוימת ממיתת בית דין, אך מאידך דין זה אינו מוצא מיידית לפועל ואינו תלוי כלל בידי האדם. כאן, פטור מעונש הממון יותיר את החוטא ללא גמול גלוי לעין על מעשיו!

אכן, הדבר נתון במחלוקת תנאים בדף ל ע"א; לדעת ר' נחוניא בן הקנה עונש כרת זהה למיתה בידי אדם, ובשני המקרים כאשר המעשה גורר אחריו אחד משניהם יחד עם חיוב ממוני החוטא פטור מן הקנס. לעומת זאת, חכמים אחרים ('הכל מודים' בלשון התלמוד, אך ראה בתוספות על-אתר, ד"ה 'הכל מודים', שאין הכוונה ממש ל'הכל') סוברים שדין כרת אינו נכלל במסגרת הכלל 'קם ליה בדרבה מיניה'.

מחלוקת נוספת היא בצירוף של מלקות וממון. מדובר אמנם בעונש גופני המוצא אל הפועל, אך כמובן שאין להשוותו לדין המיתה. האם במקרה זה ניתן להכיל את כלל 'קם ליה בדרבה מיניה'? עניין זה נתון במחלוקת אמוראים בדף לב. עולא סובר ש'כל היכא דאיכא (היכן שיש) ממון ומלקות – ממונא משלם, מילקא לא לקי', ואילו לדעת ר' יוחנן 'כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה (והתרו בו) – מילקא לקי, ממון לא משלם'. בסוגיה מובאת גם דעה תנאית של ר' מאיר לפיה העבריין גם לוקה וגם משלם.

ניתן אם כן לומר שכאשר במעשה בודד מתחייב אדם בעונש גופני יחד עם קנס ממוני, עולה השאלה האם שניהם יכולים להיות מוחלים עליו בו-זמנית. במקרה שהענישה הגופנית היא המיידית והקשה ביותר – מיתה בידי בית דין – הכלל ברור: אין אדם מת ומשלם. כאשר מדובר במקרי ביניים כגון כרת ומלקות, הדבר נתון במחלוקת.

[ג]

המקור הפורמלי לדין 'קם ליה' מפורש בקצרה במשנה שלעיל ומפורט בתוספתא בבא קמא ט, יז:

הרגו והרג את בהמתו כאחד, הרגו וקיטע את ידו כאחד, הרגו וסימא את עינו כאחד – פטור, שנאמר "ולא יהיה אסון ענוש יענש", הא אם יש אסון אין נענש. אבל הרג את בהמתו ואחר כך הרגו, קיטע את ידו ואחר כך הרגו, סימא את עינו ואחר כך הרגו – חייב שנאמר "דמים לו שלם ישלם". זה הכלל: כל שחלה עליו מיתה ותשלומין כאחד – פטור. מיתה ואחר כך תשלומין, תשלומין ואחר כך מיתה – הרי זה חייב.

בסוגיה בדף לז מובא כמקור פסוק נוסף הלקוח מדין המלקות, "'והכהו לפניו כדי רשעתו (דברים כה, ב)' – משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות'.

מקורות אלו מצביעים על כך ששורשו של כלל זה קדום, ובעצם תלוי בגזרת הכתוב, אולם אין לימודים אלו מבהירים את טעמו של הכלל. אכן, מחקרים שנעשו בנושא זה כמעט ולא הצליחו לזהות מקבילות ל'קם ליה' במערכות משפט מקבילות, ויש להניח שמדובר בדין מיוחד למשפט העברי (הנושא כולו נידון בעבודת הדוקטור של פרופ' ב' ליפשיץ, קם ליה בדרבה מיניה, ירושלים, תשל"ט).

יתר על כן, על פניו הכלל של 'אין אדם מת ומשלם' נוגד את ההיגיון המשפטי הפשוט כמו גם את תחושת הצדק הטבעית. אדגים זאת על ידי המקרה הבא, המובא דרך אגב במשנת בבא קמא ג, י: '...והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור, מפני שהוא מתחייב בנפשו'. אדם שגרם נזק לחברו תוך כדי חילול שבת, פטור מתשלום הנזק כיון שהוא מתחייב מיתה. זהו מקרה קלאסי של 'אין אדם מת ומשלם'. מדוע אם ראובן הזיק לשמעון ביום ראשון הוא חייב לשלם לו את הנזק ואילו בשבת לא?! האם הנזק השתנה במשהו? הרי ההיגיון הבסיסי אומר שהמזיק חייב בראש ובראשונה לשלם לחברו את שהזיק לו. האם היגיון זה משתנה כאשר המזיק מתחייב מיתה? כלל 'קם ליה' מלמד שכן, והשאלה המתבקשת היא מדוע.

[ד]

על מנת להתוות כיוון פתרון לבעיה זו נחוץ ראשית לברר האם פטור התשלום במקרה של מוות חל גם על הפושע עצמו. במילים אחרות, האם בית הדין הוא שאינו מופקד על גביית הנזק במקרה זה, או שמא גם הפושע בעצמו פטור לגמרי וכאילו לא הזיק את חברו. בשאלה זו דנו רבים ונתנו תשובות לכאן ולכאן, אך נראים הם דברי רש"י והרמב"ם שלהלן:

רש"י, בבא מציעא צא ע"א, ד"ה 'רבא אמר':

...אפילו במקום מיתה נמי רמו (גם הטילו) תשלומין עליה, אלא שאין כוח לענשו בשתיים, אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם...

רמב"ם, אגרת השמד:

ותדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת, והוא שירבעם בן נבט והדומים לו נפרעים ממנו על עשיית העגלים, ועל ביטול עירובי תבשילין והדומה לו. שלא יאמר אדם קם ליה בדרבה מיניה, לא יאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה, אבל השם יתברך נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות ונותן שכר על כל דבר שעושים. על כן צריך האדם לידע שכל עבירה שיעשה נפרעים ממנו עליה, וכל מצווה שיעשה מקבל עליה שכר. ואין הדבר כמו שחשב.

היוצא משני מקורות אלו ברור. בדיני שמים חייב האדם על כל מה שעשה. ואם כך חוזרת השאלה ביתר שאת, מדוע בדיני אדם המצב שונה, ומדוע הניזוק יוצא נפסד כתוצאה מכך?

גם אם בידינו תשובה שלמה לכך, ניכר שתחושת הצדק הפשוטה העומדת בבסיס ההלכות שבין אדם לחברו אינה מהווה את כל התמונה. גם כאשר ברור שהניזק זכאי לפיצוי, הוא לא יקבלו במקרה שהמזיק עומד לדין במישור שונה לחלוטין לפני בוראו. כאשר מזיק זה נידון למיתה הוא יוצא במידה מסוימת מגדרי המשפט של עולם בני האדם (ראו למשל הגדרתו כ'טריפה'). אין לבית הדין, כלשונו של רש"י, 'כוח לעונשו בשתיים'. אדם זה העומד לפני מותו מחוייב בעשיית החשבון המפורט למי הוא חייב וכמה, אולם כל זה כבר אינו בתחום מערכת עשיית הצדק של ההיגיון האנושי. לעיתים, כבמקרה דנן, מדובר אפילו בהתנגשות ערכים – שהרי הניזק עומד לפני שדהו השרוף באפס מעש, ואין לו מושיע! סתירות כאלה קורעות לנו לעיתים צוהר לפנימיות דין התורה, ומלמדות שגם אם 'לא בשמים היא', תורה היא מן השמים, ולא תמיד אנו מסוגלים להבינה או להסבירה בהגיוננו בלבד.

למאמרים נוספים באתר פשיטא