הרחק בקצה העולם יש לי אמא: רוזט

מכתב לכוכבים

אמא,

המילה הזאת שמעבירה בי צמרמורת, לא הגיתי אותה מאז שהייתי בת תשע. כבר עברו חמישים ותשע שנים מאז. המילה כה ערבה, כה נעימה וכה חסרה לי.

נסעת מפולין לצרפת, שם חשבת שסוף סוף תחיי באושר, בלי אנטישמיות. פגשת את אבא, הוא נולד בוורשה. התחתנתם בעירייה של הרובע ה- 11 בפריז. הכול צפן הבטחה נפלאה, חרף קשיי השפה וההסתגלות לצורת החיים החדשה, בלי קרוביכם שנותרו בפולין. אחותי נולדה ואחריה אני... לאחר כמה מעברי דירה התמקמנו בדירה נחמדה, לא רחוק מכיכר הרפובליקה: איזו מילה יפה!

אבא עבד, ואת, אמא, עשית הכול כדי שנהיה מאושרות, וכך היינו. אני נוצרת זיכרונות טובים מאותן תשע שנים.

למרבה הצער, ימים ספורים לפני יום הולדתי התשיעי, כשהיית אמורה להביא את העוגה שלי והיינו אמורים לכבות יחד את הנרות, הפכה שמחתי לעצב: נעצרת עקב הלשנתה של שכנה בעבור חופן פרוטות: "פחות יהודייה אחת..."

האוטובוס שאסף את היהודים העביר אותך עם אבא לדרנסי בסוף 1942. הייתי עם אחותי אצל מטפלת שבידיה הפקדת אותנו, בעזרת "הארגון להצלת ילדים"* כדי להסתיר אותנו. מרגע מעצרך החלו חיי נדודים. עברתי ממשפחה למשפחה, כל פעם במקום אחר. רדפו אחרינו כמו היינו חיות. האמנתי שיבוא יום ואמצא אותך; אני עדיין מחפשת אותך...

אני יודעת שהפכת לאפר באושוויץ. אני לא יודעת ואני לא רוצה להשלים עם מוות כה בזוי.

היית מאושרת, שמחה, יפה... הנאצים השמידו אותך כי היית "יהודייה". הם השמידו גם אותי, חלקית. רציתי לכבד אותך בכך שאני חיה בקומה זקופה. רציתי שתתגאי בבתך. נשאתי אותך בצלי לאורך כל חיי. הקמתי משפחה. יש לי שלושה ילדים שבתורם העניקו לי שלושה נכדים. החיים המשיכו ועודם ממשיכים. היום אני בת שישים ושמונה.

אך דבר לא מביא לי אושר מוחלט.

נבצר ממני לחלוק ולו שמחה אחת איתך, אך תמיד היית נוכחת בחיי שלא במישרין. כמה הייתי רוצה לשמח אותך: כמה פעמים בכיתי, כי הייתי זקוקה לך, לאהבתך, לאהבה שרק אם יודעת לתת: כי אין לך תחליף.

אני רואה את ילדי חיים וקוראים לי "אמא": איזה מזל נפל בחלקם שיש להם אם! האם הם יודעים זאת?

אמא, הבטחתי לעצמי להעביר את סיפורך הלאה, את סיפורו של אבא ואת סיפורם של היהודים הרבים שעלו בעשן ונרצחו על ידי הנאצים.

אני בבית אבות, אני חופשייה, וסוף סוף, כבר לא רובצת עלי אחריות!... ילדיי עזבו את הקן וכיום עפים בלי עזרתי.

אמי, נדדתי לבדי לאחר המלחמה: הייתי בת שתים עשרה והאמנתי בשובך שמעולם לא התרחש... הפכתי ליתומה בהדרגה ורק במשך הזמן הבנתי את משמעות המילה: "יתומה": לסמוך רק על עצמך, להתקדם לבד בחיים, בלי בית, בלי חום ואהבה של משפחה...

כמה פעמים חשבתי: "מה הטעם בחיים האלה?" אך צילך, אמי, אסר עליי לסיים את דרכי. את נרצחת, אני חייבת לחיות למענך, להעביר את זיכרך, כדי שתחיי עוד זמן רב מעבר לחיי שלי.

אמא, מאז גיל תשע נמנע ממני לחבק אותך בזרועותי, לפנק אותך ובעיקר לאהוב אותך.

נותרה לי ממך רק תמונה אחת, תצלום משפחתי נוטף אושר.

כשאני מביטה בו, אני מצליחה רק לחשוב שהמיתו אותך בגז, בשריפה, שהפכו אותך לעפר, הנאצים.

היית בת ארבעים ושתיים. חייך בקושי החלו. פנייך כה מלאות חיים...

בשבילי אינך מתה, אמא; אני אוהבת אותך.

בתך רוזט, שתאהב אותך עד כלות נשימתה.

רוזט

* (OSE) Organisation pour le Sauvetage des Enfants ארגון שעבר מרוסיה לצרפת בשנות ה- 30 והקים בה מעונות לילדי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה. החל מקיץ 1942 ירד לרזיסטאנס, פעל וסייע רבות להסתרת יהודים, בעיקר בדרום צרפת.