|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > מבנה החברה ומוסדותיה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
במוקד הפרק הראשון בספר דברים, עומדת חובת השוויון בדין:
בדרך כלל, ההוראות הנוגעות לסדרי הדין במשפט העברי אינן נובעות מאיסורים, ובוודאי לא מאיסורי תורה. חריג לכלל זה הוא ההוראה המחייבת את נוכחותם האישית של בעלי הדין בבית הדין. וכך נאמר בתלמוד:
חז"ל ביססו את הכלל האמור גם על שני פסוקים נוספים: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז); "לא תשא שמע שווא" (שמות כג, א)2. כלל זה נפסק להלכה גם ב"שולחן ערוך"3: "אסור לדיין לשמוע דברי בעל הדין האחד שלא בפני בעל דין חברו, וכן הבעל דין מוזהר על כך". האיסור חל אפוא הן על בית הדין הן על בעלי הדין, שלא ישמיעו ושלא ישמעו את טענות הצדדים אלא במעמד כולם. טעמה של הלכה זו הוא שבהיעדר הצד שכנגד, יש בידי בעל הדין המשמיע את טענותיו לנסח דברי שקר כאילו היו אמת, בלא שיש מי שעומד נגדו המכיר בשקרו ויכול להכחישו. עימות ישיר בין שני בעלי הדין מקטין את הסכנה שיעיז אחד מבעלי הדין לשקר במצח נחושה. אם אין מי שיכחישו, הוא עלול לשקר תוך שהוא מנסח את דבריו בצורה יפה ומשכנעת. לאחר ששמע הדיין את דבריו של בעל דין זה, וכבר נטה לבו לצדד בזכותו, יקשה עליו להפך בזכות הצד שכנגד לאחר שישמע את טענותיו4. לעומת זאת, אם שני בעלי הדין טוענים האחד בפני חברו, הרי גם אם אחד מהם משקר, "כל דיין המבקש אמת ולשפוט צדק, יכיר בעין חודרת את הטענות המלאכותיות ולא יתפעל מהן"5. על כל פנים, רב יותר הסיכוי שיצליח הדיין לגלות את טענות השקר כאשר בעלי הדין ניצבים זה לעומת זה וטוענים את טענותיהם6. עוד יש לומר בטעמה של הלכה זו, שנאמנותו של בעל דין מבוססת לפעמים על חזקה, ויש שערכה של החזקה קיים רק כשהצד שכנגד נוכח בדיון, כגון החזקה שאין אדם מעיז לטעון שקר בפני מי שמכיר בשקרו7. לחזקה זו יש ערך רק אם הטיעון נעשה בנוכחות הצד שכנגד, ואין דרך למלא את מקומו באמצעות מורשה8. מן הטעמים המונחים ביסודה של הלכה זו, ומן הטעם שהצגה חד-צדדית של העובדות עלולה להטעות את הדיין, נמנעו רבים מחכמי ישראל לא רק מלישב בדין בהיעדר אחד הצדדים, אלא גם מלהיזקק לשאלות שהופנו אליהם על ידי שואלים - ועל כל פנים לא לפסוק הלכה למעשה - כשבאה אליהם פנייה מצד אחד בלבד9. במקומות אחדים אף ניתקנו תקנות מיוחדות שבאו למנוע כתיבת פסק דין או מתן חוות דעת הלכתית על סמך טענותיו של צד אחד בלבד10. חובת נוכחות בעלי הדין נקבעה גם בתקנה נז לתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים, תשנ"ג:
משמעותה של הסמכות המוענקת לבית הדין להחליט שאין צורך בנוכחות בעלי הדין או אחד מהם, בכל מהלך המשפט או בחלק ממנו, אינה יפוי כוחו של בית הדין לשלול מבעל דין את זכותו להיות נוכח בכל מהלך המשפט, אלא להסמיך את בית הדין להרשות לבעל דין המבקש להיות מיוצג רק על ידי עורך דין להיעדר מן הדיון המשפטי. שלילת זכותו של בעל דין להיות נוכח בשעת השמעת טענותיו וראיותיו של הצד שכנגד היא פגיעה בזכות השמיעה ההוגנת, שמשמעותה בין השאר שזכאי בעל דין להתגונן בפני הטענות והראיות המועלות נגדו. זהו אחד מעיקרי הצדק הטבעי, ויסודו בציווי "שמוע בין אחיכם"11. כלל זה הפך לחלק מן המשפט המנהלי הישראלי12. רבים סבורים, כי מקורם של עיקרי הצדק הטבעי במשפט האנגלי; לאמיתו של דבר, מקורם של עיקרים אלה בתורת ישראל, וממנה נתגלגלו לשיטות משפט אחרות13.
האם שמיעת טענותיו של אחד הצדדים שלא במעמד חברו קודם שהחל המשפט פוסלת את הדיין מלישב לדון באותו עניין? החשש הוא כמובן שמא לאחר שמיעת טענותיו של אחד הצדדים ייטה הדיין לפסוק לטובתו. מדברי הפוסקים משמע שיש להבחין בין חיווה הדיין את דעתו בעקבות שמיעת הטענות לבין שמע אותן בלבד. במקרה הראשון, כשכבר חיווה הדיין דעתו, הוא נחשב "נוגע בדבר": לאחר שקבע עמדה בסכסוך שהוצג בפניו, הרי הוא בוש מלחזור בו ולפסוק אחרת. במקרה זה, הדעה הרווחת היא שהדיין פסול, אלא אם כן מסכים בעל הדין האחר למינויו14. לעומת זאת, אם רק שמע את הטענות, ולא חיווה את דעתו עליהן, אין בדבר כדי לפסול אותו. עם זאת, אותו בעל דין צריך לחזור ולהשמיע את טענותיו בנוכחות הצד שכנגד. מקרה מעניין בנושא זה נידון בספרות השו"ת (השאלות ותשובות)15: איש ואשתו הסתכסכו זה עם זו, ולאחר זמן השלימו ביניהם. האישה קיבלה על עצמה התחייבות שאם יהיו לאיש בעתיד טענות נוספות כלפיה, "אזי יהא האיש נאמן בלי ראיה ובלי עדים". לימים, נתעורר שנית הסכסוך ביניהם, וביקש האיש להשמיע את טענותיו שלא בנוכחות אשתו. לטענתו, גם אם תכחיש אשתו את דבריו, לא תהא להכחשתה משמעות, שהרי הודיעה מראש שיהיו דבריו מהימנים "בלי ראיה ובלי עדים". בדחותו את טענת האיש, קבע המשיב שאין בטענתו כלום, שכן מדובר באיסור לשמוע בעל דין שלא בנוכחות חברו, שהנו קוגנטי ואינו ניתן להתניה. מכיוון שיסודו של האיסור הוא ההנחה שבעל דין אינו "מעיז" לשקר בפני חברו, נימוק זה קיים גם כשקיבלה עליה האישה מראש את דברי האיש כמהימנים16. כאשר בית הדין חורג מסמכותו ופוסק את הדין על סמך טענות ששמע רק מצד אחד, ללא נוכחות הצד האחר, פסק הדין בטל מעיקרו17.
בנוהג שבעולם שהמקום שצריכות להישמע בו טענותיו של בעל דין הוא אולם בית הדין. ואולם, במקרים מיוחדים, ניתן לשמוע טענות אף מחוץ לבית הדין. כך, לדוגמה, כאשר בעל הדין נמצא בחו"ל או שהוא חולה. על פי ההלכה בשולחן ערוך, גם "נשים יקרות שאין כבודן לבוא לבית דין, משגרין להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהם. וכיוצא בזה עושים לתלמיד חכם שתורתו אומנותו18". מקורה של ההלכה בעניינן של הנשים היקרות במנהג הנשים בימי הביניים להימנע מלצאת מביתן מטעמי צניעות. הד למנהג זה מצוי בתשובתו של רב שרירא גאון (בבל, המאה העשירית), הדנה באשת איש שנתבעה לדין. לדעת רב שרירא, בודקים במקרה זה אצל מכריה אם:
טעמה של הלכה זו נתבאר על ידי ה"חזון אי"ש"20, ר' אברהם ישעיהו קרליץ (ישראל, המאה הכ'): "שענין חיקור הדין אין לו גדר מיוחד, אלא כפי יכולת הדיינים, והלכך מקילין משום... כבודה בת מלך פנימה". הווי אומר: שמיעת טענות בעלי הדין שונה מגביית עדות, שהאחרונה חייבת להיעשות בידי בית דין דווקא, ואילו שמיעת טענות יכולה להיעשות גם באמצעות סופרי הדיינים. ה"חזון איש" הסיק מהלכה זו: "נראה דאם הנתבע חולה או שהוא טרוד בעסקיו, ויהיה לו הפסד הרבה בביטול עסקו, דינו כנשים יקרות, שאין לנו להפסיד ממונו של ישראל". אמנם אין הוא מדבר על נתבע הנמצא בחו"ל, אך ייתכן שגם בנסיבות אלה ניתן יהיה לשמוע את טענותיו מחוץ לבית הדין, במקום שבו הוא נמצא, בדרכים שיראה אותן בית הדין מתאימות לצורך ביצוע חיקור הדין. אך גם במקרה זה של חיקור דין שמתקיים במקומו של הנתבע, מחוץ לבית הדין, יש לאפשר לתובע להיות נוכח בשעת שמיעת הטענות, והטעם לכך כפול: כדי שיֵדע הנתבע בדיוק מה טוען נגדו התובע, ויֵדע מה להשיב על טענותיו; כדי שיהא הנתבע בוש מלטעון טענות שקר בנוכחות בעל דינו21. בתקנה סח לתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים, הרחיבו הלכה זו והחילוה גם על התובע:
מה ייעשה כאשר בעל הדין דובר שפה שאינה מובנת לבית המשפט? עקרונית, שיטת המשפט העברי מחייבת מגע אישי ובלתי אמצעי בין בית הדין ובין בעל הדין. טיעון באמצעות אדם אחר יוצר חיץ בין בית הדין לבין בעל הדין באופן שאין בידי בית הדין להתרשם מצורת הטיעון של בעל הדין עצמו, אלא רק מתוכן הטענות, ואין בזה די22. גישה בסיסית זו מצאה את ביטויה בהלכת ה"שולחן ערוך", וזה לשונה:
לפי זה, אין העמדתו של מתורגמן אפשרית אלא כאשר בית הדין מבין קצת בלשונו של בעל הדין. אבל אם אין הוא מבין כלל, אין להעמיד מתורגמן. טעמה של הלכה זו הוא: "שיותר יתברר האמת לכששומע מפי בעלי דינין והעדים עצמן, ומשום הכי [=כך] כשמבין הדיין לשונם, אלא שאינו מהיר בלשונם כדי לדבר עמהם, מותר להעמיד מתורגמן ביניהם... והדיינים מבינים ועומדים על דבריהם"24. מה יהא הדין כאשר רק אחד מן הדיינים אינו מבין את שפתו של הטוען? ממה שנפסק במקום אחד עולה שאין בדבר שום פגם: "היו"ר [=יושב ראש ההרכב] לא ידע אידיש, אבל הלא ישנם שני רבנים שמבינים יפה אידיש, ויכולים למסור הדברים להיושב ראש"25. אם כן: לכתחילה, אפוא יש לקיים את המשפט בפני דיינים שמבינים את שפת בעלי הדין; אבל אם אין הדבר אפשרי, יש לסמוך על המנהג המכשיר בדיעבד קבלת טענות בעלי הדין באמצעות מתורגמן. ואם אין דיין המכיר את לשונם של בעלי הדין, וגם אין בנמצא שום מתורגמן המכיר את לשונם, "שומעים טענותיהם על ידי רמיזות ותנועות, ודנין עליהם"26. כאשר נשמעות טענותיו של בעל דין באמצעות מתורגמן, על בעל הדין לסדר כל טענותיו לפני המתורגמן, וזה יטען בשליחותו את כל הטענות בבת אחת, כיוון שאם בעל הדין משמיע את טענותיו למקוטעין, והמתורגמן מתרגם קטע קטע, עלול הדבר להכביד על הבנת הטענות על ידי בית הדין27. בעל דין שאינו דובר עברית עשוי לבקש שיטען עורך דינו עבורו בשפה שהוא מבין. אם בית הדין מורכב מדיינים המבינים את שפתו, אין מניעה בדבר, אבל עשויה להתעורר בעיה כאשר הצד שכנגד אינו מבין אותה שפה. בפני בית הדין הגדול לערעורים הועלתה פעם טענה שנפל פגם בהליך, כיוון שהטענות נשמעו בבית הדין האזורי ביידיש. טענה זו נדחתה מן הטעם הבא: "אמנם השפה החוקית של בית דין הרבנות היא השפה העברית, אבל במקרה שאחד מהצדדים אינו מבין את המדובר בעברית, והוא תובע שדברי עורך הדין שלו ייאמרו בשפה המובנת לו, שומעין לו, בתנאי שעורך הדין שלו יתרגם את דבריו לעברית, כדי שדבריו יהיו מובנים היטב להצד שכנגד"28. ישנם מקרים שאין בהם מניעה שיטען בעל דין את טענותיו בעברית, אבל מכיוון שהצד שכנגד אינו מבין עברית, חייב בעל הדין לטעון בשפה שחברו מבין, ולאחר מכן יתורגמו דבריו לבית הדין על ידי מתורגמן. מדובר במקרים שבהם מבוססת קבילות טענותיו של בעל הדין על החזקה המשפטית ולפיה "אינו מעיז פניו בפני בעל דינו". במקרה אחד הופיעו לפני בית הדין בני זוג במשפט גירושין. שפת האם שלהם הייתה ערבית והבעל לא הבין עברית כלל, אך אשתו ידעה עברית. באותו עניין נקבע שהאישה חייבת לטעון בערבית כדי שיבין בעלה את עדותה. וזה היה הנימוק:
סוף דבר, מצוות "שמֹע בין אחיכם", הרבה הלכות תלויות בה, ותכלית כולן - "ושפטתם צדק". עשיית הצדק ורדיפת האמת הם הם הכלל הגדול בתורת סדר הדין במשפט העברי. מן הראוי לחתום בהלכת הרמב"ם בדבר חובתו של הדיין לשפוט בצדק30.
הערות שוליים: * פרופ' אליאב שוחטמן מלמד משפט עברי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובמכללת "שערי משפט".
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
