אחריות - מה פירושה? כיצד קובעים אם אדם שעבר עבירה אחראי למעשיו? על-פי החוק הפלילי בישראל "אין ילד אחראי למעשיו קודם שמלאו לו תשע שנים". גם בין הגילים 9 ל-12 הילד אחראי למעשיו, מבחינת החוק, רק אם מוכיחים כי בשעה שעבר את העבירה ידע שעבירה היא. מגיל 12 ומעלה אחראי הילד למעשיו, אבל חוקים מיוחדים מחייבים אותו להיות בפיקוח, ולא כל עונש חל עליו. "מגיל 18 ומעלה אחראי כל אדם למעשיו", אומר החוק. לעומת זאת, חולה-נפש פטור מאחריות, אם מוכיחים, כי בשל מחלתו לא הבין או לא ידע מה עשה. וכך גם מתייחס החוק לשיכור אם בשל שכרותו לא הבין מה הוא עושה - יישלח לבית חולים לחולי-נפש, אחרת -ישא באחריות. (1)

הונורה דומייה, מורים ותלמדים, 1846.
מתברר שיש קשר הדוק בין ידיעה (או הבנה) לבין בגרות ואחריות.

כולנו מכירים את הסיפור מן התורה על אדם וחוה בגן-עדן. (2) אדם וחוה לא עמדו בפיתוי, אכלו מ"עץ הדעת טוב ורע" וגורשו מגן עדן. למקרא הסיפור אפשר להניח כמה הנחות:

1. לדעת - פירושו להיות מסוגל להבחין בין טוב לרע.


2. לדעת, או להבחין בין טוב לרע - פירושו להיות כאלוהים (3).


3. אדם מתפתה ואינו שומר חוק, כשהוא אינו מסוגל להבחין בין טוב לרע (כך היה טרם אכלו מן העץ).


4. אדם זכאי לחיות בגן-עדן כל עוד הוא נבער מדעת. דוקא כשהוא הופך להיות יצור מוסרי, המסוגל להבחין בין טוב לרע, אין הוא זכאי לחיי גן-עדן (שמא יאכל גם מ"עץ החיים").

מהנחות אלו אפשר להסיק כמה מסקנות לגבי השקפתם המוסרית של מחברי הסיפור ושל המסורת ששימרה אותו. מתברר, שלהיות כאלוהים פירושו להיות מסוגל לחשוב, להפעיל שיקול-דעת. קנה-המידה הראשוני לשיקול-דעת הוא יכולת ההבחנה בין טוב לרע. יכולת הבחנה זו מאפשרת לאדם להגיע להחלטות שתשפענה על מעשיו.

החיים בגן-עדן היו נטולי אחריות, כי היו בלא דעת, בלא תבונה ובלא שיקול מוסרי. הסיפור מלמד שהאדם חסר הדעה והדעת הוא המתפתה לעשות את הרע ולעבור על החוק.

כשניתנת לאדם דעה ויכולת שיפוט, ניתנת לו האפשרות לבקר את מעשיו, ולהחליט על-פי הכרה ועל-פי בחירה אם להיות טוב או רע. זוהי כמובן אחריות עצומה. על האדם להיות אדון ושופט למעשיו. ידועה האימרה: "לחיות בגן-עדן של טפשים", המתייחסת לאותם הדיוטות הנהנים מחייהם בלי הבנה ורגישות למה שקורה להם ולסביבתם.

ברוב סיפורי המקרא מוצג האדם כיצור טבעי בעל חולשות. "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (4). המאבק הפנימי הנפשי בין היצר לבין התבונה הוא נושא מרכזי, שעוסקות בו הדתות, תורות המוסר ותורות החברה למיניהן. אריסטו (5) סבר, כי האדם בהיותו בעל-חיים מורכב, מתנהג הן על-פי דחפים ויצרים והן על-פי שכלו. האדם יהיה מאושר אם יצליח להתנהג על-פי המידה הנכונה. אך לא כולם מצליחים בכך, וגם אם כן - לא תמיד. יש מקרים שהאדם פועל על-פי דחפיו ותשוקותיו, ותוצאות פעולותיו רעות. לכן, לדעת אריסטו, במסגרת חברתית נכונה ולאחר חינוך מתאים יוכל האדם לפתח ולהגשים את כישוריו ואת מידותיו.

המוסר החברתי המקובל בתרבות שאנו חיים בה, מבוסס על הגישה שלאדם, מטבע ברייתו, יש מעין "חוש" לצדק, בדומה לכושר הדיבור הניתן לו בלידתו. על-פי אותה גישה האדם מסוגל לברור את רצונותיו ולעצב את הרגליו. מכאן שאישיותנו ותכונות האופי שלנו תלויים ברצוננו: יש לנו בחירה חופשית. "איזהו גיבור - הכובש את יצרו" (6).

גם לאותם הוגי דעות, שסברו ש"יצר האדם טוב מנעוריו", היה מובן תמיד שחיינו רצופים במאבקים נפשיים, בניסיון לענות על השאלות: מה לעשות ומה לא לעשות? האם נכון לפעול כך או אחרת? כדאי לי או לא? כדי לענות על מקצת השאלות האלה הם הציעו לקבוע סולם ערכים חברתי המאפשר חקיקה, שעל-פיו אפשר לקבוע לפחות מה מותר ומה אסור. לכל חברה יש כללי התנהגות וחוקים, שתפקידם - בין היתר - לשחרר את הפרט מהצורך להתלבט כל פעם בשאלה: כן או לא. בחברה דתית, ערכי המוסר וכללי ההתנהגות מבוססים על אמונה בכוח עליון שעל פיו יישק דבר. בחברה הליברלית, הערכים וכללי ההתנהגות נקבעים על בסיס השכל האנושי.

המוסכמות, החוקים, כללי הנימוס - מונעים הרבה מאבקים פנימיים מיותרים. בנוסף לחשיבותם מהרבה בחינות אחרות. אם אדם או חברה היו צריכים להחליט לפני כל מעשה מה נכון ומה ראוי לעשות, חיינו היו רצופים בהתלבטויות, וסביר להניח שהיינו מגיעים למשבר.

משברים בחייו של פרט או של חברה קורים, על-פי אחת ההנחות, כשעומדים מתוסכלים מול מה שנראה כמציאות מבולבלת, ועל האדם או על החברה מוטלת האחריות הכבדה להתמצא, להבין ולארגן את הדברים. הטירוף או השיגעון מוגדר, כזכור, כהתנהגות חסרת אחריות, ויותר מכך: זוהי בריחה מאחריות. על-פי אחד ההסברים, חולה הנפש מוצא בחיי השיגעון מקלט מן האחריות, הקשה עליו מנשוא, ומן הצורך לשקול ולבחור באיזשהו עול של משמעת. ההיסטוריה מלמדת שכאשר חברה שלמה נמצאת בתקופות של משבר עמוק (כתוצאה מאכזבה משלטון, שנתגלה כלא יציב ולא יעיל, או כתוצאה מחיים בצל מלחמות ואסונות-טבע אופייה משתנה שינוי קיצוני. במאה שלנו, לדוגמה, נוצרו בצורה כזו חברות שהשלימו עם רודנות קיצונית, כגון: הנאציזם, הפאשיזם (7) והקומוניזם הסובייטי (8).

במאה ה-18 הציע קאנט (9) עיקרון להתנהגות מוסרית: "עשה מעשיך כך, שתוכל לרצות שהכלל שעל-פיו אתה פועל, ייהפך גם לחוק לכל". כלומר, כל עשייה צריכה להיעשות מתוך מודעות לטיב המעשה ולאופן עשייתו. על האדם לשאול עצמו: מה אני עושה? איך אני עושה? ולשם מה אני עושה זאת? ומתוך הבנה זו יכול האדם לשפוט אם היה מסכים שגם אחרים יעשו מעשה כזה או דומה לזה. סיפור חייו של סוקרטס (10), לדוגמה, ממחיש את הרעיון בדבר "חיים בהדרכת התבונה", כהגדרתו, התבונה המאפשרת לשקול ולבחור באופן עצמאי וחופשי. סוקרטס בחר לחיות במסגרת המדינית המסוימת (הדמוקרטיה האתונאית) ובכך בחר למעשה לציית לחוקית, כי הלוא מתוך הכרה בחר. עצם הנכונות שלו לשמור ולקיים את חוקי אתונה היא המבטאת את האחריות שלו לחברה שהוא חי בתוכה.

המושג "אזרח" קשור קשר הדוק במושג "דמוקרטיה". בחברה הדמוקרטית מתקיים מעין הסכם או אמנה בין האזרח לשלטון. הסכם זה מבוסס על "הצדק הטבעי" עקרונות הצדק, הקיימים בכל חברה מטבע ברייתה.
בכל מקום ובכל דור עשויים עקרונות "הצדק הטבעי" להתפרש בצורה שונה, אבל בחברה מסוימת ובמקום מסוים קיימת הסכמה לגביהם. לא אחת קורה שמהפכות מדיניות מתחוללות כתוצאה מתחושת המתקוממים, כי משטר נוגד את עקרונות המוסר והצדק. בסעיף הראשון ל הצהרת-זכויות-האדם של האו"ם נקבע ש"כל בני האדם נולדים בני-חורין ושווים בזכויותיהם ובכבודם. הם חוננו בתבונה ובמצפון, ומצווים לנהוג איש ברעהו ברוח אחווה" (11). בסעיף השלישי של אותה הצהרה מודגש ש"כל אדם זכאי לחיים, לחירות ולביטחון אישי". בהצהרה זו 30 סעיפים, המפרטים את הזכויות שיש לאדם כאזרח כבן-חורין. בישראל חוק זכויות-האדם אמור להיות אחד מחקי היסוד של החוקה.

ההנחה המקובלת במה שקרוי "התרבות המערבית" כיום היא, שהחברה הרצויה או החברה הטובה היא זו המגנה על זכויותיו הטבעיות של האדם. לכן, להיות אזרח פירושו להיות בעל תפקיד חברתי. האזרחים מצדם מתחייבים, למעשה, לשמור על סדרי השלטון והחוק, כדי לשמור ולהגן על עצמם, על זכויותיהם.

יהיה, אולי, מי שיגיד שגם במשטר דמוקרטי, שבו האזרח משתתף בשלטון, ושחוקיו מבוססים על הצדק הטבעי, ועל "חירויות האזרח" ועל "זכויות האדם" ועל "אמנה חברתית", גם במשטר כזה המדינה אינה אלא "מנגנון כפייה מאורגן". ואמנם, בצורה מתונה או קיצונית האדם זקוק לסמכות שולטת. רבי חנינא אמר: "הוה מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (12).

בגרותו של אדם ובגרותה של חברה נבחנות על-פי מידת האחריות, שביכולתם (של הפרט ושל החברה) ליטול על עצמם. כשסוציולוגים בוחנים את הקבוצות שמכונות "בוהמה", "ביטניקים", "היפים", "פאנק", "זרוקים" ואת חבורות המתמכרים לסוגיהם (כולל המתמכרים לטיולים ולהרפתקנות), אחת השאלות שהם (הסוציולוגים) שואלים היא: האם האופייני לאנשים אלו הוא ההשתמטות מאחריות, ואמנם, אחת התשובות היא, שבקרב קבוצות אלו קיים נסיון להארכת תקופת הילדות", כהשתמטות מבגרות. מי בעצם רוצה לחזור לגן-עדן ולוותר על מה שהוא "מותר האדם על הבהמה"? ואיזה מין גן-עדן יהיה זה?

הערות

1. על-פי הערך "אחריות", שנכתב לאנציקלופדיה העברית בידי א.ח. פריימאן ז"ל.


2. בראשית, פרק ג'.


3. ככתוב בבראשית - פרק ג', בפסוק 5 ובפסוק 22.


4. קוהלת. ז'. 20.


5. אריסטו - או בשמו המלא אריסטוטלס (384 –322 לפנה"ס) - מגדולי הפילוסופים וחוקרי הטבע היוונים.


6. כמאמר בן-זומא במשנה - פרקי אבות, ד'. 1.


7. פאשיזם - חברה שבה רק המנהיג יודע מה טובת הכלל. והוא ועוזריו מעמידים את טובת המדינה מעל לזכויות האזרחים. מותר להנהגה להשתמש למטרותיה בכל אמצעי של אלימות.


8. קומוניזם בברית-המועצות - העיקרון הקומוניסטי התיאורטי היה בעד שוויון בין חברים האחראים ביניהם על סדרי השלטון. במציאות נתפס השלטון בידי צמרת המפלגה הקומוניסטית, שנהגה ברודנות.


9. עמנואל קאנט - מחשובי הפילוסופים. לתורתו נודעה השפעה עצומה. נולד בגרמניה. 1804-1724.


10. סוקרטס - ראה מ' ב'-1.


11. ניסוח ההצהרה התקבל באו"ם ב-14.12.48 ואסור היה להיות טיוטה לאמנה בין לאומית ,שטרם גובשה סופית).


12. משנה - פרקי-אבות. ג', 2.


13. לדוגמה: א. ראפ, בערך ."ביטניקים" באנציקלופדיה העברית.

ביבליוגרפיה:

1. האנציקלופדיה העברית.


2. האנציקלופדיה לפילוסופיה, אדוארס (N.Y)


3. M. Sherif: The Psychology of Social Norms, Harper Torchbooks, N.Y. 1996

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok