דוד בן-גוריון על שאול ודויד

ליקטה והוסיפה הערות וכותרות משנה: מתיה קם

פתיחה

בימי שאול ודויד נפתחה תקופה חדשה בחיי העם היהודי – תקופת התלכדות לאומית ועצמאות והתגברות ממלכתית. עד ימי שאול חיו בני ישראל בארצם כשבטים מבודדים, אם כי בהכרה מְאַחֶדֶת של אמונה באל אחד ומוצא משותף. בספר שופטים חוזר כמה פעמים הפסוק: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל – אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה".¹ אמנם גם בתקופת השופטים נעשו פעולות משותפות של כמה שבטים [...] אולם רק בימי שמואל נתחזקה בקרב בני ישראל הכרת הצורך בהתלכדות מושלמת ומתמידה, והיא שהעלתה את התביעה לשים עליהם מלך.

שמואל הרואה² ויחסו למלך

שמואל קיבל תביעה זו [למינוי מלך] בהתנגדות רבה, כנאמר: "וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ" (שמואל א, ח 6), כי הוא היה עַד אז השופט בישראל [...] (שמואל א, ז 17).³

כידוע, נאמר עוד בספר דברים: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יז 14 – 15). המחזיק במסורת ומאמין שדברים אלה, כמו כל ספר דברים, נכתבו על-ידי משה רבנו, יתקשה להבין [את]⁴ עמדתו של שמואל, המתנגדת לכתובים מפורשים בתורת משה. ההגבלה היחידה בספר דברים אינה אלא "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (דברים יז 15). אין אנו מבינים מה הפסול שראה שמואל ברצון העם שייתן להם מלך, ומדוע ניסה לְהַלֵךְ עליהם אֵימִים ב"משפט המלך" אשר ימלוך עליהם: "אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ... וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו... צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים" (שמואל א, ח 11 – 17). "משפט" כזה לא קם מעולם בישראל, כפי שאנו יודעים מסיפור אחאב מלך ישראל ושכנו נָבוֹת, שהיה לו כרם קרוב לבית המלך והמלך רצה לרכוש אותו בכסף מלא, ונבות סירב למכור לו, והמלך אחאב לא הֵעֵז לקחת לעצמו הכרם בכוח או לאלץ את שכנו למוכרו לו (מלכים א, כא 1 – 3).

[...] התנגדותו של שמואל למלך בישראל לא הייתה מוצדקת משום בחינה, ושאול המלך הראשון [...] היה במידה רבה קרבנה של התנגדות זו. העם לא נרתע מאיומי "משפט המלך" ששמואל ניסה להטיל עליו ועמד על דרישתו ואמר: "לֹא, כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שמואל א, ח 19 – 20), ושמואל נאלץ לעשות רצון העם [...]

בחלקו של שאול נפלה זכות יחידה במינה בתולדות עמנו – להיות המלך הראשון בישראל, והוא אף היה ראוי לה, אולם זכות זו בתקופת מַעֲבָר הייתה בעוכריו. שמואל הרואה לא השלים עם המשטר החדש שהטיל עליו העם נגד רצונו, ואם כי הוא בעצמו המליך את שאול והכריז באוזני העם "כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם", לא היה לבו שלם עם היות מלך בישראל, וממילא לא עם המלך עצמו. ייתכן מאוד שגם הִתְנַוְונוּתָם המוסרית של שני בניו שנטו "אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט" (שמואל א, ח 3) הגבירה [את] מרירותו, כפי שאפשר לשמוע מהווידוי שלו בפני העם מיד לאחר שהמליך את שאול (שמואל א, יב 1 – 13). לא ברור אם התכוון בדברים אלה לטהר את בניו בעיני העם או התכוון רק לתת תוקף פומבי לטוהר האישי שלו עצמו, אולם גם מדבריו אלה בוקעת מרירות ואכזבה.

שאול המלך⁵

שמואל [הנביא] היה איש המשטר הישן, שראה את ה' לבדו כמלך על ישראל ואת עצמו כשליח האלוהים, והוא ראה בעין רעה [את] רצון העם לשינוי המשטר. ברצון זה ראה פגיעה במלכות אלוהים, ובלי ספק גם פגיעה בסמכותו [שלו], אבל הוא נצטווה לשמוע בקול העם ולהמליך עליהם מלך, ונמצא האיש המתאים – שאול בן קיש מבני בנימין, "בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שמואל א, ט 2). ועם זאת איש צנוע ו"נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים",⁶ גדול נפש, שלא נטר שנאה למְבַזָיו אשר אמרו "מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה, וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִיש" (שמואל א, י 27). וגם אחרי ניצחונו הראשון על העמונים בהצלת יָבֵשׁ גלעד, כשהעם דרש מוות למְבַזָיו, אמר שאול: "לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל" (שמואל א, יא 13). שאול לא זקף [את] הניצחון לזכותו, אלא אמר כי ה' עשה התשועה. אבל עם היותו צנוע ונחבא אל הכלים היה שאול גיבור-חיל ולוחם עַז-רוח. אך שמע על הסכנה הצפויה ליבש גלעד מן העמונים – מיד צלחה עליו רוח הגבורה ועורר [את] כל העם למלחמה וגם ניצח. לשאול היה גם בן גיבור-חיל ושמו יונתן, שעמד בעוז ובאומץ בפני הפלשתים אשר חנו במכמש, והוא תקף יחד עם נושא כליו את המחנה הפלשתי ועורר חרדה במחנה [...] מחבר ספר שמואל א מסכם [את] מפעלי שאול וניצחונותיו בשני פסוקים: "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים... וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ, (שמואל א, יד 47 – 48); אולם לא הספיקה תקיפותו ויכולתו לעמוד בראש העם בתקופת מַעֲבָר מכריעה ממשטר שבטי למשטר של אחדות לאומית, וממשטר של שופטים זמניים המתייצבים בראש שבט או קבוצת שבטים ביוזמתם הלוחמת, כגדעון וכיפתח – למלכות סדירה העוברת בירושה. ושמואל, שהיה בלי ספק מגדולי השופטים, אם לא הגדול שבהם, אחרי משה ויהושע, לא השלים בלבו עם המשטר החדש, המלוכני [...] אבל שמואל הבין כי העם לא ישוב עוד למשטר הקודם, וידע שבקרב בניו אין איש ראוי לרשת אותו [...]

ומעניין מה שאמרו חכמי התלמוד על גדלותו של שאול. "אמר רב יהודה אמר רב שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות שאול? מפני שלא היה בה שום דופי. דאמר רבי יוחנן מִשׁוּם (=בְּשֵׁם) רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידים פַּרְנָס על הציבור אלא אם כן קוּפָּה של שְׁרָצִים תלויה לו מאחוריו, שאם תָזוּחַ דעתו עליו – אומרים לו: חזור לאחוריך" (יומא כב, ב).⁷ "אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש שאול – מפני שמָחַל על כבודו, שנאמר: 'וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ' (שמואל א, י 27)".⁸

דויד בן ישי ושאול המלך

דויד בן ישי הצטיין מנעוריו, בהיותו רועה צאן אביו בסביבות בית לחם יהודה, בתכונות נעלות. הוא היה ידוע בסביבתו כ"יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר" (שמואל א, טז 18), וברעותו את צאן אביו במדבר נאבק עם ארי או דוב שנשאו שֶׂה מהעדר, והכה והמית אותם (שמואל א, יז 34 – 35), ואין ספק שאיש כזה ראה לעצמו ייעוד גדול בחייו בשעת תסיסה בישראל [...] ואולי לא מקרה הדבר, כי בהיות רוח רעה על שאול יעצו לו עבדיו לבקש איש יודע נגן בכינור לפניו, וכשקיבל שאול העצה הזאת, אמר לו אחד מאנשי חצרו להזמין את דויד בן ישי בית הלחמי, וכך נתקרב דויד לבית המלכות, ומצא חן בעיני שאול, ובת המלך, מיכל, התאהבה בו, והוא גם כבש את לבו של יונתן בנו – אחת הדמויות הנהדרות במקרא [...] שהיה לו לְעֵזֶר רב בהתקדמותו לקראת ייעודו להיות נגיד ישראל, כמלך עצמאי שאינו תלוי, כשאול, בשמואל הרואה. [...] הפלשתים נאספו להילחם בישראל וחנו בין שׂוֹכֹה ובין עֲזֵקָה [...] ואז יצא "אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת⁹ [...]" (שמואל א, יז 1 – 7). ענק משוריין זה הטיל פחד על ישראל. דויד הרועה ששמע על כך נטש את צאנו ומיהר למערכה,¹⁰ ומכיוון שניחן בחוש אסטרטגי דק תפס מיד שדווקא נשקו הכבד של גלית הוא מקור חולשתו, והוא מסוגל לנצחו לא בקרב פנים אל פנים, אלא דווקא ממרחק די רב, אשר יד גלית לא תשיגהו. לכן משך ידו מן המַדִים כבדי-המשקל שרצו לתת לו, ויצא לקראת הענק הפלשתי בחלוקי-אבנים מן הנחל ובקֶלַע מרחיק לקלוע. כרועה היה רגיל לקלוע אבנים למרחקים מֵעֵבֶר לצאן שהתרחקו מהעדר, ובלכתו לקראת הענק הפלשתי קָלַע אבן מרחוק במצחו, הענק נפל ארצה מת, ואז מיהר דויד וניגש לאויבו, שלף חרבו מתערה וכרת בה את ראשו [...] שאול לא נְתָנוֹ לשוב לבית אביו, ומינה אותו לשר-אלף, אולם כששמע [את] הנשים שרות "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" – החל לירוא מפניו. הצלחתו השנייה של דויד בקְרָב עם מאתיים פלשתים¹¹ הגבירה [את] חשדנותו ואיבתו של שאול והבשילה בלבו מזימה להרוג את דויד.

יונתן, בנו של שאול, שהכיר בגְדוּלָתוֹ הצבאית של דויד,¹² נעשה למגינו ומצילו של שְׂנוּא-אביו, אם כי לא נעלם ממנו שדויד עלול לרשת במקומו את כתר אביו. קשה למצוא בתולדות המלוכה בהיסטוריה העולמית דוגמה שנייה לגַדְלוּת-נפש זו של יונתן. גם מיכל, הבת הצעירה של שאול, אהבה אותו ונישאה לו.¹³

[...]

דויד נהפך לנרדף העומד מחוץ לחוק. כאיש הבטוח בייעודו והמְכַוֵון כל חייו לכך – ידע דויד לנצל מצב זה. הוא ליקט סביבו גרעין של צבא לוחם מתוך אנשים נועזים ונואשים, ועשה מאמצים לרכוש לעצמו בעלי-ברית ראשונים. בדרום, שבו התחבא מפני שאול, התקבצו אליו "כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא (=נוֹשֶׁה) וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ",¹⁴ ומהם הקים גדוד של ארבע מאות איש – שיהיו נאמנים לו וילכו אחריו בכל אשר ילך. דויד ניסה להתקרב למלך מואב – אולי מתוך קרבת משפחה, כי אבי דויד היה נֶכְדָהּ של רות המואבייה. את חכמתו המדינית מרחיקת-הראות גילה דויד במיוחד בהזדמנויות המרובות שניתנו לו על-יד שאול, כשמלך ישראל ניסה לתפוס את דויד ולהורגו במחבואיו במדבר יהודה, במערת עין גדי, במדבר זיף ועוד. שאול היה הולך לחפש את דויד בלוויית כוח צבאי די גדול כיאות למלך. לדויד הייתה יחידה קטנה של לוחמי-גֵרִילָה. הוא הכיר היטב כל פינת-סתרים במדבר יהודה על מערותיו ומצודותיו הטבעיות, וקל היה לו להסתתר מעיני שאול ולארוב בסתר לכל תנועה של שאול, וגם לתפוס אותו כשהוא לבדו (כמו במערת עין-גדי). איש פחות גדול ופחות מרחיק-ראות מדויד היה משתמש בהזדמנות זו להמית את שאול. דויד, שידע לשלוט ברוחו בתחום המדיני והצבאי (בעניינים אישיים ומשפחתיים היה דויד דווקא נתון למצבי-רוח, ללא כיבוש היֶצֶר, יותר משאול), הבין שפגיעתו במשיח אלוהים [...] רק תקומם נגדו את העם. ולכן, בהזדמנויות שבהן נפל שאול בידיו, גילה דויד אורך-רוח וגם לא נשמע לעצת יועציו וידידיו הקרובים ביותר, כמו אבישי בן צרויה, אחד משרי צבאו המובחרים ביותר, שהיה קרוב לדויד גם קרבת משפחה, ולא פגע בשאול, אם כי עשה הכול כדי להוכיח לו, שאילו רצה היה יכול לשים קץ לחייו. שאול, שהיה ביסודו איש סנטימנטלי,¹⁵ התרגש ואמר: "בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה וְגַם יָכֹל תּוּכָל" (שמואל א, כו 25), אבל דויד הבין שדברים אלה הם פרי התרגשות רגעית של שאול, ואין לסמוך עליהם; כי גם קודם, במקרה דומה לזה, אמר לו שאול: "צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה [...] וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" (שמואל א, כד 17 – 20). דויד החליט לעבור עם גדודו, שגדל בינתיים עד שש מאות איש, אל ארץ פלשתים, אל אָכִישׁ מלך גת, כאילו לשרת אותו; ולמען לא יסיתו נגדו סרני הפלשתים, ביקש מהמלך שייתן לו מקום באחת מערי השדה, ואכיש נתן לו את צקלג (שמואל א, כז 6). פה החלה הקריירה הצבאית של דויד, שהייתה מיועדת להביא אותו תחילה למלכות יהודה ואחר כך למלכות ישראל כולה. דויד החל בפשיטות מאורגנות על הגְשׁוּרִי ועל הגִרְזִי ועל העמלקי (שמואל א, כז 8), שהיו מציקים לשבטים העבריים בקצה הדרום, ואכיש ראה בדויד וָסָל (=נתין משועבד) נאמן, כי הוא חשב, לפי הדו"חות הרשמיים של דויד, שהוא פשט על יישובים ישראליים בדרום, ובזאת "הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם" (שמואל א, כז 12). ואז באה ההתקפה הגדול של הפלשתים על ישראל באפקה, שבה כאילו הצטרפו דויד ואנשיו אל אכיש הפלשתי, אבל בלחץ סרני הפלשתים, שלא האמינו לדויד, נאלץ אכיש לשלוח את דויד "לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים",¹⁶ ודויד חזר לצקלג.

והפלשתים נלחמו בישראל בסביבות הגלבוע והפילו הרבה חללים בישראל, ובתוכם שלושת בני שאול: יונתן, אבינדב ומלכישוע. וכששאול ראה כי מצבו נואש,¹⁷ ביקש מנושא כליו לדקור אותו, פן יבואו העֲרֵלִים והתעללו (=ויתעללו) בו, אך נושא כליו לא העז לעשות זאת – ואז נפל שאול בעצמו על חרבו ומת. וגם נושא כליו עשה זאת.

כשנודע הדבר לדויד בצקלג, הבין כי עכשיו הגיעה שעתו. עוד לפני כן כבש דויד לב אנשי יהודה בפשיטותיו על אויבי תושבי הדרום והנגב העבריים ואף שלח [את] השלל לזקני יהודה בבית-אל, לרמות הנגב, לערי הירחמאלי והקיני, לחברון ועוד (שמואל א, ל 26 – 31). וכששמע בצקלג כי מת מלך ישראל ואהוב נפשו יונתן – קונן את הקינה הגדולה על שאול ויונתן "הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ... צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים".¹⁸ קינה זו [...] מחזקת את ההנחה שהרבה ממזמורי התהלים המיוחסים לדויד הם באמת פרי עטו ורוחו של המלך הגדול. מלך גדול זה היה לא רק מצביא ומדינאי גאוני, אלא גם משורר נשגב ובעל לב חם ורגיש, אבל בניגוד לשאול לא העבירו אותו אף פעם רגשותיו על שכלו המדיני ועל חובתו הממלכתית.

דויד מלך יהודה וישראל

דויד הבין שלא בנקל יעלה בידו להתייצב בראש כל ישראל, ואף לא נחפז לעשות זאת, לא רק בימי שאול, אלא גם לאחר מותו. אבל כל תנועה שעשה הייתה מכוונת לייעוד העליון אשר ידע כי הוטל עליו: להיות למלך על ישראל.¹⁹

במות שאול ראה [דויד] כי מעכשיו עליו להיכון למלכות ישראל. שמואל לא היה עוד בחיים, ולא קם בישראל אז איש רוח כמוהו שיירש את מקומו. מוסד המלוכה כבר הִכָּה שורשים בהכרת העם. כבודו של דויד היה רב בכל חלקי העם. אבל היו לו גם שונאים ומקנאים רבים, ובחכמה רבה הסתפק דויד בזמן הראשון במלכות יהודה בחברון. מלחמותיו לפני היותו מלך, בימי שאול ובשירותו; המלחמה להצלת העיר קעילה מידי הפלשתים [...]; מלחמותיו בעמלק ובשאר שבטי הנגב שהציקו לשכניהם העברים – כל אלה עשו בלי ספק רושם רב בכל רחבי ישראל. גם התנהגותו האצילה של דויד כלפי שאול – ודאי שנתפרסמה בכל קצות הארץ. אולם אף שאול היה מלך גיבור, ומלחמותיו במואב, בבני עמון, באדום, במלכי צובה, בפלשתי ובעמלק [...] בלי ספק הנחילו כבוד רב לשאול בישראל, וגם אחרי כישלונו ומותו בהר הגלבוע עוד שמרו רבים אמונים למשפחתו. דויד לא נחפז לכבוש את המלכות בכוח, והסתפק בשנים הראשונות במלכות יהודה שהוגשה לו על-יד אנשי יהודה. ואם כי אנחנו קוראים על התנגשויות בין שרי הצבא של דויד – יואב בן צרויה ואחיו – ובין אבנר "שַׂר צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל",²⁰ אין כל סימן שהדבר נעשה ביוזמתו או בידיעתו של דויד (שמואל ב, ב 12 – 23).

אולם הסכסוכים בין "בית שאול" ובין "בית דויד" לא פסקו. למזלו של דויד, לא הניח שאול יורש הראוי לתפקידו, ואבנר שר צבאו, שהמליך את איש-בושת בן שאול, נקעה נפשו ממנו, והוא עבר במשך הזמן וריכז סביבו אוהדי דויד בישראל, כפי שמסופר בשמואל ב: "וּדְבַר אַבְנֵר הָיָה עִם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם. וְעַתָּה עֲשׂוּ, כִּי ה' אָמַר אֶל דָּוִד לֵאמֹר: בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וּמִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם" (שמואל ב, ג 17 – 18). ואמנם בא אבנר אל דויד עם עשרים אנשים מישראל, בלי ספק אנשים חשובים משבטי ישראל [...] כשנתקנא יואב באבנר והרג אותו בסתר – גָזַר דויד צום והֶסְפֵּד וסירב לאכול עד בוא השמש, ודבר זה עשה רושם, כפי שמעיד הכתוב: "וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר" (שמואל ב, ג 37) – ובני ישראל באו חברונה למשוח את דויד למלך על ישראל (שמואל ב, ה 3).

דויד הגיע למלוכה לא בתככים ולא בקשרים – אלא הודות לגבורתו הצבאית ולחכמתו המדינית ויציבותו הנפשית בעניינים ממלכתיים גם בשעות קשות ומסוכנות. באלה כבש לב העם, ובאלה עלה על שאול. חולשותיו של דויד – והמקרא כלל לא העלים אותן – היו מוגבלות בתחום חיי המשפחה ויחסים שבינו לבינה. דווקא באלה עלה שאול על דויד, ובצדק אמרו חז"ל, שלא נמצא בו דופי²¹ [...] גם שאול היה מצביא גדול וגיבור-חיל, אבל חסרה לו היציבות הנפשית והחכמה המדינית העמוקה של דויד – אם כי מבחינה אנושית היה אדם לא גרוע מדויד, וייתכן שגם עלה עליו [...]

סיום

[...] שניהם (=שאול ודויד) אישים טרגיים, אבל האחד טרגי כמלך ראשון בתקופת מַעֲבָר חמורה, לא רצוי בעיני המנהיג הרוחני של העם, שמואל הרואה. והאַחֵר מצליח במלכותו הודות לסגולותיו המדיניות והצבאיות הגדולות, אבל טרגי בחיי משפחתו, בגלל רגשנותו הרבה וחוסר יכולתו לכבוש יצריו כאדם, כפי שאנו יודעים ממעשה בת שבע ואוריה החיתי.

חז"ל אמרו: "כל האומר דויד חטא – אינו אלא טועה."²² מבחינה זו אני שייך לטועים, כי גם דויד עצמו אמר: "חָטָאתִי לַה'", אבל אין זה גורע מגדלותו הממלכתית של דויד.

הערות שוליים:

* בתוך: דוד בן-גוריון, עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד והחברה לחקר המקרא בישראל, תשל"ו – 1976, עמ' 193 – 201. ההדגשות – במקור.

שופטים יז 6; שופטים כא 25.
"רואה" = חוזה, נביא. שמואל הנביא נקרא בכינוי זה: "וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי הָרֹאֶה" (שמואל א, ט 19). המילה "רואה" דומה בצלילה למילה "רועה" – ודאי בימינו אלה, שאין מבטאים כהלכה את האותיות הגרוניות (ובהן האות עי"ן). בספר שמואל יש אפוא רואה (נביא) ידוע – הוא שמואל הנביא, כמו גם רועה (מנהיג) מפורסם – הוא דויד מלך ישראל, שהיה בנערותו רועה צאן. מכאן "הרואה והרועה" – שמו של קובץ מאמרים שכתב פרופ' יהודה אליצור על ספר שמואל.
"וּתְשֻׁבָתוֹ (=הוא שב, חזר) הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל."
דוד בן-גוריון המעיט מאוד להשתמש במילית "את", מכיוון שלדעתו "היא לפעמים הכרחית, ולרוב – מיותרת" (מכתב תשובה לעמוס פריש, תלמיד בן 14, בתוך: זהבה אוסטפלד, עריכה, הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 231).
מידע נוסף על שאול מלך ישראל – באתר הלקסיקון לתרבות ישראל. http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=821
שמואל א, י 22.
הכוונה למסכת יומא בתלמוד הבבלי, דף כב עמ' ב.
תלמוד בבלי, שם, שם.
דויד בן-גוריון מוסיף בהערה, כי גלְיָת הגִתִי נזכר גם בשמואל ב, כא 19 וכן בדברי הימים א, כ 15. פסוקים אלו עוסקים באירועים שקרו בתקופה מאוחרת יותר, כשכבר מָלַךְ דויד "על כל ישראל", ומכאן מסקנתו של בן-גוריון, כי לגבי מלחמת שאול בפלשתים "השם הזה (=גלית) מפוקפק".
לפי הכתוב, הגיע דויד לשדה המערכה לא ביוזמתו – אלא על פי הוראת אביו, כדי להביא אוכל לאחיו הלוחמים (שמואל א, יז 17).
שמואל א, יח 25 – 27.
יונתן לא רק הכיר בגדולתו הצבאית של דויד. כבר בפגישתם הראשונה נקשרה נפשו בנפש דויד, "וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ" (שמואל א, יח 1), כפי שכותב בן-גוריון בתחילת הפסקה – דויד "כבש את לבו של יונתן".
מיכל בת שאול היא האישה היחידה בתנ"ך שעליה נאמר כי אהבה גבר: "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד" ; "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ" (שמואל א, יח 20, 28).
שמואל א, כב 2.
אך גם רדוף רוח רעה וביעותים בתקופה זו של חייו: "וַתְּהִי רוּחַ ה' רָעָה אֶל שָׁאוּל" (שמואל א, יט 9 ועוד).
שמואל א, כט 11.
שאול ידע על הגורל הצפוי לו במערכה עם הפלשתים בהר הגלבוע – המוות שלו ושל בניו והמפלה הצפויה לישראל – ואף על פי כן לא נסוג ויצא באומץ למלחמה. את הידיעה על גורל המערכה מסר לו שמואל בלילה שלפני הקרב, בבית בעלת האוב: "וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים" (שמואל א, כח 19).
שמואל ב, א 23.
על ייעודו זה ידע דויד מנעוריו, עוד בהיותו רועה צאן בבית לחם, בעקבות משיחתו למלך על ידי שמואל: "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי. וַיֹּאמֶר ה': קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא. וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ... וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה" (שמואל א, טז 12 – 13).
שמואל ב, ב 8.
"מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי." וההסבר בלשון המדרש: "אין מעמידין (=אין מְמַנִים) פַּרְנָס (=מנהיג) אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו – אומרין לו: חזור לאחוריך" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כב עמ' ב), כלומר: אין ממנים מנהיג אלא אם כן עֲבָרוֹ אינו טהור, כדי שאם ינהג ביהירות, יוכלו להזכיר לו את עֲבָרוֹ.
תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נו עמ' א. הנימוק לקביעה זו נמצא בהמשך הדיון התלמודי, ולפיו השאיר אוריה גט לבת שבע למקרה שימות במלחמה. לפיכך הייתה בת שבע מותרת לדויד, ולא היה במעשהו של דויד משום ניאוף. אך יש בדברי חז"ל גם הערכות אחרות ובהן הדעה, שגם אם אוריה נתן לבת שבע גט על תנאי טרם צאתו – עדיין חָטָא דויד (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף עג עמ' ב).