|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
"ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית יג, יג). מידותיהם הרעות של "אנשי סדום" הפכו למשל ולשנינה במורשת ישראל. "מידת סדום" הייתה שם נרדף לחברה קלוקלת, נהנתנית, רכושנית, אגואיסטית, שדואגת לעניינו של הפרט גם במחיר רמיסת כבודם של בני אדם אחרים והעדפה פסולה של האינטרס האישי על פני האינטרס הציבורי. עד כדי כך גדלה חטאתם של אנשי סדום, עד שאמרו חכמים: "אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא" (תלמוד בבלי, סנהדרין קז ע"ב). ברם, שאלה היא: מה היה חטאם של אנשי סדום, עד שהמקרא מכנה אותם "רעים וחטאים לה' מאד"? סתם המקרא ולא פירש. חז"ל, כמו גם פרשני המקרא לדורותיהם, ביקשו ל"השלים" פער זה ולאפיין את "אנשי סדום". בדמיונם (או שמא על פי מסורות שהיו בידם?), ביקשו לתאר את אורחותיה של "עיר החטאים" סדום, אנשיה ומעשיהם. ברבות הימים, יצרו תיאורים אלה אב-טיפוס של "עיר חטאים", שאנשיה הם חסרי רגישות חברתית ואנושית. עד כדי כך, שאמרו במדרש: "כשאדם רע - קורין אותו סדומי" (בראשית רבה מא, ז). בעקבות הביטוי ה"כפול" במקרא, "רעים וחטאים", ראו חכמי התלמוד גם את חטאם של אנשי סדום כחטא כפול הן במישור ההתנהגותי, הן במעשי רמאות הנוגעים בממון. וכך אמרו בתלמוד הבבלי (סנהדרין קט ע"א):
אגדת חז"ל מרחיבה דברים בעניין חטאת סדום:
אחד הביטויים החריפים ביותר לעוול שמסמלת סדום נמצא באגדה התלמודית. מעשה שהיה כך היה (פרקי דרבי אליעזר, כה; בראשית רבה מט, ו):
מדרש חכמים הוא גם המקור למונח הרווח עד היום בלשון העברית, "מיטת סדום", שמשמעו מקום צר או מצב דחוק ביותר שאין בו מרחב ואפשרות לפעולה חופשית. ניב זה מבוסס על המדרש ולפיו הייתה לאנשי סדום מיטה אחת שהיו משכיבין בה את האורחים, בין גבוהים בין נמוכים: "אדם ארוך - קצרוהו, קצר - מתחוהו".
אפיונה של סדום כחברה קלוקלת המעוותת את המשפט ואינה דואגת לכבודם של האנשים הבאים בתחומה הביא בתקופה מאוחרת יותר את חכמי המשפט העברי ליצירת קטגוריה משפטית של "מידת סדום", דהיינו: התנהגות שלא מן היושר. התנהגות אנוכית זו, "מידת סדום", באה לידי ביטוי חריף במשנת אבות (ה, י):
בהסברה של משנה זו, כתב ר' פינחס קהתי:
פירוש יפה על משנה זו הוסיף הרב משה אביגדור עמיאל (1946-1883), רבה הראשי של תל-אביב-יפו:
מכוח הגישה הנזכרת, הרואה במעשיהם של בני סדום שלילה מוחלטת, עיצבו חכמי המשפט העברי את הכלל לפיו במצבים מסוימים אף "כופין על מידת סדום"1, היינו: מונעים מן האדם לעשות שימוש לרעה בזכות משפטית שבידו. כאמור לעיל, אנשי סדום היו רגילים להתנגד לכל מעשה שיש בו כדי לסייע לזולת, אף אם אינו כרוך בתשלום או בטורח כלשהו. חכמים קבעו שיש סמכות (לבית דין או לסמכות מחייבת אחרת) לכפות אנשים להימנע מלנהוג במידתם של אנשי סדום. כך, לדוגמה, מי שהשכיר רחיים לחברו וקבע עמו שבמקום דמי שכירות "ישלם" לו באמצעות עבודתו: שיטחן למשכיר את תבואתו. לימים התעשר המשכיר, רכש רחיים משלו ולא היה זקוק עוד ל"שירותי הטחינה" של השוכר. לפיכך, תבע מהשוכר שישלם לו את דמי השכירות בכסף ממש. הדין הוא שאם יש לשוכר מספיק עבודה גם בלי עבודתו למשכיר, ניתן לכפות עליו לשלם למשכיר את דמי השכירות בכסף ולא ב"עבודה" שוות כסף, על אף שתנייה זו לא נכללה בהסכם המקורי שבין הצדדים. מכיוון שהשוכר אינו מפסיד במקרה זה דבר מהשינוי בצורת התשלום, "כופין על מידת סדום" ומחייבים אותו לשלם למשכיר בכסף מזומן. באופן דומה, מי שהשכיר ספינה לחברו להוביל בה סחורה מסוימת, אינו יכול להתנגד להחלפת הסחורה המוסכמת בסחורה דומה, כשאינו ניזוק על ידי כך2. בדומה לכך, נקבע בסעיף 17 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, שה"שוכר חייב לאפשר למשכיר, בכל עת סבירה, לבדוק את המושכר". הסדר זה עולה בקנה אחד עם עמדת המשפט העברי ולפיה כשלא נגרם לשוכר נזק כלשהוא מבדיקת המושכר, יש בהתנגדותו לבדיקה זו משום "מידת סדום". זאת, על אף שלפי הדין הנוהג במשפט העברי אין הוא חייב לאפשר אותה3. וברוח זו אף נקבע, שהמשכיר אינו רשאי להתנגד להשכרת המושכר בשכירות-משנה כשלא נגרם לו כל נזק עקב כך4. דוגמה מעניינת לשימוש בכלל זה נידונה באחד מפסקי הדין של בית הדין לממונות. פלוני קנה מקרר גדול ולא הייתה לו אפשרות להכניסו לביתו אלא דרך מעבר במרפסת של שכנו, והלה התנגד לכך. בית הדין הגיע למסקנה שמאחר ש"רוב בני אדם" אינם גובים תשלום עבור מעבר חד-פעמי בתוך רשותם, ואינם רואים בדבר פגיעה בבעלותם, יש בהתנגדות השכן משום "מידת סדום", וניתן לכפותו לאפשר את מעבר המקרר דרך מרפסת ביתו5. עיקרון זה, "כופין על מידת סדום", הינו אחד הנימוקים לכלל גדול אחר במשפט העברי: "זה נהנה וזה לא חסר - פטור". במקרה זה פטור אדם שקיבל טובת הנאה מחברו לשלם לו כשהמזכה לא חסר דבר. מנגד, אין בכוחה של הכפייה על "מידת סדום" לחייב בעל נכס להרשות לכל דייר לגור בחצרו ללא תמורה, גם אם החצר אינה עומדת להשכרה6.
עיקרון גדול זה בעולמו של המשפט העברי, ולפיו "כופין על מידת סדום", היה לעיקרון מנחה בפתרונן של סוגיות משפטיות שונות, ואף בתי המשפט במדינת ישראל הטמיעו אותו במערכת המשפט הישראלית. דוגמה יפה ליישומם של העקרונות האמורים במשפט מדינת ישראל מצויה בפסק דין שעניינו דיני שותפות7. בפני בית המשפט נידונה השאלה: כיצד יש לחלק בין שני שותפים שני חלקים השווים מבחינת ערכם הכספי? האם החלוקה תיעשה על פי גורל או שיש לתת לאחד השותפים את הזכות לבחור באותו חלק שיש לו כלפיו סנטימנט אישי, כשהשותף השני אינו מפסיד מכך מבחינה כספית? שופט בית המשפט המחוזי, השופט לם, שישב בדין, החליט שלא ללכת בעניין זה בעקבות המשפט האנגלי8 השולל זכות בחירה זו מאותו שותף, ובמקום זה פנה למשפט העברי הקובע שהשותף רשאי לבחור חלק זה משום ש"עיכוב בדבר זה - מידת סדום היא". בפסק הדין הובאו דברי הרמב"ם ב"משנה תורה" בעניין זה (הלכות שכנים, פרק יב, הלכה א):
בעניין אחר9, נידון עניינה של ילדה בת שלוש שסבלה ממחלה חשוכת מרפא. לפי עדות הרופאים, הייתה הילדה צפויה למות תוך זמן קצר, אם לא יושתל בגופה מח עצמות שיילקח מאחותה בת התשע. לדעת הרופאים, תהליך ההשתלה כמעט ואינו מסכן את התורם, אך הוא עלול לזרז את מות החולה במקרה של אי-הצלחה. היועץ המשפטי לממשלה והורי הילדה פנו לבית המשפט בבקשה שיורה לרופאים שהמליצו על ההשתלה לבצעה. השופט צבי טל, שישב בדין, נתן דעתו גם על עמדת המשפט העברי במקרה זה, ולפיה חלה חובה מן התורה להציל אדם הנתון בסכנת חיים. חובה זו חלה גם כשההצלה כרוכה בצער מסוים למציל10, ובמקרים מסוימים אף ניתן לכפותו להציל משום שאי-ההצלה נחשבת כ"מידת סדום", ובמקרה כגון זה "כופין על מידת סדום" (תלמוד בבלי, בבא בתרא יב ע"ב). עיקרון זה נזכר גם בפסק דין נוסף שנקבע בבית המשפט העליון11 שנידון בו חיובם של מנהלי חברה שערבו אישית לחובותיה כלפי הבנק המשיב. המערערים טענו כי על פי ההסכם ביניהם לבין הבנק, הבנק היה חייב לעשות להקטנת הנזק ללקוחותיו על ידי "כיסוי" יתרת החוב בחשבון באמצעות כספי החסכונות של מנהלי החברה. השופט טל קבע שבמקרה זה, שבו "זה נהנה [=הלקוח] וזה [=הבנק] לא חסר", היה מקום להחיל את הכלל "כופין על מידת סדום" ולחייב את הבנק בהקטנת הנזק, כאמור.
אכן, השימוש בכלל "כופין על מידת סדום" צריך שייעשה בזהירות הראויה12. מחלוקת מעניינת בעניין הסייגים הראויים לשימוש בכלל זה נתגלעה לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט העליון13. במקרה זה, בנו המערערים תוספת לדירתם על שטח ה"רכוש המשותף" של המשיבים, שאר דיירי הבניין. המשיבים הוציאו צו המחייב את המערערים להרוס את תוספת הבנייה לדירתם ולהשיב את המצב לקדמתו. הערעור על תקפות הצו נדחה בבית המשפט המחוזי והעניין הגיע להכרעת בית המשפט העליון, וזה ישב בדין בהרכב של שבעה שופטים. בפסק הדין נידונה, בין השאר, סוגיית ה"שימוש לרעה בזכות במקרקעין". השופט י' אנגלרד סבר, בדעת מיעוט, שבמקרה זה, למרות שתוספת הבנייה נבנתה על שטח "הרכוש המשותף", שלא כדין, יש לבית המשפט שיקול דעת באשר למתן הסעד המבוקש, ובכוחו למנוע את הריסת תוספת הבנייה תוך מתן פיצוי כספי לשאר הדיירים שניזוקו. השופט אנגלרד מעגן עמדה זו בעיקרון "כופין על מידת סדום". לדעתו, "היקף תחולתו של דין "כופין על מידת סדום" במסגרת העיקרון של "זה נהנה וזה לא חסר" עשוי להיות רחב יותר מזה של הדוקטרינה המקובלת של שימוש לרעה בזכות", והוא מוסיף:
לאור עמדה זו, ולאחר שניתח בהרחבה את עמדת הפסיקה הקיימת בסוגיה זו, מגיע השופט אנגלרד למסקנה שבנסיבות המקרה יש להעדיף מתן פיצויים לשכנים הנפגעים ולא לחייב את הריסת התוספת שנבנתה שלא כדין. והוא מוסיף:
לעומתו, סבר השופט י' טירקל, וכמוהו נפסק בדעת הרוב, כי אין בנסיבות המקרה משום הצדקה לפגוע בזכויות הקניין של שאר הדיירים ב"רכוש המשותף", וכי יש לקיים את צו בית המשפט בערכאה הראשונה, שהורה על הריסת תוספת הבנייה והשבת המצב לקדמותו. את פסק דינו פותח השופט טירקל בציטוט מדברי הנביא ירמיהו: "הוי הבונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט" (כב, יג). בהמשך פסק הדין, קובע השופט טירקל ששיקול הדעת של בית המשפט שלא להושיט סעד למי שזכותו הקניינית נפגעה מוגבל ומצומצם, ובנסיבות המקרה אף דיני היושר יכריעו את הכף לחובת המערערים שבנו את תוספת הבנייה שלא כדין. בסוף דבריו, חולק השופט טירקל על עמדת השופט אנגלרד, שבמקרה זה ניתן להחיל את הכלל "כופין על מידת סדום":
פסק דין זה של בית המשפט העליון מהווה אפוא דוגמה נאה לשימוש שניתן לעשות בעיקרון "כופין על מידת סדום", אך מנגד מפנה את שימת הלב לזהירות המתחייבת מהחלתו ומהחובה לסייגה רק למקרים שהנסיבות בהם אכן מאפשרות את החלת הכלל.
גם בתחום המשפט הציבורי נעשה שימוש בעיקרון "כופין על מידת סדום". בבית המשפט העליון14, נידונה עתירתם של שני חברי כנסת שעניינה הענקת הטבות לחיילים משוחררים. העותרים טענו שההסדר שנתקבל על ידי שר האוצר מפלה לרעה את בני המיעוט הערבי שאינם זכאים להטבות אלה. כמו כן עתרו להפסקה מיידית של מתן תמיכות מקופת המדינה לכאלף משפחות הנמנות עם השכבות החלשות בחברה, משום שגם תמיכה זו נגועה באפליה. השופט יעקב טירקל, שישב בדין, ניתח בפסק דינו את היבטיה השונים של סוגיית האפליה, ואגב כך התייחס בהרחבה למקורות המשפט העברי בסוגיה זו. השופט טירקל קבע כי הפסקה מיידית של תמיכת המדינה במשפחות מעוטות היכולת אינה עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל, והוסיף:
החברה ה"סדומית" נתאפיינה באגדת חז"ל גם בהטיית המשפט ועיוות הדין (בראשית רבה נ, ג):
ובמקום אחר אמרו:
הנה כי כן, מדינה שערכיה המה "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית", ראוי לה כי תסלוד מ"מידת סדום", ותשתית את ערכיה על חברה צודקת, שומרת משפט, הנוהגת בבניה ובכל אורחותיה במידות של צדק ורחמים, לפנים משורת הדין16. הערות שוליים: * אביעד הכהן מלמד משפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת "בר אילן"; מנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט", הוד השרון.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
