"בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ"

לפעמים אנו מרגישים שתכונה מסוימת שלנו היא כה בולטת, כה חזקה וכה הכרחית לקיומנו, עד כי לא היינו אנחנו עצמנו בלי התכונה הזאת. זו יכולה להיות גם תכונה שלילית שאיננו רוצים בקיומה אך היא איננה נתונה לבחירתנו.

כך מרגיש הנביא ירמיה בנוגע להיותו נביא. הוא מבטא זאת כאשר הוא מתאר את הקדשתו לנביא.

הנביא ירמיהו חש כי רגש הנבואה הפועם בו הוא כה חזק וכה דומיננטי עד כי אין לו מנוס ממנו מכיוון שנוצר עוד בבטן אמו:

בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ
וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ
נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ
(ירמיה א 5)

ירמיהו מתאר בדרך מליצית (שימוש בחריזה) ובצורת תקבולת את קרבתו האינטימית לה' בהיותו נביא. עוד לפני (בטרם) שהוא נוצר בבטן, ה' ידע והקדישו להיות נביא על הגויים (העמים).

זהו רעיון ייחודי במקרא. אין עוד נביא אחר שחש את מידת הנבואה פועמת בו עוד בהיותו ברחם אמו.

ירמיה הנביא ניבא בתקופה הרת תהפוכות ואסונות לעם היושב ביהודה. מחד הוא זכה לראות את הרפורמה הדתית שביצע יאשיהו המלך, מאידך הוא צפה בגלות יהויכין, בחורבן ירושלים וברצח גדליהו בן אחיקם.

ירמיה נשא בקרבו, על פי רוב, נבואות זעם לעם. הוא חזר וניבא שאם ימרדו בבבל, יבוא עליהם אסון. בשל נבואות זעם אלו, עורר ירמיהו את זעמו של העם. רבים קמו עליו לרודפו עד שנכלא בבור בשל תמיכתו בשלטון הבבלי.

בשל הקשיים שחווה ירמיה כנביא, הוא מבקש מה' שלא להמשיך להתנבא ולדבר בשם ה':

כִּי-הָיָה דְבַר-יְהוָה לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל-הַיּוֹם. וְאָמַרְתִּי לֹא-אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא-אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ (ירמיה כ 9-8).

מיד לאחר בקשתו יודע ירמיה ידוע היטב שלעולם לא יוכל לעזוב את תפקידו, אפילו שאיננו מסוגל להכיל את גודל התפקיד ואת קשייו, הוא מחויב לו בגופו:

וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל (ירמיה כ 9).

זו הסיבה שירמיה נועד עוד מבטן אמו להיות נביא לה'. על אף הקשיים שהוא חווה כנביא, הוא לא יוכל לעולם לעזוב את ייעודו, את היותו נביא על הגויים.

בציור אפשר לראות את מצוקתו ואת כאבו של הנביא ירמיה

מלך מבטן ומלידה

רק פעם אחת במקרא, אצל ירמיה, האל מייעד אדם לנביא עוד מבטן ומלידה. לעומת זאת, במזרח הקדום הייעוד מבטן ומלידה היה נפוץ בקרב עמים רבים. דוגמה אחת מני רבות היא אסרחדון מלך אשור, וכך הוא אומר:

"האלים הגדולים... קראוני למלוך על כל הארצות עוד בהיותי בבטן אמי יולדתי".

דוגמה נוספת מתקופתו של ירמיה הוא אשורבניפל מלך אשור, וכך הוא אומר:

"אנוכי אשורבניפל... אשר האל אשור והאל סין קראוהו למלוך מימים רחוקים, מבטן אמו יצרוהו לרעות את אשור".

ייתכן כי ירמיהו הכיר את תרבות המלכים בני תקופתו ועשה שימוש במוטיב הזה, שכן עם לא לבדד ישכון. אך ירמיה הנביא נותן משמעות חדשה להקדשה מבטן ומלידה. בעוד שמלכי אשור השתמשו בה כדי להאדיר את שמם בקרב נתיניהם, הרי שירמיהו עושה בה שימוש רוחני. הוא הוקדש כנביא מבטן ומלידה ולא להיותו לשליט על אזרחים. זאת ועוד, ירמיהו נאלץ להילחם על מעמדו כנביא בקרב העם מכיוון שהיו לו הרבה מתנגדים. השימוש שהוא עושה בביטוי הזה נועד להגן עליו ועל מעמדו ולגרום לעם להקשיב לנבואותיו הקשות.