פמיניזם

"פמיניזם" הוא שם של תנועה למען שוויון זכויות לנשים, הנקראת גם "התנועה לשחרור האישה". המלה "פמיניזם" מקורה במלה הלטינית feme, שפירושה אישה או נקבה.

מאות שנים מנסה החברה האנושית להתמודד עם נושא חרות האדם באשר הוא אדם, ועם נושא השוויון בין כל בני-האדם.

בשנת 1789 התאספה בצרפת "האספה הלאומית" (הפרלמנט הצרפתי) ויצאה בהצהרה מפורסמת הנקראת "הצהרת זכויות האדם". בהצהרה זו נאמר, כי לכל בני-האדם הצרפתים זכויות שוות. באותה שנה התחוללה בצרפת מהפכה, הידועה בשם "המהפכה הצרפתית".
מאותה תקופה ואילך, במאתיים השנים האחרונות, אנו מוצאים, כי תהליך דומה עובר בעולם על ארצות ועל תרבויות שונות. מאז המהפכה הצרפתית חותרות קבוצות שונות בחברה לשפר את מעמדן, ולוחמות לשוויון זכויותיהם.
מאז אותה תקופה אפשר גם לראות את הנשים במקומות שונים בעולם מתאגדות כדי להשיג זכויות בחברה, שהן חיות בה.

"הפגנה של נשים פמיניסטיות" צילום: גארט וינוגרד
בעקבות ההצהרה למען זכויות האדם פרסמה בשנת 1792 מרי וולסטונקראפט את ספרה "בעד זכויות האישה". בספר זה נשמעה הטענה, כי יש לפתח את שכלן של הנשים ולהקנות להן עצמאות כלכלית. נשים משכילות וחכמות תעזורנה לא רק לעצמן, אלא גם תקדמנה את המין האנושי.

בשנת 1848 פורסם המניפסט (גילוי הדעת) הראשון של תנועת הנשים בארצות-הברית - ובו תביעה להכיר בכמה זכויות של האישה הנשואה:

הזכות להחזיק ברכוש משל עצמה
הזכות לחופש תנועה
הזכות להגנה מפני אלימות בעלה
הזכות לגירושין
הזכות לחופש פעילות כלכלית
הזכות לחופש לעסוק במקצועות חופשיים (שהיו סגורים בפניהן, כמו רפואה ועריכת דין)
מתן חינוך שווה לבנות
וזכות הצבעה

הנשים הבינו, כי רק הן עצמן יכולות להביא לשינוי מעמדן בחברה.
בשנת 1903, קם באנגליה גוף של נשים, שקראו לעצמן סופרז'יסטיות (סופרז'יזם, בלטינית Suppragium, פירושו קול, זכות הצבעה). הסופרז'יסטיות דרשו שוויון זכויות ורשות השתתפות בהצבעות ובבחירות עם כל האזרחים הגברים במדינה. הן פתחו במאבק נמרץ לעורר את דעת הקהל לעוול החברתי הנעשה לנשים, ארגנו אסיפות פוליטיות, שעוררו את זעם השלטונות, נאסרו והכריזו על שביתות רעב.

שני ספרים חשובים נכתבו בידי נשים לקידום המהפכה הפמניסטית. האחד - ספרה של סימון דה-בובואר הנקרא "המין השני" (1949), ובו קבעה המחברת, כי שחרור האישה הוא גם שחרור הגבר. והשני - ספרה של בטי פרידן "המיסטיקה הנשית" (1963), ובו יוצאת המחברת נגד הכוונת האישה לתפקידיה כעקרת ביתו בלבד ונגד חינוכה לתפקידים פסיביים ולתלות בגבר.
בעקבות פרסום ספרה של פרידן התעורר בארצות-הברית ויכוח ציבורי סוער, נשים יצאו להפגין ברחובות וקמה ה"תנועה לשחרור האישה", שלחמה למען שוויון זכויות לנשים, וכמוה פעלו תנועות דומות במקומות נוספים בעולם המערבי.

בעקבות המאבקים של תנועות הנשים החלו מדינות המערב בחמישים השנים האחרונות לחוקק חוקים המבטיחים את שוויון זכויות הנשים.

בראשיתה של התנועה הציונית אנו מוצאים תהליך דומה: בתחילת המאה התחילו לעלות לארץ חלוצים, ובלבם תקווה להגשים את חלומותיהם ואת הרעיונות הסוציאליסטיים שלהם לבניית חברה שוויונית, חופשית ועובדת. באותם ימים נשים עבדו כגברים בכל עבודות הבנייה והחקלאות. אך עם זאת לא היו לנשים זכויות שוות לזכויות הגברים. כך לדוגמה סיפורה של בתיה מקוב, מראשונות העלייה הראשונה בארץ ישראל.

מספרים על בתיה מקוב, שחייתה עם בעלה וילדיה ברוסיה, ושם היא שמעה על רעיונות התחייה ובניית ארץ-ישראל. בשנת 1890 היא החליטה לעלות לישראל. בעלה התנגד, אך היא לקחה את ילדיה ועלתה לארץ, קנתה אדמה ברחובות והקימה משק פורח בעמל כפיה. ברחובות חיו באותם ימים עשרים משפחות. הם הקימו ועד של ראשי משפחות שניהל את המושבה. בוועד היו רק גברים, ובתיה מקוב הייתה האישה היחידה בוועד כראש משפחה. היא הייתה מקובלת על כולם, נתנה עצות, טיפחה משק פורח, אך למעשה, לא הייתה לה, כאישה, הזכות לבחור ולהיבחר.

במשך רוב ההיסטוריה האנושית התמצו תפקידיהם של הגברים והנשים בקיום מצוות "פרו ורבו ומלאו את הארץ", כלומר - במילוי ייעודם הביולוגי:
גברים - בתפקידי הולדה, ונשים - בתפקידן כיולדות ומגדלות ילדים, כדי להגדיל את המין האנושי.
התפקידים המסורתיים שהיו נפוצים במשך מאות שנים נבעו מהתפקידים הביולוגיים - הגבר ממלא תפקידים הקשורים בייצוג המשפחה כלפי חוץ, ותפקידה של האישה הוא טיפוח תפקידי הפנים, ודאגה לחיים בבית, כמו ניקיון ובישול.
היום נשים וגברים נעשים פחות ופחות כבולים לתפקידיהם הביולוגיים.

המאה העשרים הביאה לשינוי ולשיפור ניכר בחיי הנשים בתחום המשפחה, החינוך, התעסוקה והפוליטיקה.

התנועה לשחרור האישה ממשיכה להיאבק להגברת המודעות לשוויון זכויות לנשים. התנועה טוענת, כי דרכה של האישה בחברה נקבעת לא על-פי נתוניה האישיים בלבד, וגם לא על-פי טבעה הביולוגי, אלא על-פי התנאים החברתיים המגבילים את התפתחותה באשר היא אישה.

מאז קום המדינה נחקקו בארץ חוקים המבטיחים את שוויון הנשים. אך בתחום התעסוקה עדיין אין שוויון מלא, זאת למרות חוק הזדמנויות שוות וזו לשון החוק:
"חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה התשמ"ח 1988:
לפי חוק זה, אסור למעביד להפלות בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, מחמת היותם נשואים, או מחמת היותם הורים, בקבלה לעבודה, תנאי עבודה, קידום בעבודה, הכשרה או השתלמות מקצועית ופיטורים או פיצויי פיטורים.
בנוסף אסור למעביד לפרסם מודעה בדבר הצעת עבודה, אלא אם כן הצעת העבודה צוינה בלשון זכר ובלשון נקבה, בין ביחיד ובין ברבים. העבריינים צפויים לעונש על-פי החוק."

להלן נתונים על תעסוקת נשים:
בשנת 1955 מנו הנשים 25% מכלל העובדים בישראל.
בשנת 1975 מנו הנשים 31% מכלל העובדים בישראל.

מקצועות שיש בהם שיעור גבוה של נשים :

א. בתעשייה, בעיקר בטכסטיל ובאלקטרוניקה.
רוב הנשים העובדות בתעשייה לא קיבלו הכשרה מקצועית, ולפיכך גם שכרן נמוך.

ב. שירותים, חינוך, בריאות ורווחה.
תחום זה נחשב לתחום עיסוק נשי טיפוסי, ומקצועות בתחום זה מוגדרים כקשורים לתפקידים המסורתיים של האישה בבית. העבודה בהם היא הרחבה של תפקידי האישה במשפחה.
ההוראה, למשל, הייתה בעבר מקצוע גברי לחלוטין. ככל שיותר נשים נכנסו לתחום, חלה ירידה בשכר, וכנראה גם ביוקרה של המקצוע.

40 שנה לאחר מימוש זכות הבחירה לנשים וקבלת החוק למתן שכר שווה לאישה ולגבר בעד עבודה שווה, מתברר כי מעטות מאוד עמדות הכוח הפוליטיות, הכלכליות והמקצועיות, שהנשים בעולם זכו בהן. לכן ממשיכות תנועות הנשים ברחבי העולם להיאבק הן להגברת המודעות לזכויות הנשים והן להגנה על זכויותיהן בחוק.