|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > מצוות חברתיות | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
איסור הריבית, שהוקדשו לו שלוש פרשיות בתורה, נחשב בעיני חכמינו כאיסור חמור ביותר. וכך נאמר בתלמוד: "תניא. ר' שמעון אומר: מלוי בריבית יותר ממה שמרוויחים מפסידים, ולא עוד אלא שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת [בלשון סגי נהור]1". על כן, נראית ההתעלמות ממנו תמוהה ביותר. תמיהה זו כפולה ומכופלת היא לנוכח העובדה שהמונח "היתר עסקא", שהוא המכשיר שבאמצעותו נעקף איסור הריבית (ובו נדבר להלן), הפך למעשה לצירוף מילים בעלמא. להלן ננסה להבין כיצד הגיעו הדברים עד הלום.
שלוש פרשיות בתורה דנות באיסור הריבית:
איסור מוחלט על לקיחת ריבית, בלא זיקה למצבו הסוציו-אקונומי של הלווה, ייחודי הוא למשפט התורה (הכנסייה הקתולית והאסלאם העתיקו ממנה את האיסור). בחוקים שונים במזרח הקדום, אנו מוצאים הגבלות על ריבית ביחס לאלמנות ויתומים. אף היו הגבלות על שיעורי הריבית בחוקי המזרח, כבשיטות המשפט המודרניות, המבחינות בין ריבית בשיעור המותר (interest) לבין ריבית חריגה (usury). איסור מוחלט על הריבית בכל מצב, ייחודי הוא לתורה2. איסור הריבית, כיתר מצוות התורה, אין לו הנמקה מפורשת. חכמי המשנה נחלקו בשאלת הגישה הפרשנית-הלכתית הראויה למשפטי התורה. ר' שמעון סבור שניתנה רשות לחכמים להוסיף מדעתם נימוקים למשפטי התורה ולהסיק מהם את המסקנות ההלכתיות המתבקשות. לעומתו, סבורים חכמים שקצרה יד אדם מלדעת אל נכון את הנימוקים לחוקי התורה. אמנם ניתן להציעם, אך הם יישארו בגדר השערות שאין להסיק מהן מסקנות מעשיות-הלכתיות3. אולם גם לדעת חכמים, חובה להתחקות אחר טעמי האיסורים שבתורה, כדי לאפשר לחכמים לעצב את המדיניות ההלכתית הראויה לקביעת גבולות האיסור ולמציאת סייגים ודרכים עוקפות. לאור זאת, נפנה לדברי חז"ל, כדי לראות כיצד עיצבו הם את איסור הריבית, ומה ניתן ללמוד מדבריהם על טעם האיסור.
איסור הריבית, אף כשהלווה מסכים לשלם אותה, הוא כה חריג ביחס לשאר דיני הממונות4, עד שנכשל בו האמורא רב חמא, כמסופר בתלמוד:
רב חמא ידע שהשכירות מותרת, וסבר שיוכל להימנע מאיסור ריבית על ידי פעולה פשוטה: תכונֶה עסקת ההלוואה בשם "שכירות", ולא הלוואה, ועל ידי כך יוּתר לו לגבות דמי שכירות, כמקובל. אך הוכיח סופו על תחילתו: שגגה יצאה מלפניו, שהרי כלו כל נכסיו, כעונש המיועד למלווים בריבית. התלמוד דן בשאלה: מדוע טעה רב חמא בסברתו, הרי השכירות מותרת? והוא מצביע על שני הבדלים אובייקטיביים בין ההלוואה ובין השכירות: בשכירות המושכר חוזר בעין למשכיר, ויש לו פחת. היש לפנינו הבדל אחד - החפץ חוזר בעין, ולכן יש פחת - או שמא שני הבדלים יש כאן? ואם כן, מה חשיבותם ומה הגיונם של ההבדלים הללו, והאם הם מצטברים או חלופיים? הפוסקים הרבו לדון בשאלות הללו, ותקצר היריעה מלמנות את כל השיטות שנאמרו בהן6. לענייננו, די שנציג את השיטה השלטת: הקריטריון המובהק שראוי לקבוע על פיו אם יש לפנינו הלוואה אם לאו הוא האחריות. קרי: ההלוואה מתאפיינת באחריותו המוחלטת של הלווה להשיב את מה שקיבל בהלוואה, ובעל המעות אינו שותף לאחריות זו. ואם בעל החפץ מקבל על עצמו חלק מן האחריות, שוב אין לפנינו הלוואה, אלא שכירות. אכן, התלמוד אינו מתיר לאדם "להשכיר" כסף לחברו ולגבות ממנו "דמי שכירות", גם אם בעל הממון נושא באחריותו, כפי שסבר רב חמא לעשות7. הנשיאה באחריות מתירה לבעל הממון לקבל תמורה, אך לא לקבל תשלום קצוב של דמי שכירות, אלא רק את הרווחים הנובעים מהשקעות המתעסק8. דברים אלו מפורשים בסוגיה אחרת בתלמוד, סוגיית ה"עסקא":
ה"עסקא" מתואר בסוגיה כ"עסקת חבילה", שבה בעל הממון נותן כסף לאחר להשקיעו בעסק, ושניהם מתחלקים ברווח ובהפסד. ותיקנו חכמים שאם ניתן הכסף למטרת "עסקא", אך לא נתפרשו תנאיו, ברֵרת המחדל היא: מחצית הכסף הלוואה ומחציתו פיקדון. וכך פסק הרמב"ם:
סוגיה זו שופכת אור על טעם איסור הריבית כאיסור סוציאלי: אסור לנצל את מצוקת מי שזקוק להלוואה ולתבוע ממנו תשלום תמורת ההלוואה, שהרי חובה להלוות לו10. משום כך, איסור הריבית חל רק בהלוואה שנועדה לצריכה, שבה הכסף נתון להוצאה, והוא באחריותו המלאה של הלווה. לא כן כשהכסף מיועד לסחור בו ולהפיק ממנו רווחים. בנסיבות אלה, מותר לבעל הממון לדרוש תמורה מן הרווחים שתניב השקעת המתעסק, ובלבד שייעשה הדבר בדרך של "עסקא": מחצה הלוואה ומחצה פיקדון, שיהיה בעל הממון שותף עם המתעסק לא רק ברווחים אלא גם בהפסדים. העסקא לא השביע את רצון המלווים לאורך הדורות, והם ביקשו להימנע מסיכון מחצית הפיקדון, העלול לרדת לטמיון.
אחת מאבני הדרך החשובות בהתפתחות היתר העסקא באה בדברי בעל "תרומת הדשן", ר' ישראל איסרליין [מגדולי רבני אשכנז במאה הט"ו]:
בעל "תרומת הדשן" נשאל: כיצד יכול בעל הממון לתת את כספו בעסקא, מחצה הלוואה ומחצה פיקדון, אך להימנע מהסיכון שמחצית הפיקדון תרד לטמיון שלא באשמת המתעסק. והוא מחדש בתשובתו שהצדדים רשאים לקבוע מראש את הראיות שה"מתעסק" צריך להביא כדי להוכיח שההפסד נגרם שלא באשמתו, אף שידעו הצדדים מראש שכמעט ולא ניתן להביאן. חידושו הוא, שאין בקביעה זו כדי לפגוע בהגדרת הכסף כ"פיקדון", וממילא בעל הממון מרוויח בהיתר בלא להסתכן בהפסד. אמנם הוא מגביל את ההיתר לרווח שאינו קצוב מראש, שאז איסור הריבית הוא רק "מדרבנן", מדברי חכמים, ולא מן התורה. ברבות הימים הורחב היתר בעל "תרומת הדשן", והוא נוצל להתרת איסור ריבית מן התורה, כשבעל הממון מבטיח לעצמו רווחים קצובים מראש. אבן דרך חשובה בהתפתחות זו אנו מוצאים בדברי ר' אברהם הלוי, בעל "גינת ורדים" (מצרים, המאה הי"ז), המציע נוסח מיוחד של "היתר עיסקא":
ב"היתר עסקא" זה, קובעים הצדדים ברֵרת מחדל ביחס לשיעור הצפוי של הרווחים שיצמחו ממחצית ה"פיקדון": אם יטען ה"מתעסק" ששיעור הרווחים פחות מן הצפוי, יצטרך להוכיח את הדבר בשבועה חמורה, אף שידוע מראש שלא ירצה להישבע עקב החומרה המיוחדת של איסור שבועה. בעל "גינת ורדים" מגביל את תוקף ההיתר רק למקרה שידוע שמקבל העסקא מתעסק בכסף ומשקיעו, ולא במי שלווה לצורך מזונותיו. אך גם לזה מצא היתר בעל "שואל ומשיב", ר' יוסף שאול נתנזון [מגדולי המשיבים בגליציה במאה הי"ט]:
בדברי חכמי ההלכה, ניתן למצוא דיונים רבים בעניין היתר עסקא, רובם ככולם מתייחסים לכוחו בהתרת איסור הריבית: באלו תנאים יש בכוחו להתיר את איסור הריבית? כיצד מותר להערים על איסור תורה? האם ההיתר צריך להיות ידוע לצדדים? ועוד. אך כמעט ולא נידונה השאלה: כיצד מתייחסת ההלכה ל"מתעסק" המפתיע את בעל הממון, ובמקום לשלם לו את הריבית שציפה לה, הוא מבקש להרים את נטל ההוכחה הקשה הרובץ עליו בדבר הפסד השקעתו. לכאורה, הדבר מותר, שהרי על כך מבוסס כל ההיתר, אלא שבמציאות הדברים אינם כה פשוטים. נוסף על שאלת התוקף ההלכתי, יש לבחון את התוקף המשפטי של ההיתר: האם יזכה לווה "סורר" זה, המבקש לממש את זכויותיו על פי ההיתר ולהימנע מלשלם ריבית, לגיבוי בית המשפט האזרחי? הזיקה בין שתי שאלות אלה, התוקף ההלכתי והתוקף המשפטי, מושפעת גם מעמדתם האידיאולוגית של הנשאלים: יש מי שכתב שההלכה אין לה כל עניין בתוקפו המשפטי של ההיתר, מאחר שברור שהצדדים עתידים להתדיין בדין תורה13; יש מי שהגיע לאותה תוצאה מנימוק פשוט יותר: דיני התורה הם הקובעים, "דאין לנו רק דין שפסקה לנו תורה"14; ויש מי שכתב שלגבי הבנקים, שכל עסקיהם מתנהלים על פי חוק, ודאי שיש צורך לתת להיתר תוקף משפטי15. וכשאנו באים לשקול את נפקותו ההלכתית של ההיתר, ראוי לשים לב, נוסף על השאלה האידיאולוגית, לשני שיקולים מרכזיים: השיקול האחד, הנפקות המשפטית עשויה להוות בסיס לגמירת דעתם של הצדדים. כלומר, כשהם יודעים שאין נפקות משפטית להיתר העסקא, הם עלולים להתייחס אל העסקה כעסקה שאינה מחייבת. והשיקול השני: אין גורם היכול לאכוף התנהגות מסוימת על הצדדים זולת בית המשפט. משום כך, אם ייקבע שאין להיתר העסקא נפקות משפטית, לא יהיה ההסכם בר אכיפה, וייתכן שבנסיבות אלה, החיובים הנובעים מן ההיתר אינם קיימים. תוקפו המשפטי של היתר העסקא עדיין לא נבחן בבית המשפט העליון, אך נידון כמה פעמים בבתי המשפט המחוזיים והשלום. חוט השָׁני בכל החלטות בתי המשפט בשאלת היתר עסקא אחד הוא: עולה כיתה, אך לא בבית ספרנו. הווי אומר: בכל המקרים שהובאו בפני בתי המשפט, נקבע שאף שההיתר תקף, קבעו בתי המשפט במקרים המסוימים שנידונו לפניהם שהלווים אינם יכולים, מסיבות שונות ומשונות, להיבנות מן ההיתר להוכיח שהפסידו ולהיפטר מלשלם ריבית16. במקרה אחד17, דחה בית המשפט בקשת רשות להתגונן שהוגשה על ידי הנתבע כנגד תביעת הבנק לתשלום ריבית, שבה ביקש הלקוח להסתמך על היתר העסקא שבידו. בנימוקיו כתב בית המשפט שעל פי תנאי היתר העסקא, הלווה צריך להוכיח בשבועה ובשני עדים שהפסיד. ומאחר שבית המשפט אינו המקום להישבע בו, היה על הלווה להישבע ולהביא שני עדים, על פי תנאי היתר העסקא, לפני שהוגשה בקשת הרשות להתגונן, כדי שתקום לו הגנה, אפילו לכאורה. משלא עשה כן, שוב אינו רשאי להסתמך על ההיתר. פסיקה זו, למצער, בעייתית היא. כי אם בית המשפט רואה עצמו כפורום נאות המוסמך לדון בסכסוך בעניין היתר העסקא, ראוי היה שיחיל את כללי סדר הדין האזרחי הרגיל. לפי כללים אלה, המבקש רשות להתגונן אינו נדרש להוכיח את טענותיו כבר בשלב הבקשה, אלא רק להעלותן. במקרה אחר18, נקבע שעל פי תנאי היתר עסקא, הלווה (=המתעסק) היה חייב להישבע בכל ערב ראש חודש שפעל כדין בניהול הכספים. משלא עשה כן, לא יוכל ליהנות מתניית הפטור שנקבעה בהיתר העסקא. במקרה נוסף19, פסק בית המשפט שבדרך כלל היתר עסקא תקף, אך במקרה שדן בו, התובע מנוע מלהסתמך עליו, מאחר שגילה את דעתו בהתנהגותו שאינו חפץ בקיום תנאי ההיתר, ויש לראותו כמבוטל מכוח התנהגות הצדדים. ניתן לומר שמגמת בתי המשפט היא לאחוז בחבל משתי קצותיו: מצד אחד, נמנע בית המשפט מלערער את תוקף היתר העסקא כדי שלא לפגוע בלקוחות שומרי המצוות המסתמכים עליו; ומצד שני, הוא מוצא (וניתן לעשות כן בקלות) בכל מקרה עילה מסוימת שלא לתת "במקרה הנדון" תוקף להיתר, כדי להימנע מגרימת זעזוע במערכת הבנקאית. בניגוד למגמה הנזכרת לעיל, נאמר בחוות דעת שנתן השופט ח"ה כהן ז"ל עבור בית משפט בניו-יורק, שאין להיתר עסקא כל תוקף משפטי משום שהוא מסמך דתי, ולא משפטי. לפיכך, כתב השופט כהן, אין לצדדים גמירות דעת. עוד נאמר בה, שיש בניסיונו של הלווה להסתמך על ההיתר חוסר תום לב, כיוון שהבנק נעתר לצרכיו הדתיים וניאות להסדיר לו "היתר עסקא", ולכן אסור לו להסתמך על ההיתר ולפגוע בבנק20. ניתן להבין ל"רוחה" של חוות הדעת: קשה להעלות על הדעת שייתן בית משפט כלשהו תוקף ל"היתר עסקא", ויאפשר ללקוח להימנע מתשלום ריבית. אשר על כן, לאמִתו של דבר, לפנינו מסמך חסַר תוקף משפטי. ברם, הנימוקים שהעלה השופט כהן בחוות דעתו אינם משכנעים: בהיעדר גמירות דעת, היתר העסקא אינו יכול למלא את ייעודו כמסמך דתי, עקיפת איסור הריבית. ברי אפוא שהמבקש להימנע מאיסור הריבית גומר בדעתו ליתן תוקף להיתר העסקא. גם טענתו בדבר חוסר תום הלב אינה משכנעת: דרישת אחד הצדדים לממש את זכויותיו שבחוזה אין בה חוסר תום לב, כל זמן שאין בה תחבולה או הכשלה21. גם חכמי ההלכה נוטים לחזק את תוקפו התאורטי של ההיתר, אך מונעים את יישומו בפועל, מחשש שמא יניע יישומו את הבנקים להפסיק את השימוש בו. נוצר מצב תמוה ביותר: חכמי ההלכה עומדים על תוקפו של היתר העסקא, אך בה בעת, ומאותם נימוקים, מתנגדים לאפשרות שיסתמך עליו הלקוח. באחד המקרים שנבחן בהם תוקפו של היתר העסקא בבית הדין הרבני בתל-אביב, בעניין מניות בנק צפון אמריקה, נאמר: "יש לזכור כי נושא 'היתר עיסקא' הוא נשמת אפו של כל בנק מודרני. אין שום אפשרות לנהל בנק בימינו - ואפילו בנק חרדי - מבלי להתבסס על היתר עיסקא... מטעם זה בלבד יש לצמצם ככל האפשר את אפשרויות הטענה כלפי בנקים הנוהגים לפי ההלכה"22 [הדגשה במקור; ד"מ]. במקרה הנידון, ביקש אחד הלקוחות להוכיח שהפסיד ולהימנע מתשלום הריבית. המקרה הועבר לבוררות בבית הדין הרבני. טענת הלקוח נדחתה ברוב דעות, מפני שלא עמד במועד שנקבע (חמישה-עשר יום) למסירת השגותיו על דפי הודעות החיוב. משלא עשה כן, ויתר על זכותו להוכיח את הפסדיו על פי היתר העסקא. אחד הדיינים אף אמר: "אנשים ישרי לב ונקיי כפיים היו טורחים למצוא דרך היתר לשלם לבנק חובותיהם, ולא לחפש דרך זו הגורמת נזק לרבים ולחילול שם שמיים"23.
מנגנון "היתר עסקא", שפותח ושוכלל במשך הדורות, הביא לביטולו של איסור ריבית הלכה למעשה. בו בזמן, המגמה הרווחת - הן בפסיקת ההלכה הן בבתי המשפט - היא לראות בו מנגנון תאורטי שלמעשה לא ניתן להסתמך עליו. ייתכן שהיה ראוי לפתח דרכים אחרות להתמודד עם שאלת הריבית, כגון עמידה על הבחנה בין הלוואה הניתנת למטרות "צריכה", שיש לתת אותה בלא ריבית, במסגרת מצוות צדקה, לבין הלוואה הניתנת עבור השקעה, שיש להשיב בה את היתר העסקא המקורי על כנו, משום שבה המלווה והלווה נושאים יחדיו בסיכוי ובסיכון24. דרך נוספת עשויה להסתמך על דעת מי שסובר שהבנקים, כתאגיד, פטורים מעוּלם של איסורי ריבית. הערות שוליים: * עו"ד דוד משען, שירות התעסוקה, הלשכה המשפטית; מרצה למשפט עברי במכללה האקדמית למשפטים, רמת-גן.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
