בכנסת הן בולטות בהיעדרן, אבל הנשים נעדרות גם מן המערכת המוניציפלית בישראל. ד"ר חנה הרצוג מאוניברסיטת ת"א איתרה את המעטות שהעזו והצליחו להיבחר למועצה מקומית או עירונית, וניסתה לשרטט דיוקן קיבוצי שלהן. הפתעה: רובן אינן ילידות הארץ.

מספרן המועט של חברות הכנסת הוא כבר עובדה ידועה שאין צורך להדגישה. קצת פחות ידוע שגם מספר זה הצטמצם במשך השנים: מ-11 נשים בכנסת הראשונה עד השלישית ירד מספרן לתשע בשתי הכנסות האחרונות, ולא הגיע ל-11 בכל מערכות הבחירות מ-1959 ואילך. הרבה פחות ידועה מידת מעורבותן של נשים ברמה של הפוליטיקה המקומית.

כדי לבחון שאלה זאת ערכה ד"ר חנה הרצוג מהחוג לסוציולוגיה של אוניברסיטת ת"א מחקר ראשוני. לצורך המחקר אותרה רשימת כל הנשים (292) שנבחרו בשמונה מערכות הבחירות לרשויות המקומיות בשנים 1950 עד 1983. מסיבות שונות היה אפשר ליצור קשר רק עם 241 מהן, ואלה קיבלו את השאלונים בדואר. 161 מרואיינות מילאו את השאלונים והחזירו אותם.
מן השאלונים שהוחזרו אפשר לשרטט כמה קווים מאפיינים של הפוליטיקאית המקומית. הממצא הבולט הוא גילה המאוחר, יחסית לעמיתיה הגברים, של האישה בעת שהיא נבחרה לראשונה למועצה העירונית או המקומית. גיל הכניסה הממוצע של הנשים הוא 43.5 שנים, והוא לא השתנה במהלך השנים שנחקרו. ממצא נוסף מסייע להסביר את הגיל הגבוה יחסית: ל-95 אחוז מהנשים היו ילדים, שלושה בממוצע, וגם הנתון הזה נשמר לכל אורך השנים. בעת הבחרן לתפקיד היה הגיל הממוצע של הילד הקטן במשפחת הנבחרות קצת יותר מ-12, והוא אף עלה במעט במהלך שנות המחקר.

עד 1965 נכנסו לפוליטיקה המקומית רק נשים נשואות. בשנה זו נבחרה האישה הלא נשואה הראשונה (אלמנה), והגרושה הראשונה נבחרה רק ארבע שנים אחר-כך. לכל אורך התקופה נבחרו רק שתי רווקות, אחת ב-1973 והשנייה ב-1983. ראוי לציין כי הגרושות והאלמנות נכנסו לתפקידיהן בשעה שעמדו בראש משפחות חד-הוריות, כך שלא רק שלא היו פטורות מחובת הטיפול בילדים ובבית, אלא שהעול הזה רבץ בעיקר על כתפיהן. במהלך הפעילות הפוליטית התגרשו רק שתיים מהנשים הנשואות, ולא ידוע אם לגירושין היה קשר כלשהו לפעילות הפוליטית שלהן.

הפעילות הזאת לא באה במקום עבודה מחוץ לבית. 85 אחוז מן המרואיינות עבדו במשרה מלאה או חלקית בעת כהונתן, ורובן הגדול (יותר מ-65 אחוז) עבדו במשרה מלאה. אחוז הנשים העובדות עלה במקצת במהלך השנים.

רוב הנבחרות, בכל השנים, לא מצאו סתירה בין פעילות פוליטית וחיי משפחה. על הקביעה "אומרים שפעילות פוליטית מפריעה לניהול תקין של חיי המשפחה," נטו רוב המרואיינות להעיר שהן אינן מסכימות לה. הן לא התעלמו מן הזמן הרב שפעילות זו דורשת. רובן ציינו כי היה להן קשה, אבל העירו כי הצליחו לארגן את זמנן בצורה סבירה.

הנבחרות הישראליות נשאלו מי ביצע את רוב עבודות הבית בתקופת כהונתן. התשובות מעידות על כך שבמשפחותיהן נשמרה חלוקת התפקידים המסורתית. הנשים בעיקר היו אלה שבישלו, ניקו את הבית, הדיחו כלים ודאגו לקניות היומיומיות ולביגוד לילדים. הבעלים דאגו בעיקר לביצוע תיקונים בבית. קניות גדולות, כמו ריהוט וכלים, נטו בני הזוג לקנות במשותף וגם התחלקו בטיפול בילדים, אך בעניין זה יש לציין כי האמהות נטו, לדבריהן, ללכת לאסיפות ההורים יותר מהאבות. כללית, במשך השנים לא חלו שינויים משמעותיים בחלוקת התפקידים המשפחתית.

כל הממצאים הללו מעידים על תופעה מדהימה. למרות השינויים הגדולים, לפעמים אפילו הרדיקליים, שחלו במודעות העצמית של נשים בעולם ב-30 השנים האחרונות, מתברר שבישראל השתנה בשטח זה רק מעט מאוד. אך אין זאת אומרת שדבר לא השתנה. במקביל לעליית רמת ההשכלה הממוצעת של כלל האוכלוסייה עלתה גם רמת ההשכלה הממוצעת של הנבחרות. בהשוואה לגברים שנבחרו לכהן ברשויות המקומיות, רמת ההשכלה הממוצעת של עמיתותיהן גבוהה בצורה משמעותית.

במחקר של נבחרי רשויות שערכו ל. גרינברן וי. נהון (עדיין לא פורסם), נמצא כי ב-1978 היו 43 אחוז מכלל הנבחרים, נשים וגברים, בעלי 15 שנות לימוד ויותר. המחקר הנוכחי מלמד כי מבין הנשים הנבחרות לבדן, 75 אחוז היו בעלות 15 שנות לימוד ויותר. ב-1983 עלה חלקם של בעלי ההשכלה הגבוהה ל-46 אחוז מכלל הנבחרים, ואילו אצל הנשים הגיעו בעלות ההשכלה הגבוהה ל-79 אחוז.

העלייה ברמת ההשכלה השפיעה גם על הרכב מקצועותיהן של הנבחרות, ומהשאלונים הסתמנה מגמה ברורה של התמעטות מספרן של העוסקות בפקידות או בעבודות לא מקצועיות. בדבר אחד לא חל שינוי: רוב הנשים, כשני שלישים, עבדו במקצועות המוגדרים חברתית כמקצועות "נשיים". מתברר כי העיסוק הפוליטי, המוגדר כ"גברי", לא היה תוצאה של נונקונפורמיזם במישורים אחרים, לא במישור היחסים בתוך המשפחה ולא בבחירת המקצוע.

במערכות הבחירות הראשונות, רוב הנציגות היו ילידות ארצות אירופיות, ומיעוטן ילידות הארץ. בשנות ה-60 נבחרו כבר שתי ילידות אסיה או אפריקה. מספרן עלה לחמש בשנות ה-70 ולשמונה בתחילת שנות ה-80 (מתוך 53), אבל הממצא המדהים הוא היעדרן של ילידות הארץ מהרשויות המקומיות. רק שתיים כיהנו בשנות ה-50, ארבע בשנות ה-60, אף לא אחת בשנות ה-70 וארבע כלבד (מתוך 53) בשנות ה-80. וזו היתה אמורה להיות הקבוצה שהתחנכה על ברכי האידיאולוגיה השוויונית שכביכול רווחה בישראל בשנותיה הראשונות. לאן היא נעלמה?

שנות ה-50 הראו גם ירידה בשיעור הנשים שנבחרו לכהן במועצות מקומיות ועירוניות. ב-1950 היוו נשים 4.2 אחוזים מכלל הנבחרים, ושיעורן ירד בהדרגה עד 3.1 אחוזים ב-1965. באותן שנים ירד גם מספר המועצות שהיה בהן ייצוג נשי, מ-38 אחוז מכלל המועצות ב-1950, עד 27 אחוז בלבד ב-1965. מאז נרשמה עלייה הדרגתית. ב-1983 כבר היוו הנשים 7.6 אחוזים מכלל הנבחרים, וכיהנו ב-55 אחוז מכלל המועצות.

במספרים מוחלטים נראה המצב כך: ב-1983 נבחרו בסך הכול 1,227 בני-אדם לכהן ברשויות המקומיות, ובכללם רק 93 נשים. מתוך 101 מועצות שבהן התקיימו בחירות, נבחרו נשים רק ל-56 מועצות. במועצות אלה נע מספר הנשים בין אחת לשתיים בממוצע, אך מפעם לפעם מתברר כי מועצה שבה היה ייצוג נשי, מאבדת אותו במערכת הבחירות הבאה. העמדת נשים במקום בטוח ברשימות למועצות המקומיות טרם הפכה לנורמה. כניסתן של נשים למועצות לא רק שלא הבטיחה המשך ייצוג של נשים, אלא שבמרבית המקומות גם לא סללה את הדרך לכניסת נשים נוספות באותה רשות מקומית, למעט בערים הגדולות.

הפעילות הפוליטית במישור המקומי לא שירתה את הנשים שרצו לראות בה מקפצה לקריירה פוליטית. להפך, אפשר לומר שהיא אף דיכאה את שאיפתן הפוליטית, וגרמה לרבות מהן לנטוש את שדה הפעולה הזה. רק 13 נשים מהנבחרות שענו על השאלון ציינו שלא היו להן שאיפות להתקדם במישור הפוליטי. כל היתר חשבו על התקדמות כזאת, ואף על פי כן פרשו רובן מפעילות בתום קדנציה אחת ולא הציגו את מועמדותן לקדנציה נוספת.

כרבע מהפורשות נימקו את צעדן באכזבה לאחר התנסות מעשית בחיים הפוליטיים, 17 אחוז פנו לקידום מקצועי וללימודים, ורק כשבעה אחוזים מהפורשות עברו לתפקיד ציבורי אחר. 17 אחוז מהנשים נימקו את פרישתן בסיבות אישיות ומשפחתיות. מכל מקום, בהשוואה לראשי ערים ומועצות בני עדות המזרח, שפעילותם המקומית היוותה לגביהם קרש קפיצה לצמרת הפוליטית במדינה (בכנסת ואף בממשלה), ברור שהנשים נתקלו בבעיות שמנעו מהן ללכת בדרך דומה.

ממצאי המחקר מראים גם ששני שלישים מהנבחרות באים ממשפחות שבהן לפחות אחד מההורים היה מעורב בפעילות ציבורית או פוליטית בישראל או בארץ מוצאו. כמחצית מבעליהן של המרואיינות עוסקים אף הם בפעילות ציבורית או פוליטית. ילדים הגדלים במשפחות פוליטיות רואים את הפעילות הזו כפעילות רגילה, טבעית ומקובלת. במקביל הם מקבלים יותר מידע על נושאים פוליטיים וחשופים יותר מאחרים לתת-התרבות של הפעילות הפוליטית. מתשובות הנבחרות עולה כי לאורך כל זמן המחקר לא חל שינוי משמעותי באופיין של המשפחות שבהן גדלו המרואיינות. מה שהיה נכון לפני כמעט 40 שנה נשאר נכון גם לפני חמש שנים, ורק נשים מעטות שלא גדלו באווירה פוליטית ניסו, והצליחו, לחדור לשטח "גברי" זה.

מעניין שמאז שונה חוק הבהירות לרשויות המקומיות, ונקבע כי ראש הרשות ייבחר בבחירות אישיות, חלה קפיצה גדולה במספר הנשים שנכללו ברשימות המועמדים בהתערבותו הישירה של ראש הרשימה. אפשר להסביר זאת ברצונו להבטיח לעצמו את קולות הנשים ביישוב, שעה שמנגנוני המפלגות נטו להתחשב פחות בגורם הנשי. בשנות ה-50 נכללו רק ארבעה אחוזים מהנבחרות ברשימת המועמדים בהתערבות העומד בראש, ואילו בשנות ה-80 עלה שיעורן לרבע מכלל הנבחרות. הנשים שמונו על-ידי ראש הרשימה היו בדרך כלל יותר משכילות ובעלות מקצועות אקדמיים, בהשוואה לעמיתותיהן שהתקדמו בתוך המנגנון המפלגתי. בין הראשונות היו גם נשים שאף לא היו הברות מפלגה. אבל מסלול הכניסה האלטרנטיבי הזה למשחק הפוליטי עדיין משאיר את הנשים תלויות ברצונו הטוב של ראש הרשימה, שהוא ברוב המכריע של המקרים נשאר גבר.