|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהדות ספרד > תור הזהב |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
קולמוסו של דונש בן לברט היה חד מחרב והכשתו מסוכנת מזו של נחש. מנחם בן סרוק לא היה היחיד שנפגע כתוצאה משאפתנותו של מחבר 'דרור יקרא'. המאבק ניטש בשדה הסמנטי - על גבו של הדקדוק העברי מי מאתנו לא למד לשון בבית הספר? גם אם כבר הספקנו לשכוח את תלמודנו, אנחנו יודעים לומר משהו על השפה העברית - זוכרים מהו שורש, מצליחים לזהות נושא ונשוא במשפט או יודעים מה הקשר בין 'בניין' לבין תורת הלשון. אולם כמו כל תחום ידע בעולמנו, גם לתורה זו יש תאריך לידה, גם אם לא מדובר ביום מסוים אלא בתקופה שלמה. האדם הפרטי, כך יודעים לספר חוקרי השפה, לומד תחילה להשתמש בשפה באופן טבעי. רק בגיל מאוחר יותר הוא מתחיל לדבר עליה וללמוד את כלליה ואת המבנים שבהם היא מאורגנת - מה שקרוי בעגה המקצועית 'מודעות לשונית'. כך קרה גם במישור הקולקטיבי: רק לאחר שנים רבות של שימוש בשפה החלו לחקור אותה ולנסח את חוקיה.
הדקדוק העברי הופיע לראשונה במאה התשיעית, בתקופה שבה הייתה בבל המרכז הדומיננטי בעולם היהודי. בתקופות קודמות הייתה שפת הדיבור של העם היהודי - או לפחות של חלק משמעותי ממנו - עברית, או ארמית שהיא שפה קרובה ביותר לעברית. עם השתלטות הערבית על שפת היומיום של יהודי בבל, הושלם התהליך של הפיכת העברית והארמית לשפות קודש בלבד (בתפוצות אחרות של העם היהודי הדבר קרה עוד קודם לכן). האתגר הגדול שניצב בפני העם היהודי ומוריו הרוחניים היה גישור על הפער בין השפה המדוברת לבין שפתם של כתבי הקודש - התנ"ך, המשנה והתלמוד - על מנת שלא תישכח תורה מישראל. על רקע זה הופיע בסוף המאה התשיעית מילון ארמי שכתב צמח בן פלטוי גאון, ובתחילת המאה העשירית מילון עברי - 'אגרון' - שכתב רב סעדיה גאון (רס"ג). גם במקומות אחרים עסקו יהודים בלשון בתקופה זו וכתבו חיבורים חשובים. למשל, מפעל המסורה בארץ ישראל, וחיבוריו של יהודה אבן קורייש מצפון אפריקה. גם לתהליכים שהתרחשו בתרבות המוסלמית יש תפקיד חשוב בהפיכת הלשון לתחום מרכזי בחיי הרוח של היהודים ובהתפתחות הדקדוק העברי. היהודים למדו מהמוסלמים את חשיבותה של צחות הלשון וידיעתה על בוריה כאחד מהמאפיינים ההכרחיים של האדם המשכיל. וחשוב יותר, בחיפושיהם אחר שיטות מחקר פנו המדקדקים היהודים הראשונים לבלשנות הערבית שהעיסוק בה החל כמאתיים שנה קודם לכן. זו השפיעה על מקבילתה העברית הן בתחום הבלשנות המשווה - ביאור מלים עבריות על פי מלים דומות בערבית, והן בניסוח הכללים.
בדור שאחרי רס"ג עבר מרכז הפעילות והכתיבה בתחום הלשון מבבל שבמזרח לספרד שבסוף מערב. בארץ זו נולד וגדל מנחם בן סרוק (970-920 בערך), שהקדיש את חייו לחקר הלשון העברית. לאחר שנודע שמו הוא הוזמן לחצרו של נגיד היהודים בקורדובה, יצחק אבן שפרוט, שהפך אותו למזכירו האישי ואפשר לו לעסוק בתחום שבו התעניין. לאחר הפוגה בת שנים אחדות עקב פטירת פטרונו, הוא נקרא שנית לקורדובה, הפעם לשמש באותו תפקיד תחת הבן, חסדאי אבן שפרוט. סביב שנת 960 הוא כתב 'ספר פתרונים' - לקסיקון של מלים מהתנ"ך, הידוע בשם 'מחברת מנחם' - רחב הרבה יותר מאלה שקדמו לו, כמו 'אגרון' של רס"ג, ובשונה מהם כתוב בעברית. לעמיתיו לתחום די היה בעיון קצר בחיבור על מנת לעלות על מאפיין בולט ויוצא דופן בתפיסה המחקרית של מנחם: הוא התנגד עקרונית לשימוש בערבית ובבלשנות הערבית לשם הבנת העברית וראה בכך חילול הקודש. את מלות התנ"ך הוא ניסה להבין אך ורק מתוך ההקשר שבו הן מופיעות או על פי השוואות לארמית. עד מהרה הפכה שמחתו של מנחם על החיבור שהצליח להשלים לאבל. מכתב שנשלח לחסדאי ובו האשמות נגד מנחם וביקורת על שיטתו גרם לו לסלק את מנחם בבושת פנים מתפקידו. אנשיו של חסדאי באו לביתו בשבת, הכו אותו קשות, קרעו את בגדיו וגירשו אותו מהעיר. אגרת המחאה ששלח לחסדאי מעיר מולדתו טורטוסה לא הועילה, ומנחם לא הושב למעלתו. לא זו בלבד, אלא שבהמשך הוא גורש מביתו שבטורטוסה וביתו נהרס עד היסוד. מנחם לא הכיר את האדם שחולל את הסערה והיה אחראי לפורענות שבאה עליו. דונש בן לברט היה בן למשפחה מבגדד שהיגרה לפס שבמרוקו, שם נולד סביב שנת 920. שמו הבֶּרבֶּרי היה נפוץ בקרב יהודי המגרב, אולם בספרד שאליה הגיע בהמשך הוא לא הובן, על כן נודע דונש גם בשם אדונים - פירוש המלה 'דונש' בשפה המדוברת בספרד. משפחתו הייתה אמידה ונתנה לו חינוך טוב. כיוון שהיה תלמיד מצטיין נשלח לבבל להמשך לימודיו, שם למד אצל רס"ג. לאחר מות רס"ג חזר דונש לארצו וחי בה שנים רבות. בעשור השישי של המאה העשירית נודעה גדולתו של חסדאי אבן שפרוט וחיבתו לחכמים ומשכילים. דונש החליט ללכת לקורדובה, עירו של חסדאי, ושימש שם כחזן. במסגרת תפקידו היה עליו לחבר פיוטים לתפילה, והוא ניצל את כשרונו הפיוטי גם לכתיבת שירים לאירועים משפחתיים. הוא התבלט גם בתחום הדקדוק שבזכותו קיבץ סביבו תלמידים שהעריצו את ידיעותיו.
למרות שלא היה בן ספרד, לא סבל דונש מרגשי נחיתות כלפי חכמיה. להפך, כמי שזכה ללמוד במרכז הלימוד הטוב בעולם ואצל המורה הדגול רס"ג, זלזל דונש בחכמי המערב. במיוחד חרה לו כאשר ראה את התהילה שלה זכה מנחם ואת ההערכה שרחשו כלפיו כמשורר וכבלשן. כאשר פרסם מנחם את מילונו חש דונש שהגיעה השעה לתקוף אותו ולחשוף ברבים מי המומחה האמיתי בלשון ומי רק מתחזה לחוקר רציני. הוא אסף עותקים רבים של המחברת, כדי שמנחם לא יוכל לטעון שביסס את דבריו על עותק משובש. סביב שנת 959 פרסם דונש חיבור תשובה למחברת. הוא כתב אותו בגוף שני, כאיגרת למנחם. כדרך המשוררים פתח את החיבור בשיר בן 147 שורות בנות ארבע צלעות. חלקו הראשון הוא שיר שבח לחסדאי, לו הקדיש את החיבור - כמו שעשה גם יריבו מנחם לפניו. בחלקו השני של השיר הוא מסכם את השגותיו על מנחם, ובגוף החיבור הוא חוזר על שורות אלה, מבאר אותן באריכות ומוכיח את טענותיו. בתחילה הוא מרעיף על מנחם דברי שבח:
אך אחריהם באה ההתקפה:
כנגד מה כיוון בן לברט את חִציו? במה חלק על בן סרוק? בפתח דבריו טען דונש כי מנחם לא היה כשיר לחבר מילון, שכן חסרה לו הכשרה בתחומים הנחוצים לחקר הלשון, ועליו לדעת "לשון ארמיים וערביים". את החלק הזה סיים דונש במלים:
אחד העניינים שבהם היה דונש חלוק על מנחם הוא מניין אותיות השימוש, שמצטרפות אל מלות היסוד כדי לתת בהן סימון נוסף, כמו נטייה, זמן או כינוי. ברשימה של מנחם היו 11 אותיות, ודונש טען שיש להוסיף שתי אותיות נוספות - דל"ת וטי"ת. הוא גם נתן סימן ל-13 האותיות שברשימתו: "דונש הל[ו]י אמת כט[ו]ב". אולם עיקר הביקורת שלו על מנחם הייתה בשלוש סוגיות אחרות: הראשונה, דרך הגזירה של שורשי המלים בעברית, שמתבצעת על ידי הבחנה בין אותיות שמופיעות במלה בכל נטיותיה לבין אלה שפעמים נשארות ופעמים נופלות. עקרונית, שניהם הסכימו שקיימים גם שורשים בני אות אחת או שתיים - בשונה מתפיסה מאוחרת יותר שבה כל שורש כולל לפחות שלוש אותיות - אך דונש חלק על מנחם ביחס לזיהוים של שורשים ספציפיים. לדוגמה, כיוון שאחת הנטיות של המלים 'חיים' ו'מים' היא הצורה 'חֵי' או 'מֵי', שבה היו"ד משמשת לציון הסמיכות ('חי עולמים', מי מקווה'), טען מנחם שהשורשים של מלים אלה הם בני אות אחת (חי"ת במלה 'חיים' ומ"ם במלה 'מים'). לעומתו סבר דונש שצורות אלה היו במקורן בנות שני יו"דין - אחת של השורש ואחת לסמיכות ('חיי עולמים', 'מיי מקווה') - ועל כן השורשים שלהן הם בני שתי אותיות.
הסוגיה השנייה במחלוקת בין דונש למנחם הייתה פירושן של מלים שנשנות בתנ"ך במקומות שונים. לעתים טען דונש שמנחם מבאר מלה באופן זהה למשמעות שלה במקומות אחרים בתנ"ך, למרות שלדעתו במופע זה של המלה יש לה משמעות שונה, ולעתים טען דונש להפך - מנחם טעה בכך שמצא למלה הוראה חדשה בעוד שלדעתו היא זהה במובנה לאחיותיה המקראיות. לדוגמה: בעוד מנחם מזהה בין 'סלסִלות' (ירמיהו ו', ט') לבין 'סלים', לדעת דונש סלסילה על פי ההקשר בירמיהו היא ענף, בדומה למלה 'זלזל'. הסוגיה השלישית שבה חלק דונש על מנחם נוגעת לביאורי מלים - רובן מלים יחידאיות בתנ"ך שאין להביא להן ראיה ממקום אחר. למשל: 'קֶרֶת' אליבא דמנחם היא קריה ולדעת דונש תקרה; בפסוק "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ" (תהלים ל"ט, ז') מפרש מנחם את המלה בצלם מלשון צורה ואילו לדעת דונש משמעותה חושך. לא נחה דעתו של דונש עד שהאשים את מנחם גם בכפירה. כבר בפתיחה לחיבור, שבה הוא מונה את התכונות הנדרשות מבלשן, הוא כותב: "יסוד בניין ספרו, יראת א-לוהים יוצרו ... כי הירא מפני האדון, ישמור משגגה וזדון". בגוף החיבור מתבאר העניין שעליו הוא מדבר. בתחילה הוא מנסה להראות שמנחם מחזיק באמונה נפסדת השוללת את ההשגחה הפרטית ואת תורת הגמול. הוא מבסס זאת בין השאר על ביאורו לפסוקים באיכה (ג', ל"ג-ל"ט). מנחם פירש שהפסוקים "לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ ה' לֹא רָאָה" (ל"ו) ו"מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב" (ל"ח) נאמרו בלשון תמיהה. דונש הבין שכוונתו שה' לא רואה מה קורה בארץ, שאין השגחה פרטית. אולם הבנתו את הדברים הייתה שגויה. כוונתו של מנחם הייתה שבפסוקים אלה יש שאלה רטורית ומשמעותם - ה' כן ראה, מפי עליון אכן יצאו הרעות והטוב. הדוגמה השנייה שמביא דונש גם היא מבוססת על הבנה שגויה של דברי מנחם, או אולי על סילוף מכוון של דבריו. מנחם מביא שלושה פסוקים (שמות כ"א, ח'; ויקרא י"א, כ"א; ויקרא כ"ה, ל') שבהם כתובה המלה 'לא', אך על פי המסורה היא נקראת 'לו' (קרי וכתיב), ולצדם את הפסוק "לֹא יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ" (איוב ט', ל"ג). דונש הסיק מכך שמנחם התיר את האסור ואסר את המותר. כפי שהראו חוקרים מאוחרים יותר, לא ייתכן שזו הייתה כוונתו של מנחם, שהרי מדברי התורה עצמה ברור שאי אפשר לפרש מלה זו בפסוקים אלה כמלת שלילה. ייתכן שדווקא החלק הזה בחיבור הוא שהביא לתוצאה המקווה מבחינת דונש. לו נשארה המחלוקת בגבולות התחום הלשוני היה קשה להסביר את הטיפול הדורסני של חסדאי במנחם.
למרות שדונש לא כתב ספר דקדוק, ספר התשובות שלו למנחם - גוף החיבור, ובעיקר הרצאת הדברים שבפתיחה - פורס בפנינו תפיסה לשונית סדורה של מחברו הנוגעת ליסודות הלשון העברית - מדע שהיה אז בחיתוליו. מטרתו של דונש הושגה, אך הסערה לא שככה. מנחם עצמו היה כנראה שבור ומותש מכדי להשיב מלחמה. את המשימה נטלו לידיהם שלושה מתלמידיו, ששניים מהם - יצחק אבן ג'יקטילה ויהודה חיוג' - הפכו בהמשך למדקדקים חשובים. הם כתבו חיבור תשובה לדונש, גם הוא מוקדש לחסדאי, גם הוא בנוי במתכונת התשובות של דונש - שיר שכתוב באותו משקל ולאחריו הרצאת דברים מפורטת. התלמידים השיבו לדונש מידה כנגד מידה ולא חסכו ממנו את שבטם:
את סימנו של דונש ל- 13 אותיות השימוש הם הפכו ל"דונש הלוי טמא כתב". בחלק מהמקומות - בעיקר באלה שמוקדשים לענייני אמונה - הם מראים כיצד טעה דונש בהבנת דברי מורם, ובמקומות אחרים הם עונים עניינית לטענותיו. עיקרון שהם שבים ומזכירים לאורך החיבור הוא התנגדותו של מנחם ללימוד השוואתי מלשונות אחרות - בעיקר מערבית - ללשון העברית:
ובגוף החיבור:
ועדיין לא נשלם הסיפור. יהודה בן ששת, תלמידו של דונש, קינא לכבוד רבו וכתב חיבור תשובה, גם הוא במבנה זהה לקודמיו, על 35 מהשגות תלמידי מנחם על דונש. בחיבור זה ניכרת הסלמה ברטוריקה של המאבק:
יהודה גם מדביק לתלמידי מנחם כינויי גנאי. את יצחק בן קפרון למשל הוא מכנה גדי, עז, תיש ושעיר, כהוראת המלה 'קפרון' בלטינית. הוויכוח המשיך להדהד בעולם היהודי ותורתם של מנחם ודונש המשיכה להשפיע. כיוון שמבין ספרי הדקדוק שנכתבו במאה התשיעית ובמאה העשירית רק השניים הללו היו כתובים בעברית ולא בערבית, רק הם יכלו לפרוץ את גבולות היהדות הספרדית ולהיקרא על ידי יהודים באשכנז. רש"י משתמש בספריהם של מנחם ודונש במקומות רבים שבהם הוא נדרש לענייני לשון. פעמים הוא מכריע כדונש פעמים כמנחם, ויש שהוא מציע פירוש שלישי, חדש. נכדו של רש"י, רבנו תם, כתב ספר 'הכרעות' שבו הוא מכריע במחלוקות שונות בין מנחם לדונש. עד היום נחשבות עבודותיהם של השניים אבני דרך חשובות בהתפתחות הלשון העברית. חוקרי לשון נדרשים לסוגיות שעמדו במחלוקת ומצדדים בצד זה או אחר, כשבדרך כלל הכף נוטה לכיוונו של דונש. חיבור שנכתב נגד רס"ג, גם הוא בתחום הלשון, יוחס במשך שנים רבות לתלמידו דונש. בעת החדשה פקפקו חוקרים בייחוס זה, והדעות חלוקות בשאלה האם גם לרבו לא נשא דונש פנים. גם חיבור זה זכה לתגובה מאוחר יותר, כשרבי אברהם אבן עזרא כתב את הספר 'שפת יתר' במטרה "להציל דברי הגאון [רס"ג] מיד אדונים [דונש] קשה", כדבריו בהקדמה לספר. ובהמשך הוא מוסיף: "ואני אברהם אומר: מי ייתן ואני ורבי אדונים היינו בדור אחד, והייתי מוכיחו על הדברים האלה".
לצד עיסוקו הלשוני של דונש, הוא שלח ידו גם בשירה - תחום שמבוסס על ידיעת הלשון ברמה הגבוהה ביותר. למרות שבידינו רק שירים מעטים מפרי עטו, וביניהם 'דרור יקרא' מתוך זמירות השבת והפיוט 'דוי הסר' שפותח את הזימון בסעודת שבע ברכות, העובדה שבדורות שאחריו מזכירים אותו כמשורר מעידה על כך ששירים רבים שלו אבדו כנראה. תרומתו לשירה העברית הייתה בהכנסת המשקלים הערביים, בעיקר בשירת החול שלו, מה שמזכיר את תמיכתו בשימוש בערבית במסגרת חקר הלשון. תעוזתו מתבטאת בכך שגם גם בשירת הקודש השתמש במשקל הערבי, למרות שלשירה זו היו מבנה וצורה מקובלים מדורי דורות בישראל. הודות למשקל, קל לזכור את השירים ולצטט מהם. כצפוי, גם שאילה זו מהתרבות הערבית עוררה מחלוקת. תלמידי מנחם הראו שבגלל ההבדלים במבנה ההברות בין העברית לערבית, אם רוצים לשמור על המשקל הערבי צריך לשנות ניקוד של מלים עבריות ובכך יש לדעתם משום פגיעה בעברית. דונש למד מהערבים גם את המבנה הפואטי - פתיחה, מעבר וקישוטי מליצה - ושאל מהם גם תכנים. אחד הנושאים ששאל מהשירה הערבית הוא אהבת החכמה. כמו הערבים גם הוא משבח בשירתו את השרים המרעיפים טובות על ידידיהם ונלחמים באויביהם. כמקובל בעֲרָב, הוא הילל גם את עצמו בשיריו. שירת היין זכתה אף היא לחיקוי, אם כי בנימה של התנגדות לשמחת החיים, בין היתר בשל מצבם של היהודים בגלות: "ואיך נשתה יין, ואיך נרים עין, והיינו אין, מאוסים וגעולים". אולם יש בשירתו של דונש גם נושאים ייחודיים לעם היהודי, כמו הערגה לגאולת ישראל והתלונה על השעבוד הקשה בגלות, כשלדעתו הנוצרים הרעו ליהודים יותר מהמוסלמים. בחידושיו הסגנוניים והתוכניים, הלקוחים משירת ערב, הוא פתח את תור הזהב של שירת יהודי ספרד, ובעקבותיו קמו משוררים דגולים ששמותיהם מוכרים לכולנו.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
