בשנת 1958, במחקרו הקלאסי על המשק הישראלי בעשור הראשון, כתב גדול כלכלני ישראל לדורותיהם, פרופ' דן פטינקין: "בעשור הראשון לקיומו התקדם המשק הישראלי העצמאי בצעדי ענק, משתי בחינות יסודיות וקשורות זו בזו: בקליטת מרבית כוח האדם בתעסוקה יצרנית ובגידול מהיר ברמת התוצר הלאומי הכולל לנפש. אולם התפתחויות אלו בוצעו על רקע תלות מתמדת ביבוא הון מחוץ לארץ, הנחוץ למימון הגירעון הרב בסחר חוץ. כלכלת ישראל לא התקרבה לעצמאות כלכלית - וכאן טמון הכישלון העיקרי שלה. המשק הישראלי היום משק מודרני, אך מבחינה אחת הוא עדיין נחשל: בתלותו הרבה בעזרה מבחוץ".

את דברי ההערכה והביקורת של פרופ' פטינקין המנוח מ-1958 אפשר להשמיע מחדש, בתיקון סגנוני קל, גם ב-1998. דבריו יתארו נכון את ההישג ואת הכישלון העיקריים של כלכלת ישראל ב-50 שנות קיומה. ההצלחה היא הצמיחה. הכישלון הוא הגירעון.

מהמקום שממנו יצאנו ועד המקום שאליו הגענו, עברנו כברת דרך ארוכה, לא רצופה ולא סלולה.

תולדותיו של המשק הישראלי מתחלקים, די בבירור, לשתי תקופות: 24 השנים הראשונות, מ-1949 עד 1973, ו-24 השנים לאחר מכן, מ-1973 ועד היום. את התקופה הראשונה נוהגים לכנות "ימי הסוציאליזם הישראלי" או "ימי הבראשית של המדינה". את התקופה השנייה, מאז מלחמת יום-הכיפורים, מאפיין תהליך לא אחיד ומשברי של ליברליזציה כלכלית מתמשכת.

על "סוציאליזם ישראלי" אפשר לדבר רק בלשון סמלית, במרכאות. ישראל מעולם לא הייתה מדינה סוציאליסטית.

גם לא בשנות ה-50. היא הייתה מדינת רווחה סוציאלית, עם מגזר הסתדרותי-קואופרטיבי גדול ומשפיע. הממשלה מילאה בה תפקידים כלכליים חשובים ביותר, בקליטת עלייה, בהשקעות פיסיות וחברתיות, בהנחת תשתיות לתיעוש, אך לא השתלטה על אמצעי הייצור ולא דחקה את רגליה של היוזמה הפרטית. להיפך, היא קיבלה אותה בזרועות פתוחות וריפדה את דרכה. שרי האוצר אליעזר קפלן, לוי אשכול ופנחס ספיר, ונגיד בנק ישראל דוד הורוביץ האמינו בעליונות כוחות השוק, רק ביקשו לרסן אותם ולכוונם ליעדים כלל לאומיים.
ממשלות ישראל התערבו בשווקים באמצעות מערכת מסועפת של תמריצים, מסים, מכסות, סובסידיות, מינויים, פקידים ופיקוחים. זה היה ביורוקרטי מאוד והסתאב עם השנים.

העיוותים והטעויות של ההנהגה הכלכלית בדור הראשון לעצמאות גרמו לכך, שהיום נשכחים הישגיה. זו שכחה בלתי מוצדקת. ההישגים של אז היו כבירים, עוצרי נשימה. דורנו עדיין לא הצליח להשתוות להם.

ב-24 השנים הראשונות לעצמאותה קלטה הכלכלה הישראלית מיליון ועוד 600 אלף עולים, הגדילה פי שלושה וחצי את אוכלוסייתה וצמחה בשיעור ממוצע מהגבוהים בעולם, 9%-8% לשנה. בשנים 1950 עד 1973 גדל התוצר המקומי לנפש בישראל בשיעור ממוצע של 5.5% לשנה, קצב התרחבות מהמהירים בעולם המערבי. רק יפן הקדימה אותנו. מ-1973 ועד היום גדל התוצר המקומי בשיעור ממוצע של 1.5% לשנה.

עד 1973 לא התרחב אי-השוויון הכלכלי בישראל, והוא נשאר נמוך יחסית, מהנמוכים במערב המפותח. רמת החיים עלתה אצל כולם, ובשיעור שתאם את יכולת המשק. בתקופת הליברליזציה (והאינפלציה) העמיק אי-השוויון עד כדי כך שהפכנו לאחת החברות הפחות שוויוניות בקרב המדינות התעשייתיות.

בתקופת בניית המדינה גדל היצוא מישראל ב-17% לשנה, כפול מקצב ההתרחבות של הסחר העולמי. בתקופת הליברליזציה גדל היצוא מישראל ב-6% לשנה. ב-24 השנים הראשונות לקיומה קיבלה ישראל סיוע מיהדות העולם ופיצויים ושילומים מגרמניה בסכומים סבירים, לא יותר מהמקובל אצל מדינות בראשית דרכן. רוב ההשקעות מומנו מחיסכון פנימי. ב-25 השנים האחרונות קיבלה ישראל סיוע מהממשל האמריקני ומיהדות העולם בסכום כולל של 130 מיליארד דולר; חריג לפי כל קנה מידה.

ב-1950 הייתה ההכנסה הלאומית לנפש בישראל 45% בלבד מההכנסה לנפש במערב. ב-1973 הגיעה ההכנסה לנפש בישראל ל-70% מהממוצע המערבי, קפיצה ענקית למרות העלייה ההמונית והסביבה העוינת. מאז התקדמנו רק במעט בסולם המדינות התעשייתיות, ומדי כמה שנים קרתה לנו תאונה כלכלית.

רק בעשור האחרון, בשנות ה-90, שוב התאוששנו, קלטנו מאות אלפי עולים, הדברנו את האינפלציה, עברנו מהפכה מבנית, מטקסטיל לטכנולוגיה. התעשיות המתקדמות הן ההישג המבני העיקרי של הכלכלה הישראלית בעשורה החמישי. יסודותיהן הונחו לפני דורות על-ידי מי שהקימו את התעשייה הצבאית ואת התעשייה האווירית ואת רפא"ל ואת הכור בדימונה ואת הטכניון ואת תדיראן. גם המענקים של הממשלה והסיוע של מיליארדים למחקר, לפיתוח ולהשקעות במגזר העסקי עזרו מאוד. היום מועסקים בכל מפעלי ההיי-טק הישראלי 4% - 5% מכוח העבודה, והיצוא מגיע לכ-7 מיליארד דולר לשנה.

פירוק הסוציאליזם הישראלי ותהליך הליברליזציה הכלכלית היו, כמובן, מעשים בלתי נמנעים. הליברליזם חיוני ואף הכרחי לכלכלה בוגרת: אין מדינה בעולם שבה התוצר לנפש עולה על 10,000 דולר לשנה והמשק שלה אינו ליברלי. הכלכלות נפתחות, מתחרות, הופכות לגלובליות. גם שלנו. אך בהרעיפנו שבחים על הליברליזם הישראלי, שעוד צריך להוכיח את עצמו, בל נשכח את תרומת האבות הבונים של המשק.

שתי בעיות כבדות עדיין מעיקות על ישראל. הראשונה כלכלית: הפער בין סך כל היצוא לסך כל היבוא ממשיך להיות גבוה מאוד, מעל 10 מיליארד דולר, מעל 10% מההכנסה הלאומית.

העצמאות הכלכלית לא נראית באופק, לפחות לא עד סוף העשור הבא.

הבעיה השנייה חברתית. חוסר השוויון הכלכלי בחברה הישראלית העמיק מאוד במהלך העשור האבוד של המשק, מ-1975 עד 1985, ולא הצטמצם מאז. הפערים נשארו, בקצוות אף העמיקו. בראשית המאה הבאה יתגלגל אי-השוויון הכלכלי לדור הישראלים השלישי והרביעי, ולכך עלולות להיות השלכות ציבוריות ולאומיות קשות.

לפני שנות דור נחשבה האבטלה בישראל לקללה ולא לתרופה, כפי שהיא נתפסת היום. הבדלים בולטים ברמת החיים נחשבו אז למשהו שצריך להתבייש בו ולא להתגאות בו. בשנים האחרונות הרגישויות החברתיות שלנו קהו, ואין הרבה נכונות לנשיאה משותפת בנטל. הביטוי "אני לא פראייר" הפך לסימן היכר של הישראלי בן החמישים. אבל מדינה משגשגת וחברה צודקת אפשר לבנות אך ורק כאשר מספר מספיק גדול של אזרחים מוכן להיות קצת פראייר, כלומר, לתרום יותר ולקבל פחות. כלומר, לשאול מה מגיע למדינה ממני ולא מה מגיע לי מהמדינה.

50 שנות צמיחה
שיעורי הגידול השנתיים הממוצעים של המשק 1949-1998:

תוצר מקומי 6.6%
תוצר מקומי לנפש 3.3%
צריכה פרטית 7.0%
רמת חיים (צריכה פרטית לנפש) 3.6%
צריכה ציבורית 6.0%
יצוא 12.2%
יבוא 7.3%
השקעות 5.3%
אוכלוסייה 3.2%

התוצר המקומי של ישראל - ערך כל הסחורות והשירותים המיוצרים בארץ - הסתכם ב-1997 בכ-338 מיליארד ש"ח (כ-100 מיליארד דולר). התוצר לנפש היה כ-58 אלף ש"ח (כ-17,000 דולר).

התוצר המקומי של ישראל ב-1950, השנה הראשונה שביחס אליה קיימים נתונים אמינים לגמרי, היה כ-15 מיליארד ש"ח – כ-4.4 מיליארד דולר במחירים של היום. התוצר לנפש היה 13,000 ש"ח, שהם 3,800 דולר.