החובה להעיד

פתיחה

אנו ניצבים בפתחו של ספר ויקרא, שכינוהו חז"ל בשם "תורת כהנים", לפי שעיקר עניינו תיאור פולחן המקדש ושאר ענייני הכהונה, שהראשון בהם הוא תורת הקרבנות. הקורא ודאי תמה: מה למשפטן ולקרבנות?

עולם ההלכה ודיני הקרבנות חלים על מכלול חייו של האדם, ולית אתר דפנוי מיניה¹, גם לא תחום המשפט, כפי שניווכח להלן.

קרבן אשָם עולה ויורד

איני מתכוון לדון כאן בכל סוגי הקרבנות או בטעמיהם, ואני מבקש להתרכז בקרבן אחד ומיוחד: קרבן אשָם, המוזכר בסופה של הפרשה. כידוע, רוב הקרבנות באים מן החי. התורה מגדירה במדויק בכל אחד מסוגי הקרבנות את בעל החיים הראוי להקרבה. ייחודו של קרבן אשָם הוא שאינו אחיד, אלא משתנה בהתאם למצבו הכלכלי של המקריב: העשיר מביא כבשה או שה, והדל מביא שתי תורים או שני בני יונה², ומשום כך קרוי קרבן זה בספרות ההלכתית קרבן עולה ויורד. עילות הבאת קרבן אשם מפורטות בתחילת פרק ה, ואנו נתרכז רק בראשונה שבהן.

מצוות הגדת עדות

התורה מחייבת את מי שיודע עדות בדבר מה להגידה. וזה לשון הכתוב:

ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עונו (ויקרא ה, א).

מפסוק זה למדו חז"ל את חובת הגדת העדות, כלשון "ספר החינוך" (ספרד, סוף המאה הי"ג) מצווה קכב, שכותרתה "מצוות עדות":

להגיד העדות בפני הדיינין בכל מה שנדעהו, בין שנתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו, או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר: "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו". בכל עניין, חובה עלינו להגיד העדות בפני הבית דין.

בעל "ספר החינוך" מצביע בהמשך דבריו על ההבדל בין חובת הגדת העדות בתחום הפלילי ובתחום העבֵרות על איסורי תורה מצד אחד, ובין חובה זו בתחום דיני הממונות מצד שני. וזה לשונו:

ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה: שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו, אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין. ובדיני נפשות ובעדות שאר איסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על איסור; וכן בעדות נפשות, כגון שראה מי שהרג חברו; או בעדות מכות, שהיכה האחד את חבירו - בכל זה חייב אדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש בני אדם מאיסור.

בעל "ספר החינוך" מסביר את טעמה של מצווה זו:

משורשי המצווה, לפי שיש במצווה זו תועלת גדולה לבני אדם, אין צריך להאריך בהם, כי ידועים הדברים לכל רואי השמש.

לנו, המשפטנים, ברורים הדברים כשמש, מקל וחומר: בלא עדים אי אפשר לקיים הליך משפטי, וממילא אין צורך להכביר מילים על חיוניות העדים בהליך המשפטי.

בדרך אגב, אעיר שבאחד מפסקי הדין³, התבסס השופט ח' כהן על הפסוק הנזכר לעיל, וציין, אם כי בהיסוס: "ייתכן... וקיימת חובת העד כלפי בעל דין שהזמין אותו להעיד לבוא ולתת עדות"⁴.

היקף החובה להעיד

כבר בתלמוד מובאת דעתו של התנא ר' יוסי הגלילי, המרחיב את חובת הגדת עדות לכל מי שראה אפילו חלק מן האירוע או שהוא יכול להעיד רק על חלק מעילת התביעה. הוא מסיק זאת ממדרש הפסוק: "והוא עד או ראה או ידע": לכאורה, המילים "או ראה או ידע" מיותרות, שהרי "אין עד בלא ראייה ובלא ידיעה", כפי שמעיר הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג)⁵. ר' יוסי הגלילי דורש אפוא חלק זה של הפסוק הנראה לכאורה כתוספת מיותרת:

ר' יוסי הגלילי אומר: הרי הוא אומר: "והוא עד או ראה או ידע" - בעדות המתקיימת בראייה בלא ידיעה, ובידיעה בלא ראייה הכתוב מדבר.

ראייה בלא ידיעה, כיצד? מנֶה [=מאה דינרים] מניתי לך בפני פלוני ופלוני [רש"י: הם ראו שמניתים לך, אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלוואה או פירעון], [רש"י: ואמר לו הלה] יבואו פלוני ופלוני ויעידו [רש"י: שמנית לי בפניהם, ואני פורע לך] – זו היא ראייה בלא ידיעה.

ידיעה בלא ראייה, כיצד? מנֶה הודיתה לי בפני פלוני ופלוני, יבואו פלוני ופלוני ויעידו - זו היא ידיעה בלא ראייה (שבועות לג ע"א).

ובלשון ימינו: כל עדות על עובדה פלונית שיכולה לתרום להכרעת הדין כשיש מחלוקת בין בעלי הדין על קיומה של עובדה מסוימת, היא היא העדות שחייב האדם להגידה⁶.

כאמור, בדיני ממונות עליו לעשות זאת על פי דרישת אחד מבעלי הדין או על פי דרישת בית הדין. בהליך פלילי, עליו לפנות ביזמתו לבית הדין, כחלק מחובתו של בן החברה לאכוף את החוק ולבער את העבריינים.

אזהרת העדים

החשיבות העליונה של מתן עדות עולה בקשר לאזהרת העדים לבל יעידו עדות שקר. לפני מתן העדות מוזהר העד על חובתו לומר אמת ועל האחריות הרבה שהוא נוטל על עצמו בעדותו. במיוחד יפים הדברים בדיני נפשות, שהרי בעקבות עדותו ייענש העבריין עונש מוות, ואינו פוגע בנידון בלבד, אלא, כלשון אזהרת העדים במשנה: "דמו ודם זרעותיו [של הנידון] תלויין בו [=בעֵד] עד סוף העולם" (סנהדרין ד, ה)⁷.

וממשיכה המשנה:

שמא תאמרו [העדים]: מה לנו ולצרה הזאת [רש"י: להכניס ראשנו בדאגה הזאת, אפילו על האמת]? והלוא כבר נאמר: "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו" [רש"י: עליכם מוטל חובה ונשיאות עוון אם לא תגידו מה שראיתם].

היסוד הרעיוני של החובה להעיד

מהו היסוד הרעיוני של החובה להעיד? הרמב"ם בספר המצוות רואה בחובת העדות חלק מעֶקרון העל של אחווה ועזרה הדדית בין בני אדם (לא תעשה, רצז). וזה לשונו:

ובאה האזהרה באומרו "לא תעמֹד על דם רעֶך". וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה, כי הוא רואה ממון חבירו אבד והוא יכול להחזירו אליו באומרו האמת. וכבר בא בזה העניין גם כן "אם לא יגיד ונשא עונו". ולשון ספרא: מניין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק? תלמוד לומר: "לא תעמֹד על דם רעֶך".

הרב ברוך הלוי אפשטיין (ראשית המאה הכ'), בפירושו על התורה, "תורה תמימה"⁸, מרחיב עניין זה ומסיק ממנו שחובת הגדת עדות מוטלת גם בעֵד יחיד, אף על פי שאין בכוחו להוציא ממון (כידוע, בית הדין אינו חייב לקבל אלא עדות של שניים). וזה לשונו:

אבל מה שנראה לי דבאמת לחיוב עד אחד לא מצד נשיאת עוון המבואר בפרשה זו, אלא מטעם דרשה אחרת בתורת כהנים, פרשת קדושים, על הפסוק: "לא תעמֹד על דם רעֶך" (ויקרא, יט, טז). מניין שאם אתה יודע לו עדות שאי אתה רשאי לשתוק, תלמוד לומר: "לא תעמֹד על דם רעֶך". והעניין הוא שמחוייב כל אדם להציל את חבירו מצרתו שהוא בה, בין צרת גוף בין צרת ממון. ולכן, מכיוון שגם עד אחד יכול להביא לו טובה בעדותו, שהוא כמבואר שמביא את בעל דינו לחיוב שבועה דאוריתא [=מן התורה], ואולי ישלם ולא ישָבע, ונמצא זה מרוויח בעדותו, ממילא חייב להעיד. וברור הוא בעיני שאף על פי שבגמרא לא הביאו פסוק זה, אבל קרוב לוודאי שבעיקר הדבר סמכו על אותה דרשה דתורת כהנים. וכבר מצאנו דרשות כאלה בגמרא נסמכות על אותו הפסוק דפרשת קדושים, כמו סנהדרין עג ע"א: "מנין לרואה את חבריו טובע בנהר או לסטים באים עליו, שחייב להצילו, תלמוד לומר: לא תעמֹד על דם רעֶך". ודמים - תרתי משמע: שאם רואה שאחד רוצה לגזול ממנו כספו על פי טענת שקר, גם כן מחוייב להצילו, וזה גם כן בכלל הדרשה הנ"ל.

בהקשר זה, נזכיר כי בעת האחרונה נחקק בכנסת "חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998", שקבע במשפט הישראלי את חובת הצלת נפשו של מי שנמצא בסכנה, לפי הדרשה המקורית בגמרא בסנהדרין על הפסוק "לא תעמֹד על דם רעֶך", כמובא לעיל.

התוצאות המשפטיות של הימנעות ממתן עדות

עד עתה דיברנו על החובה להעיד ועל התוצאות ה"דתיות" של הימנעות ממתן עדות. ונשאלת השאלה: מה דינו של מי שנמנע מלהעיד עדות משנחרב הבית ובטלו הקרבנות? האם יש למחדלו תוצאות משפטיות? בעל "ספר החינוך" מסיים את דבריו בעניין מצוות עדות בזה הלשון:

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן... והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות ובאיסורין של תורה מעצמו, ביטל עשה, ועָנשו גדול מאוד, כי בכוח העדות יתקיימו הישובים, על כן נכתב בו: "אם לא יגיד ונשא עונשו".

השאלה היא: מהי התרופה שיש, אם בכלל, לצד הנפגע מן העובדה שלא העיד העד?

התוספתא מביאה בשם ר' שמעון:

יודע עדות לחבירו ואינו מעיד – אינו חייב לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלים לו עד שישלם" (תוספתא, שבועות ג, ב)⁹.

גם בתלמוד הבבלי¹⁰ מבואר (בשמו של ר' יהושע), שה"יודע עדות לחברו ואינו מעיד לו", שהוא "פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים".

וכך סוכמה ההלכה בשולחן ערוך¹¹:

כל מי שיודע עדות לחבירו, וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו... ואם כבש עדותו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

מה טיבו של חיוב "שמֵימי" זה? כיצד נוהג בית דין ארצי בחיוב כזה בדיני שמים?

ר' מנחם המאירי¹² (פרובנס, סוף המאה הי"ג) סבור כי כל מי שלא משלם את החיוב בדיני שמים "תורת גזילה חלה עליו עד שישיב", והוא מאמץ את דברי אביו של בעל "ספר ההשלמה" ולפיהם מי שחייב בדיני שמים ואינו משלם, פסול לעדות, עד שישיב, כדין גזלן.

יחד עם זאת, המהרש"ל, ר' שלמה לוריא¹³ (פולין, המאה הט"ז), מבהיר שחיוב שמֵימי זה של מי שנמנע מלהעיד אינו מזכה את הנפגע לעשות דין לעצמו ולתפוס (לעקל) מרכושו, ואם תפס מוציאים מידו, כי החיוב נתון רק למצפונו של האדם, ובית הדין אינו אוכפו. המֵרב שיכול בית הדין לעשות הוא - כדברי ר' יוסף רוזין, בעל "צפנת פענח" (פולין, המאה הכ') – לומר לעד: "אין אנו יכולין לחייב אותך, אבל צריך אתה לצאת ידי שמים, כי דינך מסור לו, כדי שיתן אל ליבו וירַצה את חבירו, ויצא ידי שמים"¹⁴.

מהו הנימוק המשפטי לקביעה שמי שיודע עדות ואיננו מעיד שהוא חייב רק בדיני שמים, והוא פטור בדיני אדם? התלמוד, במסכת בבא קמא¹⁵, רואה במקרה זה אחת הדוגמאות ל"גרמא", נזק עקיף, בשל היעדר קשר סיבתי הכרחי בין המחדל של העד (אי העדות) לבין הנזק שנגרם לאותו צד במשפט (אי קבלת תביעתו).

הרמב"ן (ספרד, המאה הי"ג) כתב חיבור שלם ומפורט העוסק בשאלת הסיבתיות בדיני הנזיקין במשפט העברי, "קונטרס דינא דגרמי"¹⁶. מעניין לראות כיצד התמודד הרמב"ן עם שאלתנו. ואלה דבריו¹⁷:

והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו... הרי אלו חייבין קרבן ופטורין מן הממון, שנאמר: "ונשא עונו". וטעמא דמילתא [=וטעם הדבר], שאף הוא אינו חייב להעיד לו אלא מדין גמילות חסדים שחייבה תורה להעיד. ואם לא רצה לקיים אותה מצווה, אין מן הדין לחייבו ממון... אבל מי שאינו רוצה להעיד – פטור, שאין עליו חיוב ממון אלא מדרך גמילות חסדים, ואם אינו רוצה לטרוח ולהצילו לזה - אינו חייב. למה זה דומה? למי שרואה כיסו של חבירו אובד ואינו מצילו, או מי שאינו רוצה ליתן פרוטה משלו לעני, שאין בית דין מחיבין אותו בכך. אף כאן אין בית דין מחייבין אותו לשלם מביתו, שלא חייבתו התורה בכך, אלא כשאר המצוות היא זו, ואינה בדין ממון.

בספר שיעוריו של הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, "דינא דגרמי", שיצא בעת האחרונה, מוסברים דברי הרמב"ן בלשון זו:

חוסר הרצון להעיד ודאי מהווה איסור, אך אין כאן חיוב תשלום, היות שכל החובה להעיד נעוצה במישור של גמילות חסדים, ואין בה הכרח ממוני כלשהו... הרמב"ן משווה את היודע עדות לחבירו לאדם הרואה אבידה ואינו מטפל בה. ברור שחוסר הטיפול באבידה יוצר הפסד אצל בעליה. אך מכיון שכל החיוב לטפל באבידה הוא מצווה, ולא תביעה ממונית שיש כלפי המוצא, נסיק שהמתעלם מן האבידה עובר על איסור אך אינו מתחייב ממון (עמ' 109)¹⁸.

הרב ליכטנשטיין מוסיף הגדרה חדה ומעניינת:

לפי הרמב"ן, כל חובת העדים להעיד נובעת מגמילות חסדים, ועל כן מניעתה אינה מוגדרת כמעשה היזק (עמ' 121).

אכיפת החובה להעיד

לאורך כל ההיסטוריה היהודית, נתקיימה בין בני הציבור שנזקקו לבתי הדין סולידריות חברתית. מתוך כך, הופיעו העדים לישיבות בית הדין ולא נמנעו מלהעיד בפניו. לעתים נעשה שימוש גם באמצעי ההלכתי דתי, ה"חרם", כדי לגרום לעדים להופיע למשפט¹⁹.

במדינת ישראל, העניק המחוקק החילוני לבתי הדין הרבניים את הכוח והסמכות להזמין עדים ולכפות עליהם להתייצב בפניהם, לרבות באמצעות צו מעצר. כמו כן הוסמך בית הדין לקנוס עֵד שנמנע מלהשיב לשאלות או מלמסור מסמכים לבית הדין (חוק בתי דין דתיים [כפיית ציות], התשט"ז – 1956).

אחרית דבר

אם נבקש ל"סגור את המעגל", נוכל לומר: מקור החובה להעיד הוא הפסוק בפרשתנו, כחלק מדיני קרבן האשָם. בזמן שבית המקדש היה קיים, מי שנמנע מלהעיד, על אף שנדרש לכך על ידי הצד שהזמין אותו, חייב היה להביא קרבן. בסיס החובה להעיד נבע מעֶקרון היסוד של "לא תעמֹד על דם רעֶך". עם זאת, החובה להעיד היא בגדר גמילות חסדים, היינו שמי שאינו מעיד לא ייחשב כגורם היזק לאותו צד, ולכן אינו חייב בדיני אדם לפצותו. חובת העדות היא בגדר מצוות עשה שלא ניתן לאכפה באופן ישיר, אך בפועל, בחברה היהודית הסולידרית, ראה כל אדם חובה להעיד. במקרים אחדים שנמנעו בני אדם מלעשות כן, הפעילו נגד הנמנעים את מוסד "החרם" הדתי כדי לאכוף הלכה למעשה את החובה הזאת. בימינו, בישראל, חובת העדות מעוגנת בחוק הכנסת המקנה לבתי הדין הרבניים אמצעים לאכוף העדת עדים על ידי מאסר או קנס.

למאמרים נוספים ב'פשיטא'

הערות שוליים:

* עו"ד משה דרורי, ירושלים.

השווה למחלוקת בין השופט אֵלון לבין השופט ברק על תחולת המשפט בבחינת "מלוא כל הארץ כבודו", כפי שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בבג"צ 1635/90, ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה , פ"ד מה(1) 749.
ויקרא ה, ו-ז.
ע"א 527/74, רויטמן נ' בנק המזרחי, פ"ד כט(2) 57, עמ' 78.
וראה גם את עמדת השופט קיסטר בפסק דין זה על מעמד העד במשפט העברי.
בפירושו לפסק זה.
הרמב"ן עצמו מעיר שדרשה זו אינה הכרחית לפירוש הפסוק: "ועל דרך הפשט אין צריך ל'ראייה בלא ידיעה' [היינו לדרשת ר' יוסי הגלילי], אבל [=אלא] 'או ראה', שהוא ראה ההלוואה או המיקח לגמרי [כולל נסיבות נתינת הכסף], 'או ידע', ששמע אותם מודים במעשה ההוא בפני עדים ולא ראה את המעשה [כלומר, שעד יכול להעיד גם על הודאת בעל הדין, אף שהוא עצמו לא ראה את נסיבות יצירת החיוב]".
על אזהרת העדים במקום השבעתם במשפט העברי, ראה פסק דינו של השופט אֵלון, בג"צ 172/78, בקר נ' השופט אילת, פ"ד לב(3) 370, עמ' 379 ואילך.
תורה תמימה, ויקרא ה, א, ס"ק כז, ד"ה אבל.
וראה גם, ירושלמי, בבא קמא פ"ו ה"א.
בבא קמא נה ע"ב.
שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כח, סעיף א.
בחידושיו על מסכת בבא קמא נו ע"א, ד"ה כל.
בספרו ים של שלמה, בבא קמא, פרק ו, סימן ו.
וכך פסק, הלכה למעשה, ערוך השולחן, חו"מ, סימן כח, סעיף ד.
בבא קמא נה ע"ב - נו ע"א.
החיבור נכלל בספר חידושי הרמב"ן, הוצאת הרשלר, עמ' קי-קמו.
שם, עמ' קט-קכט.
על היעדר אחריות בנזיקין של מי שמתעלם ואינו מטפל באבֵדה, ראה, מ' ויגודה, השבת אבידה (סדרת חוק לישראל, בעריכת נ' רקובר), ירושלים תשנ"ב, עמ' 29-28, ושם בהערה 42.
ראה: שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תרנח; שולחן ערוך, חו"מ, סימן כח, סעיף ב. וראה גם: א' גולאק, יסודי המשפט העברי, ד, עמ' 155.
על השימוש בחלק ההלכתי או הדתי לצורך החלק המשפטי של המשפט העברי, ראה: מ' אֵלון, המשפט העברי, מהדורה שלישית, ירושלים תשמ"ח, א, עמ' 103 ואילך, ובמיוחד עניין "פריעת בעל חוב מצווה", שם, עמ' 106-104.