בין דרש לפשט

עד כה התוודענו למרכיבים שונים של הסיפור המקראי. בפרק זה נראה כיצד כל אלה מצטרפים זה לזה ויחד בונים את משמעותו. לשם כך נבחן שני סיפורים, שצדדים שונים שלהם כבר הוצגו בפרקים הקודמים: סיפור אמנון ותמר (שמואל ב יג 1-22) וסיפור כרם נבות היזרעאלי (מלכים א כא).

סיפור אמנון ותמר (שמואל ב יג 1-22)

הפרק השישי והאחרון בספרו של בר-אפרת העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא (1979), שעניינו ניתוח סיפור אמנון ותמר כ"סיפור שלם תוך צירוף כל ההיבטים, שנידונו בנפרד בפרקים הקודמים" (עמ' 199), מסתיים בקטע הבא, החותם את הספר כולו (עמ' 235):
"באמצעות התופעות הללו מוקנית לסיפור אמנון ותמר משמעות במסגרת ההקשר הרחב יותר, שבו הוא משובץ, משמעות החורגת מגבולות הסיפור עצמו: לאור הקישורים המוזכרים ולאור ההקבלה התימטית בין סיפור זה לבין סיפור בת-שבע ואוריה (שניהם סיפורים על בעילה שלא כדין) מתפרש לנו מעשה אמנון בתמר כגמול על מעשה דוד בבת-שבע."
מקטע זה ניתן ללמוד כי ניתוח הסיפור על פרטי פרטיו לא הוביל למשמעות העומק של הסיפור כיחידה העומדת בפני עצמה, אלא רק למשמעותו במסגרת ההקשר הרחב יותר. נשאלת אפוא השאלה: האם אין לסיפור אמנון ותמר משמעות משלו במנותק מהקשרו? או לחלופין: האם משמעות הסיפור נלמדת רק מתוך הקשרו?

למעשה, במקרה מסוים זה, כאשר ההקשר הרחב הוא סיפור ירושת הכיסא (שמואל ב ט-כ + מלכים א א-ב), הרי המשמעות המוצעת – גמול על מעשה דוד בבת-שבע – מתאימה לכל סיפור שנמצא במסגרת הקשר זו ומופיע אחרי נבואת התוכחה של נתן. כזכור, לאחר שדוד חטא בניאוף עם בת-שבע וברצח אוריה, שלח ה' את נתן הנביא להוכיחו. דבריו הקשים למלך מסתיימים במילים הבאות: "ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם עקב כי בזתני ותקח את אשת אוריה החתי להיות לך לאשה. כה אמר ה' הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת. כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש" (שמואל ב יב 11-12). לאור דברים אלה יש מקום להניח כי מנקודה זו ואילך כל האירועים הקשים הכלולים בסיפור ירושת הכיסא, החל באונס תמר, דרך רצח אמנון בידי אבשלום ומרד אבשלום באביו (שכבר בראשיתו אבשלום בא אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל) וכלה במאבק בין אדוניה לבין שלמה ועלייתו של שלמה למלוכה (שמואל ב יג-מלכים א ב) – כל האירועים האלה יכולים להתפרש כגמול על מעשה דוד בבת-שבע. למעשה קובע נתן מראש שהמשמעות של כל סיפור בשרשרת זו היא גמול לדוד על חטאו, ולכן לכאורה ניתן לוותר על ניתוח סיפור אמנון ותמר או על ניתוח הסיפורים הבאים בעקבותיו, שהרי אם משמעות הסיפור ברורה מראש, לשם מה צריך לנתח אותו? יתרה מזאת, יש אף מקום להעלות את השאלה: מהי מטרת הניתוח? האם מטרתו לחשוף את האמצעים הספרותיים שנקט הכותב כדי שניתן יהיה להתפעם מאמנותו? או שתפקיד הניתוח הוא לגלות כיצד משמשים האמצעים השונים בבניית משמעות הסיפור הבודד?

נראה לי כי ההנחה שלפיה לסיפור הבודד משמעות משל עצמו צריכה לכוון את הקורא, לפחות בשלב הראשון, לנסות להתבונן בו כיחידה עצמאית מנותקת מהקשרה. העובדה שמרבית סיפורי המקרא מגיעים אלינו כחלק מהקשר רחב וכולל, שהרי אלו סיפורים המתעדים רצף היסטורי נמשך, צריכה לכוון אותנו להעדיף לבדוק בשלב הראשון את הסיפור כשלעצמו, תוך התייחסות מינימלית להקשרו, וזאת כדי לא לכפות עליו מלכתחילה את משמעות ההקשר וכך להחמיץ את הפוטנציאל של תרומתו הייחודית. בלשון מטפורית ניתן לתאר כל סיפור מקראי כחוליה בשרשרת. ניתוח סיפור מתוחם כלשהו הוא התבוננו בחוליה שהוצאה ממקומה. עם זאת, מאחר שתהליך הוצאת החוליה נעשה באופן שאינו שרירותי ואין לדמותו לעקירה גסה אלא להוצאה של החוליה תוך התחשבות בנקודות החיבור והקישור – יש מקום לבחון את החוליה כשלעצמה, להתבונן בה מכל זוויותיה, ורק אחרי כן להחזירה למקומה ולראות אותה בהשתלבותה, מה היא תורמת לסביבתה ומה סביבתה מעניקה לה. בר-אפרת ויתר אפוא על הבנת משמעות הסיפור כסך כל מרכיביו והעדיף להתבונן בחוליה כחלק בלתי נפרד מן השרשרת השלמה.

משבאה חוקרת ספרות המקרא אריאלה דים לבחון את משמעותו של סיפור זה, היא התמקדה בשאלה איזו אהבה אהב אמנון את תמר ומה היו מניעיו של אמנון לאנוס את אחותו. בניתוחה מחזקת דים את טענת חז"ל שלפיה הייתה אהבת אמנון לתמר "אהבה התלויה בדבר" (אבות ה, טז), אך לפי פירושה "הדבר" הוא "היותה של תמר אחות אבשלום!" (1979, עמ' 104). לשיטתה, אמנון רצה להפוך את תמר לזונה ואת אבשלום אחיה – לאחי הזונה. דים סבורה כי הטלת פגם בייחוסו של אבשלום עשויה הייתה לבטל את הסיכויים להגשמת החלום הפוליטי המזהיר של דוד: הקמת אימפריה ישראלית-ארמית שבראשה יעמוד אבשלום, הבן ממוצא ארמי (שם, עמ' 107):
"במעטה של סיפור אהבה מגוללת פרשת אמנון ותמר סיפור אחר: הפקעת חלומו של דויד, על מלכות עד-עולם, בחסד עליון, שבראש שושלתה יורש נבחר, חתום בחותם האבות, בן למלך ישראל ולאם ארמיה – אבשלום."
מסגרת החזון הפוליטי הארמי, שאליה מתייחסת דים, משתרעת עד האופק הגנטי של האבות, ופרשת אמנון ותמר, הרוויה לטענתה סמלים טיפולוגיים ממסורת האבות, מהווה נקודת מפנה גורלית בתולדות העם המוגשת באיצטלה של סיפור אהבים. לפי פרשנותה מצטיירת דמותו של אמנון כדמות של אידאליסט לאומני צר אופקים או של בן מקופח שחש כי השלטון עתיד להילקח ממנו, ומשום כך הוא בוחר להגן על מעמדו באמצעים סקסואליים. מסיבה זו, לטענתה של דים, לאהבה או לתאווה כדחף מניע אין מקום בסיפור. להגדרתה, המספר הוא למעשה "מספר מיתמם", או במילים אחרות: מספר בלתי מהימן, המפתה את קוראיו ב"הסברים פסיכולוגיסטיים", אך מתכוון למשהו שונה – לתהפוכות היסטוריות.

פרשנות זו, שלפיה הסיפור מתפרש כמהפך היסטורי, היא לטעמי דרש מובהק. לא זו בלבד שהיא אינה תואמת את הפואטיקה של הסיפור המקראי מאחר שהיא מתארת את המספר כבלתי מהימן, היא אף מייחסת לדוד חזון ארמי, שכולו נסמך על מילוי פערים ולא על נתונים מפורשים שבטקסט. בסיסו של חזון זה נשען על בסיס צר של איחוד בין גשור וישראל, בסיס שאין לו אחיזה לא במקורות המקראיים ולא במקורות החוץ מקראיים. הדרשן, כידוע, "נותן בכתוב שהוא מפרשו מכוונתו שלו וממחשבות לבו, פעמים – מדעת, ופעמים – שלא מדעת. במלים אחרות: הדרשן - סובייקטיבי בפירושו" (מלמד, 1975, עמ' 6). פירושה של דים, שיוצק בכתוב מהרהורי לבה ללא שום ראיות של ממש, הוא מדרש מובהק, ולא נותר אלא לנסות להבין מה הניע את החוקרת לדרוש אותו, אך זה כבר אינו מענייננו במסגרת זו.

הניסיון להגיע למשמעות הסיפור על ידי שימוש במרכיביו השונים באופן שבו מקסימום נתונים יקושרו באופן השלם, ההגיוני ומתוך שימת לב לגוונים ולדקויות שקיימים בו, ניסיון מעין זה הוא לדעתי אחד מן המסלולים המכוונים את הפרשן אל הפשט. אם נתבונן בסיפור אמנון ותמר כחוליה כשלעצמה וניקח בחשבון את האמצעים השונים שננקטו בו, נראה לי שהמסקנה תהיה שמגמתו של סיפור זה היא ליצור מסמך המפליל את אמנון ובעת ובעונה אחת מהווה מאגר של אהדה לאבשלום. הסיפור מעורר את זעמו של הקורא כלפי אמנון ובונה את הזדהות הקורא עם אבשלום לקראת המשך ההתרחשויות.

בפרקים הקודמים דיברנו על מרכיבים שונים כמו: פתיחות ומבני סיפורים, עיצוב העלילה, המספר והדמויות, הזמן והמרחב, ואף נגענו באופן הניסוח, דהיינו בסגנון. והנה, בסיפור זה נוכל לראות כיצד כל המרכיבים מצטרפים להשגת מטרה אחת: הצגת אמנון כדמות שלילית מכול וכל ובניית מאגר אהדה לאבשלום.

הסיפור פותח באבשלום אחי תמר ומסיים באבשלום הכואב את כאבה של תמר ונוטר טינה לאחיו. כבר בפתיחה מעומתות שתי הדמויות, אבשלום ואמנון, בחוסר פרופורציה מעניין: אבשלום מוצג בקצרה, ואילו אמנון מוצג באריכות; אמנון הוא האח האוהב, אך משום מה אהבתו נקשרת לבתולים ול"לעשות לה" (שמואל ב יג 2).(1) חוסר פרופורציה ניכר אף בהצגת שני שיאי הסיפור: השיא העלילתי (השינוי), שהוא סצֵנת האונס, הסצֵנה הארוכה ביותר בסיפור (אחד-עשר פסוקים: 8-18, שהם מחצית הסיפור השלם); מול השיא המבני (סצֵנה רביעית במבנה שלושה וארבעה),(2) שעניינו לקיחת חסות על תמר. ולבסוף – חוסר הפרופורציה בולט ביותר בחלוקת זמן הסיפר: לאמנון מוקדשות שלוש סצֵנות, ואילו לאבשלום סצֵנות קצרה אחת בלבד (שישה-עשר פסוקים: 3-18 לעומת שני פסוקים: 19-20). סביר להניח כי העיצוב המדגיש באופן שיטתי את חוסר הפרופורציה הוא מגמתי ותפקידו להאיר את דמותו של אמנון באור שלילי.

ואמנם דמותו של אמנון צוברת לאורך הסיפור ערך מוסף שלילי. אם בפתיחה הוא רק נחשד כמי שמחשבותיו אינן טהורות, בהמשך הוא מתגלה כמי שתכנן הכול מראש. התמקדות הסופר בשלב תכנון המעשה אינה מאפשרת להבין אותו כאירוע ספונטני. בדיעבד מתגלה שהן יונדב החכם והן דוד המלך נפלו ברשתו של אמנון. סצֵנת האונס, המהווה את השיא העלילתי, חושפת את אמנון כאישיות אכזרית וברוטלית. באמצעות הביטוי "ויחזק ממנה", (פס' 14) ממחיש המספר כי תמר נאבקה באמנון מאבק פיזי. כדי להציג את אמנון במלוא התיעוב מעצב המחבר את סצֵנת האונס במספר שלבים – הכנת הבריה והבאתה לאמנון (פס' 8-10), תחנוני תמר (פס' 11-13), האונס (פס' 14), הגירוש (פס' 15-18) – המאפשרים לו להדגיש הן את תחנוני תמר והן את גירושה המשפיל מבית אמנון. הוא אף מביא את נקודת מבטה של תמר, שלפיה הגירוש אף חמור מן האונס: "אודֹת הרעה הגדולה הזאת מאחרת, אשר עשית עמי לשלחני" (פס' 16).

מבחינת עיצוב הדמויות בולט בסיפור זה אפקט ההנגדה: ככל שהופך אמנון שלילי יותר, כך הופך אבשלום חיובי יותר. הוא הדין במקרה של תמר. דבריה והתנהגותה תורמים להצגה השלילית של אמנון. המחבר מתעכב על הניסיונות השונים של תמר למנוע את האונס; דברי התחנונים שהוא שם בפיה (פס' 12-13) משלבים את המֵמד המשפחתי ("אחי"), האנושי והאישי ("אל תענני", "אנה אוליך חרפתי") והחברתי-תרבותי ("כי לא יעשה כן בישראל [...] ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל"). בנוסף היא חותמת את דבריה בהצעה מעשית: "דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך". לעומת זאת, הדברים שאותם שם המחבר בפי אמנון לאחר האונס מעצימים בקורא את תחושת הסלידה ממנו: "שלחו נא את זאת מעלי החוצה ונעֹל הדלת אחריה" (פס' 17). אמנון אינו מסוגל לראות את תמר או לשמוע את תחנוניה; הוא אף אינו מסוגל לכנותה בשמה. נוכחותה מעידה על אשמתו, מאשרת את היותו אחד הנבלים בישראל, ומציגה אותו בעיני עצמו כמי שאינו ראוי למלוכה, וכיוון שהוא אינו מסוגל להתמודד עם כל זה הוא דורש לשלח אותה מעמו.

גם לדמויות השוליות שמור בסיפור תפקיד חשוב. כך למשל, כשאמנון דורש לסלק את תמר מביתו הוא קורא לנערו משרתו, וזה מתייצב מיד ומבצע את המוטל עליו, וכדבר אדונו, נועל את הדלת אחרי שתמר יוצאת. ניתן לשאול: מדוע לא נכנס הנער לחדר כשתמר נאבקה באמנון? שהרי ברור כי הוא היה בקרבת מקום. העובדה שהנער לא נכנס לחדר כשמן הסתם שמע קולות של מאבק יש בה כדי לרמוז שאמנון הורה למשרתיו לא להתערב, אלא כשיקרא להם. אין צל של ספק שעיצוב זמן הסיפר פועל נגד אמנון, לכן סצֵנת האונס היא רב שלבית וארוכה.

באשר למרחב, הסיפור מתרחש במספר בתים. דוד שולח שליח לביתה של תמר ומצווה עליה ללכת אל בית אמנון. המספר נותן לנו להבין שתמר לא הייתה צריכה לחשוש, מאחר שהיא הגיעה לבית שהיו בו אנשים נוספים. בביתו של אמנון היא נאנסת. הסצֵנה החותמת את הסיפור מעמידה מול זירת הפשע, ביתו של אמנון, את ביתו של אבשלום המשמש לתמר מקלט: "ותשב תמר ושממה בית אבשלום אחיה" (פס' 20).
בסיום הסיפור חודר המספר הן למחשבותיו של דוד והן למחשבותיו של אבשלום ומוסיף עליהן את פרשנותו. הוא מגלה לקוראיו שדוד אהב את אמנון משום שהיה בנו הבכור, ולכן לא הוכיח אותו,(3) ושאבשלום שנא את אמנון "על דבר אשר עִנה את תמר אחֹתו" (פס' 22). ואם הנחת המוצא היא כי המספר בסיפור המקראי תמיד צודק,(4) הרי שלנו הקוראים אסור להניח שמקורה של שנאה זו היה ברצונו של אבשלום לזכות בבכורה.

לאור הניתוח שלעיל נראה כי בחינת סיפור אמנון ותמר כחוליה עצמאית והתבוננות בצדדיו השונים מלמדים כי באמצעות דרכי העיצוב מוקנית לסיפור משמעות כשלעצמו: מחד גיסא, הצגת אמנון, בכור בניו של דוד, כאחד הנבלים בישראל, בן שאינו ראוי למלוכה; ומאידך גיסא, הצגת אבשלום כבן מועדף הראוי לאהדה. בהתאם לניתוח זה סיפור אמנון ותמר עתיד לשמש כמאגר אהדה לאבשלום.

סיפור כרם נבות היזרעאלי (מלכים א כא)

סיפור נוסף שהוזכר בפרקים הקודמים וזכה לפרשנויות שונות זו מזו הוא סיפור כרם נבות היזרעאלי. יש הטוענים שמגמתו העיקרית היא לגנות נישואים עם נשים נכריות (רופא, 1988), ויש הטוענים שמגמתו היא להצביע על מידת אחריות המלך לנעשה בממלכתו (זקוביץ, 1987). השאלות הנשאלות הן: איזו פרשנות עומדת במבחן כל מרכיבי הסיפור? איזו פרשנות היא בבחינת דרש? וכן: מה היינו מצפים מסיפור שמטרתו להבליט מגמה מסוימת?

אפתח בהצעה הפרשנית הראשונה שלפיה סיפור זה "משמיע את תלונת הנדכאים נגד המעמד השליט, הידועה לנו גם מדברי נחמיה, מלאכי וישעיהו השלישי. ובייחוד מביע הסיפור מחאה נגד נישואי התערובת, כפי שהועלתה בידי מלאכי, עזרא ונחמיה" (רופא, 1988, עמ' 444).

אילו הייתה מטרתו העיקרית של סיפור כרם נבות היזרעאלי לגנות נישואים עם נשים נכריות, היינו מצפים שאיזבל תוצג כבר בשלב האקספוזיציוני של הסיפור ותופיעה כדמות מרכזית לאורכו. יתרה מזאת, היינו מצפים שהיא תוצג כנכרייה או שלפחות תירמז העובדה שהיא נכרייה. אולם בסיפור כרם נבות לא מוזכר ואפילו לא מרומז שאיזבל נכרייה. למעשה, הקורא יודע על זרותה של איזבל ועל היותה בתו של אתבעל מלך צידונים רק מראשית התיאור של ימי אחאב בספר מלכים א (טז 31). איזבל מתגלה בסיפור זה, כמות שהוא לפנינו, כאשת שררה המוכנה להפעיל כל אמצעי כדי להשיג את מטרתה, אך האם לשם כך היא צריכה להיות נכרייה?

אילו הייתה מטרתו של סיפור כרם נבות לצאת כנגד הנישואים לנכריות, היינו יודעים על כך מדברי התוכחה שהשמיע אליהו באוזני אחאב. והרי האל שלח את אליהו להוכיח את אחאב על שרצת וגם ירש ולא על נישואיו לנכרייה.

אילו הייתה זאת מטרת הסיפור, מדוע לא מוזכרת בו עבודת אלילים? מדוע בזירת ההתרחשות לא נזכרים ואפילו לא נרמזים נביאי האשרה של איזבל או בית הבעל שבנה אחאב בשומרון? ראוי אף לציין ששני בעלי הפירושים המוצעים, רופא וזקוביץ, מסכימים שנבואת התוכחה המופיעה בגוף שלישי בסיפור זה הנה תוספת מטעמה של העריכה בספר מלכים.(5) כך שאם נתעלם מתוספת זו לא נמצא בסיפור ולו צל צִלו של רמז לעבודת אלילים, והרי ההתנגדות לנשים נכריות היא בעיקר משום שהן עשויות להטות אל לב בעליהן מעבודת אלוהים לעבודה זרה, ככתוב על שלמה: "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות [...] ויטו נשיו את לבו [...] אחרי אלהים אחרים ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו [...] וכן עשה לכל נשיו הנכריות מקטירות ומזבחות לאלֹהיהן" (מלכים א יא 1-8).

מכל האמור לעיל נראה כי התבוננו בסיפור כרם נבות היזרעאלי כשלעצמו ובמנותק מהקשרו אינה מובילה למסקנה שמטרתו העליונה היא להטביע אות קלון על נשים נכריות ולהעביר את המסר שיש להתרחק מהן כי הן מועדות להשפיע על בעליהן לעבוד עבודה זרה.
לפי הפרשנות השנייה סיפור כרם נבות בא ללמד לקח מוסרי: "שאחריות השליט היא לכל אשר נעשה בשמו ובתוקף סמכותו גם אם הוא מבקש להתעלם מהם ולא לדעתם" (זקוביץ, 1987, עמ' 371).

הסיפור פותח בשליט ומסיים בשליט; הוא פותח באחאב מלך שומרון בעל היכל ביזרעאל, ומסיים באחאב השפוף, המתחרט על מעשיו.
עלילת הסיפור מתקדמת במעין חד-גדיא שתפקידו להציג את אחאב כגורם מניע. אילו לא היה מסרב נבות לבקשת אחאב למכור לו את כרמו, אחאב לא היה נכנס סר וזעף למיטתו, איזבל לא הייתה נוטלת חלק בפרשה ולא הייתה פונה בשם המלך לזקני יזרעאל, אלו לא היו מקיימים משפט ראווה, ונבות לא היה נסקל למוות. המקור להשתלשלות האירועים הוא אחאב, שאף ביקש להתנער מאחריות ולהטיל את הביצוע על אחרים; אחאב הוא הוא הדמות המניעה.

אילו לא הייתה מגמת הסיפור להצביע על אחריותו הבלעדית של המלך, לא היה מושם בו דגש על השימוש של איזבל בחותם המלך ובשם המלך. מן המסופר עולה כי כשזקני יזרעאל קיבלו את הספרים, לגבי דידם עמד אחאב מאחורי הכתוב, על אף שאיזבל הייתה זו ששלחה אותם אליהם, ולה הם מיהרו להודיע על תום הביצוע.

אילו לא הייתה זו מגמת הסיפור הרי שבסצֵנת התוכחה לא היה הסופר מפגיש את אחאב עם הנביא, והאחרון לא היה מוסר את דבר ה', שהוא האשמה ישירה ברצח ולא בעבודת אלילים.

גם השימוש במרחב משמעותי לפירוש זה. בסצֵנה התוכחה לא היה הסופר מפגיש את אחאב עם הנביא, והאחרון לא היה מוסר את דבר ה', שהוא האשמה ישירה ברצח ולא בעבודת אלילים.
גם השימוש במרחב משמעותי לפירוש זה. בסצֵנה החמישית שומע אחאב את דבריו הקשים של האל גם כן בכרם. סימטריה מרחבית זו רומזת למידה כנגד מידה: מקום ראשית החטא הוא גם מקום גזֵרת הדין.

נמצא כי מידת ההתאמה בין הפרשנות המדגישה את אחריות השליט לנעשה בממלכתו לבין מרכיבי הסיפור גדולה.

בהקשר זה יש אף מקום לשאול: האם ייתכן שסיפור אחד יבליט מספר רעיונות או יישא יותר ממשמעות אחת? התשובה לשאלה זו היא חד-משמעית: כל משמעות העומדת במבחן מרכיבי הסיפור תקפה. הפרשנות שלפיה מטרתו של סיפור כרם נבות היא לגנות נישואים עם נשים נכריות נדחתה משום שהיא לא עמדה במבחן מרכיבי הסיפור. אך אם יבוא פלוני ויציע לסיפור משמעות נוספת הקשורה במעמדו של המלך בישראל ולא רק באחריותו, תועמד גם משמעות זו במבחן מרכיבי הסיפור. והנה, במקרה זה, נראה שמדובר בהצעה תקפה. סביר להניח שלא במקרה בחר מחבר הסיפור להבליט את רעיון אחריות המלך באמצעות גזילת כרם. הצגת המלך כשליט שאינו כול יכול, כשליט שחייב לציית לדרישות האלוהיות, כמי שהמוסר החברתי מעליו, היא חלק בלתי נפרד מסיפור זה כפי שעולה מבחינת מרכיביו: כבר באקספוזיציה לסיפור בא לידי ביטוי הפער שבין המלך לבין האזרח הקטן באמצעות הצגת כרם נבות מול היכל המלך. בשיחת אחאב-נבות בולט הפער בין תפיסתו החומרית של המלך לבין תפיסתו האמוציונלית והאמונית של האזרח הפשוט: המלך משוכנע שאת הכול ניתן להשיג בכסף או בשווה כסף; לעומתו, האזרח הפשוט מעמיד כנגדו את נחלת אבותיו ואת אלוהיו. עם התקדמות העלילה משיג לכאורה המלך בעל השררה את מבוקשו, נבות נרצח והמלך אמור לרשת את כרמו, אך בשלב זה מתערב האל, ובאמצעות הנביא מודיע למלך שיש מי שינקום את הדם שנשפך. מלך שאינו מקיים את הצדק בממלכתו, מלך שעושק את אזרחיו, הוא אויב הנביא, משמע אויב האל. דבריו של אחאב אל הנביא "המצאתני אויבי" (פס' 20) גורמים לו להבין שהוא הפך לאויב האל, וכתוצאה מכך הוא מגלה סימנים של חרטה ועונשו נדחה. בישראל גם מלך הוא אזרח בשירות אלוהיו.

סיפור יכול אפוא לשאת משמעויות אחדות ולגלמן, ואילו פרשנים יכולים להעמיס עליו גם פרשנויות דחוקות. הניסיון להציג את סיפור נבות היזרעאלי כחלק מן המאבק בנשים נכריות הוא פרשנות על דך הדרש; זהו ניסיון להאיר בסיפור את מה שאין בו ולא את מה שיש בו. ואם אמרו רבותינו כי שבעים פנים לתורה, אין זה אומר שכל הפנים שוות: יש פנים שמאירות את מה שפרשני הסיפור רוצים למצוא בו, ויש פנים שמאירות את השתלבותם של מרכיבי הסיפור. והקורא – עליו ללמוד להבחין בין פרשנויות המשרתות את צורכי הפרשן וקוראיו לבין פרשנויות המבקשות להישאר נאמנות לנתוני הסיפור ולאופן עיצובו.

(1) פתיחה טעונה זו נדונה במפורט בעמ' 48-50 לעיל.
(2) ראו עמ' 72 לעיל.
(3) ראו עמ' 35-37 ועמ' 50 לעיל.
(4) ראו עמ' 98-100 לעיל.
(5) ראו עמ' 39-41 לעיל.