הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > סוציולוגיהעמוד הבית > אחר > כישורי חיים
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ


תקציר
במשך חמישה לילות שהה זוג מטיילים ישראלי על זיז סלע בקצה מפל גבוה בניו זילנד, לאחר שטעה בניווט. השניים נבלעו בתוך צמחייה עשירה לצד מפלים סוערים, ונאלצו להתמודד עם מזג אוויר הפכפך, עם כוויות קור ועם רעב, עד שאותרו באקראי וחולצו.
במלאת עשר שנים להצלתם חזרו השניים לפגוש את מחלציהם ולשחזר את חווית ההישרדות במקום שנקרא על שמם, "הקריק הישראלי".



אבודים בניו זילנד
מחבר: אתי יודן


במשך חמישה לילות שהה זוג מטיילים ישראלי על זיז סלע בקצה מפל גבוה בניו זילנד, לאחר שטעה בניווט.
השניים נבלעו בתוך צמחייה עשירה לצד מפלים סוערים, ונאלצו להתמודד עם מזג אוויר הפכפך, עם כוויות קור ועם רעב, עד שאותרו באקראי וחולצו.
במלאת עשר שנים להצלתם חזרו השניים לפגוש את מחלציהם ולשחזר את חוויית ההישרדות במקום שנקרא על שמם "הקריק הישראלי".


מלבד אנטארקטיקה, ניו זילנד היא שטח היבשה הגדול האחרון אליו הגיעו בני האדם. הראשונים שדרכו על אדמת האיים, לפני כאלף ומאתיים שנה, היו יורדי ים עזי נפש שהגיעו ממזרח האוקיינוס השקט בסירות קאנו גדולות. אבות אבותיהם של המאורים, המכונים כיום בפי צאצאיהם "הוויקינגים של הזריחה", הקדימו בכאלף שנה את מגלי הארצות האירופיים שהגיעו לניו זילנד. מוצאם המדויק .לא ברור עד היום. במאה שעברה צמחו כמה תאוריות לפיהן נמנו המאורים הראשונים עם שבטי הארים הנודדים שהגיעו מאירופה, או לחלופין, עם שבטים הינדיים, שהגיעו מתת היבשת ההודית. חוקרים אחדים זיהו אותם עם המצרים הקדמונים, והיו שראו בהם את צאצאי עשרת השבטים האבודים.

הדעה הרווחת כיום, הנסמכת על ממצאים ארכיאולוגיים ולשוניים, היא שמקורם במזרח פולינזיה. המאורים הראשונים, שהתיישבו תחילה באי הצפוני בעל האקלים הממוזג, התקיימו על ציד, דיג וגידול קומאה - בטטה מתוקה. מלחמות שבטיות וקניבליזם היו תופעות רווחות, ושבטים חלשים נדחקו אל האי הדרומי, הקר יותר.

במאה ה-17 כבר שלטה חברת "איסט אינדיה" ההולנדית על נתיבי הסחר הימיים באזור מזרח הודו במשך למעלה ממאתיים שנה. ב-1642 יצאה מבסיס החברה בבאטביה (היום ג'קרטה) משלחת ובראשה ההולנדי אבל טסמן. הם הפליגו דרומה בחיפוש אחר ה"טרה אוסטרליס אינקוגניטה" - היבשת הדרומית הלא נודעת, בניסיון לגלות נתיב שיט מהיר לשוקי דרום אמריקה. בדרך, גילה טסמן את האי שנקרא כיום על שמו, טסמניה, וחצה את ים טסמן. כשעגנו שתי ספינות העץ שלו בחופו המערבי של האי הדרומי של ניו זילנד, הוא חשב שהגיע לדרום אמריקה. האי נקרא ניו זילנד על שם מחוז הולדתו של טסמן. מגלה הארצות השני שהגיע לניו זילנד היה ג'יימס קוק הבריטי. הוא הקיף את האיים ב-1769 וסיפח אותם רשמית לבריטניה, כמושבות הכתר באוקיינוס הדרומי.

למרות המפגשים הראשונים האלימים של קוק עם המאורים, הוא למד לכבד את התרבות המאורית ורכש לו ידידים רבים במשך עשר שנות הפלגותיו אל האיים. גילוייו ומסעותיו של קוק הביאו לגל של מסעות ציד לווייתנים וכלבי ים במימיה של ניו זילנד.

במפת איי השפיות האחרונים על הפלנטה, אותה אני מסרטטת בדמיוני בכל פעם שהמצב הכלכלי צונח לשפל המדרגה, זוהרת ניו זילנד כאיזמרגד מפתה. רחוקה, ירוקה ושלווה, וכפי שהיטיב לבטא לפני למעלה ממאה שנה רודיארד קיפלינג, הסופר הבריטי: "ניו זילנד היא המפלט האחרון, הפלא השמיני של העולם". בקצה הדרומי של האוקיינוס השקט, כ- 2,000 קילומטרים מדרום-מזרח לשכנה הענקית אוסטרליה, שוכנים בבדידות מזהרת האי הצפוני והאי הדרומי של ניו זילנד, אליהם נספח מדרום אי קטנטן נוסף, האי סטיוארט.

שטחם הכולל של האיים הוא כ-270,000 קמ"ר (לעומת 27,000 קמ"ר שלנו), ואורך קווי החוף הוא יותר מ-10,000 קילומטרים. הגאולוגיה המיוחדת של האיים יצרה מגוון מרהיב של תצורות נוף. קרחונים, פיורדים, מערות קרסטיות ויערות גשם, וכן הרי געש, גייזרים וברכות בוץ מבעבעות.

עד לפני כמאה מיליוני שנים הייתה ניו זילנד מחוברת לאוסטרליה, לטסמניה ולאנטארקטיקה, כחלק מיבשת העל הדרומית "גונדוואנה", שצפה בים טטיס הקדמון. גונדוואנה כללה בין היתר את דרום אמריקה, אפריקה, חצי האי ערב והודו. עם היפרדותם ההדרגתית של אזורי התפר, ניתקו שברי היבשת שהפכו ברבות הימים לניו זילנד, ונדדו למקומם הנוכחי. עקב כך, לא זכתה ניו זילנד לקלוט אל חיקה את יונקי הכיס הראשונים, שהגיעו לאוסטרליה מדרום אמריקה, ואף לא את הנחשים, שהזדחלו לאוסטרליה מכיוון פפואה, ניו גינאה ואינדונזיה. ניתוקה מן היבשת הפך אותה לגן עדן נטול טורפים המאופיין במיני צמחים ובעלי חיים ייחודיים, שאבותיהם היגרו אליה עוד בתקופת היורה, לפני כ150- מיליוני שנה.
מבין "המאובנים החיים" האלה, גאים הניו זילנדים במיוחד בספנודון, זוחל הדומה לחרדון, שהוא מעין מיני דינוזאור. ביערות הגשם צומחים שרכי ענק בעלי גזע, ומיני עצים שאין לראות במקום אחר בעולם.
מימי החופים הומים פינגווינים ואריות ים, ובימים שוכנים לווייתנים ודולפינים, בהם דולפיני "הקטור" הננסיים. מבין בעלי הכנף מתייחדת ניו זילנד בכמה מיני תוכים בעלי שמות מעוררי השראה כמו קקפו, קקה וקיאה. בקרבת העיר דנידין באי הדרומי חיה מושבת אלבטרוסים, שבראשה עומדת "גרנדמה" - אלבטרוסית בת 73. היא נחשבת לעוף הקשיש ביותר שחי כיום בטבע.

לפרסום הרב יותר בממלכת העופות הניו זילנדית זכו המואה והקיווי. המואה, יצור יעני למראה המתנשא לגובה של שלושה מטרים, ניצוד עד להכחדתו המוחלטת בידי המתיישבים המאורים הראשונים, שראו בו מקור חיוני לחלבון בארץ דלת יונקים, והשתמשו בנוצותיו כקישוט ללבושם.
הקיווי הוא עוף חביב וארוך מקור, בגודל תרגולת, שבהיעדר טורפים איבד את חשדנותו ובהדרגה גם את כושר התעופה שלו. למרות שהוא נפוץ למדיי, נדיר לראותו בטבע, שכן אוכל החרקים הביישן פעיל בלילה במשך כארבע שעות בלבד. את יתר שעות היממה הוא מעביר בשינה עמוקה, הרחק מעין אדם. הקיווי הוא סמלה הלאומי של ניו זילנד ושמו הפך לכינוי החיבה שאימצו לעצמם תושביה. את הקיווי לא זכינו לראות, אך את חביבותם הטבעית של ה"קיווים" האנושיים גילינו כבר בטיסת "אייר ניו זילנד" מבנגקוק הלוהטת אל האי הדרומי הקריר.

ראשיתו של הסיפור בנובמבר 1986, בפגישה מקרית באוסטרליה של שני תרמילאים ישראלים צעירים, ניצן ברמק ואודי מילוא. זמן קצר לאחר היכרותם הם חברו לטיול משותף בניו זילנד.
בתום שלושה חודשי טיול באי הצפוני ובאי הדרומי הגיעו ניצן ואודי, באפריל 1987, לשמורת הר אספירינג ברכס האלפים הדרומיים שבאי הדרומי. אחד ממוקדי העלייה לרגל בשמורה הוא הרוטברן טרק, מסלול של כארבעה ימי הליכה, החוצה את ההרים ממזרח למערב ועובר ברובו בסבך יער הגשם הדרומי.

את הטרק, שהוא מהפופולריים בניו זילנד, ניתן להתחיל בשני קצות השמורה: מרכז המבקרים בגלנורקי הוא נקודת היציאה לבאים מכיוון קווינסטאון, והדיווייד הוא נקודת היציאה לבאים מכיוון טה-אנאו ומילפורד סאונד. כתרמילאים רבים לפניהם, שמו ניצן ואודי את פעמיהם אל עבר הטרק המפורסם. את מכוניתם השאירו בחניון ליד הדיווייד במטרה לשוב אליה בתום הטיול. במזג אוויר טוב, שבויים בקסמם של נופי הפרא, יצאו לדרך. אלא, שבסופו של הטיול, בדרכם חזרה אל המכונית, נקלעו ניצן ואודי להרפתקת חייהם, ממנה ניצלו בנס.

יום ראשון, ה-5 באפריל 1987, היה היום השלישי לשהותם ברוטברן. הם הגיעו בשעות הבוקר לבקתת המישורים, ושמחו לפגוש שם את הפקחית האחראית, רובין בלקמן, איתה התיידדו בלילה הקודם בבקתת המפלים. הם התייעצו איתה לגבי הדרך בה כדאי לשוב למכוניתם, שחנתה בצדו האחר של הטרק. אפשרות אחת הייתה להמשיך את המסלול עד סופו, מרחק שלוש שעות הליכה, ולצאת אל הדיווייד באוטובוס המקיף את האלפים במשך יומיים. לחלופין, המליצה רובין בחום על מסלול הליכה טבעתי של שלושה עד ארבעה ימים, שעובר ברובו בפרייזר קריק, טרק מקביל לרוטברן. בחירה בדרך השנייה הייתה כרוכה, לדבריה, ביום הליכה ראשון קשה, ובהמשך נינוח במסלול הפרייזר, שלאורכו שתי בקתות ללינת לילה.

עקב מזג האוויר הטוב והרצון להמשיך לטייל, קסמה לשניים האפשרות השנייה. רובין התוותה את המסלול על מפה טופוגרפית, והסבירה שעליהם לחזור לשביל העולה אל בקתת המפלים ולפנות שמאלה בגשר הראשון העובר מעל קריק (ערוץ נחל) קטן. משם צריך להתחיל לטפס בתוך מפלי מים קטנים בהם זורם הנחל. "כאשר תגיעו בהמשך למפלים גבוהים יותר בהם לא תוכלו להמשיך לטפס" הסבירה רובין, "צאו מהקריק והמשיכו לעלות בתוך סבך השיחים העבות. כשתעברו את קו העצים, העפילו אל האוכף של האמילי פאס, ולאחר שתחצו את מעבר ההרים הזה, רדו במדרון עד שתגיעו לשביל המוביל לעמק הפרייזר. משם, המשיכו לאורך הטרק עד הבקתה הראשונה, ומן הבקתה פנו ימינה והמשיכו במסלול המסומן, עד לדיווייד".

מצוידים במפה הטופוגרפית ובהסבריה של הפקחית, עזבו ניצן ואודי בבוקר המחרת את בקתת המישורים, ועלו בחזרה בכיוון בקתת המפלים המרוחקת כ-2.5 קילומטרים. על פי ההנחיות שקיבלו מרובין, הם עזבו את הטרק ליד הגשר הראשון והחלו לעלות בכיוון האוכף במעלה ערוץ הנחל שעבר בסבך השיחים.

הדילוגים במעלה המפלים הקטנים התחלפו בהמשך בטיפוס קשה ומייגע שאילץ אותם ל האחז בענפים, בגזעי עצים רוויי מים ובטחבים שבצבצו מן הסלעים. כאשר יצאו סוף-סוף מקו העצים נגלו לעיניהם הפסגות הגבוהות. כשהגיעו אל האוכף, ראו לרגליהם . את הפרייזר קריק והופתעו לגלות שהוא נמצא מימין להם ולא מולם, כפי שציפו שיהיה.

הם חיפשו את השביל המוביל מטה, אך שביל כזה לא נמצא. על האוכף המושלג השתוללה רוח מקפיאה וחודרת לעצמות, ובניסיון למצוא מסתור מפניה החליטו לרדת מטרים ספורים למקום שנראה מלמעלה כמתאים ללינה. כבר בתחילת הירידה התברר שהירידה במדרון המכוסה אבני דרדרת, מסוננת.

עד לחשכה נותרו כשלושים דקות והמשך ירידה לא בא בחשבון. לכן החליט הזוג לטפס חזרה אל האוכף ולישון עליו, למרות הרוחות העזות. כעבור דקות אחדות הגיעו אל השטח החשוף, שם גם בילו את הלילה בתוך אוהל המנהרה שלהם, מכורבלים בשקי השינה. בבוקר חיפשו שוב את השביל היורד אל הפרייזר, בתקווה שבאור יום יהיה קל לאתרו, אך השביל שנעלם מעיניהם בשעות הדמדומים של היום הקודם לא נמצא גם בבוקר. השניים החליטו לשוב כלעומת שבאו ולצאת אל הדיווייד באוטובוס.

לאחר ארוחת הבוקר החלו לרדת חזרה, הגיעו למקום בו יצאו מסבך השיחים והמשיכו לרדת בתוך סבך הצמחייה בו העפילו ביום הקודם. הם ירדו לאט, כשהם נאחזים בגזעי העצים שהתגלו כמשענת קנה רצוץ. במקום בו ממוצע הגשמים השנתי הוא 7,000 מילימטרים, שורשי העצים רדודים ביותר, ולמרות הזהירות, גילו השניים כי די בנגיעה קלה כדי להפיל אף עצים גדולים וחזקים למראה.

כשעה לפני רדת החשכה, נותרו עוד כשעתיים של הליכה. בלית ברירה הם החליטו לעבור לילה נוסף בשטח ולהמשיך את הירידה למחרת. בניסיון למצוא מקום מתאים ללינה על המדרון המיוער והתלול, פנו ללכת בעקבות רעש המפלים, בהנחה שלידם תימצא פיסת סלע ישרה. ואכן, כשהשקיפו לעבר המפל שמעליו הלכו, התגלה לעיניהם מקום מתאים. הם התחילו לרדת אליו כשהם מוסיפים להיבלם על ידי העצים ואוחזים ידיים בחוזקה. לפתע איבדה ניצן את שיווי משקלה והם מעדו לתוך המפל הגבוה, שהיה מכותר משלושת עבריו בקירות סלע זקופים.

למרבה המזל, נבלמה נפילתם לאחר כשלושה מטרים, והם נחבטו בשקערורית סלע בנתיב הזרימה של המפל, מרחק סנטימטרים מן המקום ממנו זינקו המים מגובה של כמאה מטרים. הלם הנפילה ועוצמת החבטה בסלע, בתום יום מתיש של ירידה בסבך, גרמו לניצן להתעלף למספר שניות. אודי, שחשש שהיא תישמט מידיו ותיסחף בזרם, מיהר להתיז עליה ממי המפל הקרים והעיר אותה מעלפונה.
לאחר שהתאוששו מעט החלו לעכל את העובדה שזה אך ניצלו ממוות, אך למרות זאת, היו רחוקים מלשמוח.

מבט קצר על הסביבה גילה את חומרת מצבם. לילה נוסף ירד והם נשארו תקועים על קצה מפל גבוה, ממנו אי אפשר לצאת. במרחק, על אחד ההרים ממול, זיהו לאור היום את בקתת המפלים בה לנו כמה לילות קודם לכן. מראה הבקתה עודד את רוחם והם החליטו לא',לנסות להיחלץ מן המפל בכוחות עצמם, בתקווה שיושבי הבקתה יגלו אותם ויזעיקו עזרה.
מצדה האחד של שקערורית הסלע, ממנה זינקו מי המפל הגועשים, בלט מתוך המצוק התלול דרגש סלע שטוח שבהמשכו צמח שיח קטן. הם החליטו לטפס לכיוון הדרגש הארוך שרוחבו היה חצי מטר בלבד.
בינתיים ירדה החשכה, ובידיעה שלא נשאר להם הרבה מה לעשות באותו הערב, בישלו השניים ארוחת ערב חמה ולאחריה התארגנו ללינה על חלקת הסלע הצרה. בשלוש לפנות בוקר השתנה לפתע מזג האוויר הניו זילנדי ההפכפך, ולאחר שבוע בהיר החל לרדת גשם זלעפות. הם התעורר רטובים מכף רגל עד ראש.
סחוטים מעייפות ונוטפי מים חיכו לבוקר.


החץ מסמן את זיז הסלע עליו שהו בני הזוג במשך חמישה ימים ולילות (צילם: אודי מילוא).


בוקר היום השני לצד המפל לא בישר טובות. הקור גבר והגשם המשיך לרדת ללא הפוגה. הניסיונות להבעיר אש ולהדליק את גזיית המטיילים כדי לבשל מרק חם או תה, עלו בתוהו. הגפרורים, שנעטפו היטב טרם היציאה לדרך, נותרו יבשים, אך בגשם השוטף, ללא כל מחסה, היה בלתי אפשרי להדליק אש. היום עבר בניסיונות שווא להתחמם מעט בתוך הבגדים הרטובים ובתכנון דרכי פעולה אפשריות. במשך כל היום היו העיניים נשואות לעבר בקתת המפלים הרחוקה, ובכל פעם שנראה בקרבתה אדם, הם מיהרו לנופף בשכמיות הגשם הצבעוניות שלבשו, אולי יבחין מישהו בתנועה הצבעונית מבעד לגשם הזלעפות. ערב נוסף החל לרדת, והגשם, שלא פסק לרגע, הגביר את כמות המים שהגיעו למפל שהלך ואיים לשטוף גם את זיז הסלע עליו היו.

בניגוד לארוחה החמה בערב הקודם, הורכב תפריט ארוחת הערב השנייה ממנת אורז עם ירקות, שהושרתה משעות הבוקר במי המפל הקרים. בלילה השני לצד המפל ישנו השניים שעונים בישיבה זה על זה, מכורבלים בשקי השינה הרטובים.

הגשם לא פסק גם בבוקר היום השלישי לצד המפל. הקור היה עז וניצן התקשתה לדרוך על רגליה שנפגעו מכוויות הקור. גם מצב הרוח היה מדוכדך, אבל השניים לא חדלו לרגע להשקיף לעבר הבקתה. בשעה עשר בבוקר בערך, בעיצומו של גשם סוחף, יצא מן הבקתה אדם עטוף שכמיית גשם כתומה ועלה על צוק גבוה בקרבת מקום. מכווצי שרירים וקפואים נופפו השניים לעברו בכל כוחם. הדמות הקטנה חזרה ויצאה מן הבקתה פעמים אחדות, והשקיפה על האזור כאילו היא מצפה למישהו. "גילו אותנו" אמר אודי לניצן, "לפי הסימנים, נראה לי שהוא מחכה למסוק". ואכן, כעבור מספר דקות, הגיח מסוק גדול בצבעי כחול לבן ונחת על הצוק בקרבת הדמות בשכמייה הכתומה. ניצן ואודי ראו כיצד המסוק מתרומם וחג כמה פעמים מעל לבקתה, כשהוא צולל ונוסק חליפות לתוך המפלים.

המסוק נעלם מהעין. הם חיכו בדריכות. כעבור כשעה נראה שוב עוטה השכמייה הכתומה וזמן קצר אחר כך הופיע שוב המסוק. ניצן ואודי נופפו לעברו ביתר שאת, אך כמו בסרטי זוועה, נאלצו, זו הפעם השנייה באותו היום, לחזות בתמרונים המוזרים שביצע עד שנעלם שוב מן האופק, הפעם מבלי לשוב. מראה המסוק הזכיר לאודי פטנט ילדות ישן: איתות בעזרת מראה. ניצן שלפה מתיק הרחצה מראה עגולה קטנה למקרה שהשמש תפציע מבעד למסך העננים. אולם השמש לא הגיעה ולילה נוסף ירד.

מאחר שסבלו מאוד מן הקור, החליטו השניים לפרוס את אוהל המנהרה. הם נמנעו מלעשות זאת בלילות הקודמים מחשש שהשיח יישבר והם יפלו לתהום עטופים באוהל. אוהל המנהרה שנפרס מעל שקי השינה היה מכוסה בבוקר בשכבה לבנה דקה של כפור. השלג שירד במשך הלילה הקפיא את שקי השינה, את הבגדים הרטובים ואת הנעליים. במצב הביש הכללי הזה היו השמים הבהירים נחמה אדירה. בשעות הבוקר המאוחרות הפשיר השלג וחמימות פשטה באיברים הקפואים. שכמיות הגשם הצבעוניות נפרסו -על השיח הקטן, בתקווה שיימצא מי שיבחין ממרחק בכתם הצבע החריג בלב הסבך השיחים הירוק. השמש החורפית חיממה גם את הלב. מצב הרוח השתפר והשניים התבדחו על מצבם ואפילו תכננו תוכניות לעתיד. הם הבטיחו לעצמם, שאם יצליחו לשרוד ואם יחליטו להתחתן עם שובם ארצה, יקראו לילדם הראשון "מעיין", על שם המעיין שסיפק למפל את מימיו.

מהרגע שזרחה השמש, הכינה ניצן את .המראה הקטנה, ושניהם חיכו בקוצר רוח לרגע בו אפשר יהיה לאותת בעזרתה. בשעה אחת ושלושים בצהריים, בתום מסלול מתסכל על ההרים ממול, הגיעו לבסוף קרני השמש אל דרגש הסלע הצר. הם פרסו לייבוש את הנעליים, הבגדים ושקי השינה והחלו לאותת במראה עד שהשמש נעלמה. ערב נוסף, הרביעי במספר, ירד על הרוטברן. הלילה היה קר, אך הבגדים ושקי השינה היו כמעט יבשים. פריסה יעילה יותר של אוהל המנהרה הפכה את שנת הלילה לכמעט מושלמת.


גם ביום החמישי לצד המפל המשיך מזג האוויר להאיר פנים. ניצן לחצה על אודי למצוא דרך לצאת, אך אודי עמד על דעתו, שהנפילה לתהום ודאית. לאחר שהתברר כי המזון הנותר יספיק ליום נוסף, החליטו כי רק כשהוא יאזל הם יעשו כל מאמץ להיחלץ. גם ביום הזה נמשכו האיתותים במראה ונפרסו שכמיות הגשם ולצדן מגבות ובגדים שעשויים למשוך את תשומת לב המטיילים. שעת הדמדומים הלכה והתקרבה ללא סימן חיים מן העבר השני, כשלפתע נראו מכיוון הבקתה הבהובי פנס. אודי החל לנפנף בתגובה בשכמיית הגשם שלו. ניצן, שחששה מאכזבה נוספת, אמרה בפסימיות: "לא גילו אותנו. זו רק רובין הפקחית שעוברת בין המטיילים על מנת לאסוף מהם את תשלום הלינה בבקתה." למרות זאת התעקש אודי שנצנוצי הפנס אינם מקריים. כעבור זמן קצר פסקו הנצנוצים, ומשלא אירע יותר דבר, הלכו השניים לישון.

בשמונה בערב התעוררה ניצן למשמע קולות מוזרים שהגיעו מכיוון סבך השיחים, והזכירו צווחות של עופות לילה. אודי שלל את האפשרות שמדובר בעופות, כי הם לא שמעו את קולותיהם בלילות הקודמים. הם חזרו לישון, אך הכפור העז שנמשך כבר חמישה לילות, גבה את מחירו. ניצן התעוררה, מתייסרת בכאבי תופת בשל כוויות הקור ברגליה. כשלא יכלה יותר לשאת את הכאבים, ביקשה מאודי שיצא להזעיק עזרה למחרת. אודי היה בטוח שגילו אותם, אך למרות זאת הבטיח שאם עד השעה תשע בבוקר לא יגיע מסוק חילוץ, יצא להזעיק עזרה בעצמו. הלילה החמישי לצד המפל היה קשה.

למחרת בבוקר החל אודי להתארגן ולתכנן את הטיפוס. הקירות התלולים נראו בשלב זה מאיימים מתמיד. מצב רגליה של ניצן היה בכי רע. אצבע ידה הימנית שנפצעה עשרה ימים קודם לכן הייתה דלוקה ונפוחה. התשישות נתנה את אותותיה, ומנת האוכל האחרונה נאכלה בערב הקודם. ניצן שרבבה את ראשה אל מחוץ ליריעת האוהל וראתה את אודי מביט לשמים וצועק בהתרגשות. היא נשאה את עיניה, וראתה מולה מסוק. טייס המסוק צפר, ומבעד לשמשת המסוק הכהה נראו תנועות ידיים לא ברורות. המסוק התרומם ונעלם מן העין, אך רעש מנועיו המשיך להישמע. כעבור כמה דקות הופיע איש צוות החילוץ.

הוא קרא להם לאסוף את פריטי הציוד שנפרסו על השיח ולהכניסם לתרמילים. ניצן אספה את החפצים במהירות, כשהיא מדדה על רגלה השמאלית. בינתיים ירד המחלץ והגיע אליהם. הוא שאל לשלומם והתעניין לדעת אם יש איתם מטייל נוסף. מן המסוק שחג למעלה כל העת הורד כבל עם אלונקה. טייס המסוק הגליש את האלונקה על המים, והמחלץ ואודי נשאו את ניצן והשכיבו אותה עליה. המסוק התרומם והוריד את האלונקה במקום מבטחים, ואחר שב לקחת באותה הדרך את אודי ואת איש החילוץ.

בבוקר היום השישי לצאתם לדרך, יום לפני ליל הסדר, מצאו ניצן ואודי את עצמם תלויים בין שמים וארץ מעל למפל. דקות אחדות לאחר מכן נחת המסוק על מדשאת מרכז המבקרים בגלנורקי. ניצן הוכנסה פנימה, נישאת על זרועותיהם של אודי ושל המחלץ, פול צ'פמן. בפנים קיבלו את פני הבאים מנהל השמורה, בריאן אהרן ואשתו, אחות במקצועה. כוס התה הביתית שיפרה את ההרגשה לאין ערוך. אודי נבדק ונמצא בריא. לגבי ניצן, פסקה הגברת אהרן, כי יש צורך בבדיקות נוספות וביקשה להטיסה לבית החולים הקרוב בקווינסטאון. את המקלחת הראשונה שלהם בבית החולים בקווינסטאון לא ישכחו ניצן ואודי לעולם. במשך שעה ארוכה התמכרו למים החמים, וכאשר יצאו משם סוף-סוף, סיכמו, שבכל העולם כולו אין דבר נפלא יותר ממקלחת חמה. ניצן נבדקה והוחלט לאשפזה לכמה ימי טיפול והשגחה. היא הושכבה במיטה כשרגליה הכואבות והנפוחות עטופות היטב, ואצבע ידה החבושה מונפת על מתלה מיוחד. אודי נפרד ממנה ויצא לתפוס טרמפ לכיוון הדיווייד, כדי להחזיר משם את המכונית. עד מהרה עצרה לידו מכונית קטנה, וקשישה ניו זילנדית מסבירת פנים הציעה לו טרמפ. במהדורת חדשות הצהריים שהושמעה ברדיו במכונית התרגש אודי למשמע הדיווח על הצלתם, והנהגת שהתעניינה לפשר התרגשותו, זכתה בדיווח טרי ממקור ראשון.



ה-13 באפריל 1987 היה ערב פסח. כותרות העיתונים המקומיים דיווחו באותיות קידוש לבנה על הישרדותם המופלאה של שני מטיילים ישראליים בהרי האלפים הדרומיים. לבית החולים בקווינסטאון הגיעו טלפונים של יהודים ומטיילים ישראליים, שביקשו להזמין את השניים לחגוג איתם את ליל הסדר. בעצת הרופאים סירב אודי בנימוס להזמנות, והשניים חגגו באותו ליל סדר את "יציאת מצרים" הפרטית שלהם.
תשע שנים מאוחר יותר גילה אחיינה של ניצן באחד מעיקולי הרוטברן שלט עץ קטן, עליו השם "הקריק הישראלי". בעבודת נמלים הצליח אודי לאתר את כל הניו זילנדיים הקשורים לחילוץ ובאפריל 1997 חזרו ניצן ואודי לניו זילנד, כדי לפגוש את מחלציהם ולשחזר את הסיוט. הזוג עבר יחד עם מחלציהם שלושה ימי שיחזור, במהלכם זכו לחוג במסוק מעל לדרגש הסלע עליו שהו במשך חמישה לילות.


אמצעי התקשורת הכתובה התרגשו מאוד מעצם סיפור ההישרדות המדהים לכשעצמו,
ומהמפגשים המחודשים עם המחלצים הניו זילנדיים (צילום התמונה: אתי יודן).


הרוטברן טרק
את הטרק הזה יכול לעשות כל אדם בעל כושר גופני סביר. זוהי חוויה בת יומיים-שלושה של חזרה אל הטבע בנופים המרהיבים של הפארקים הלאומיים הר אספירינו. ופיורדלנד.
כל יום הולכים 7-18 קילומטרים בשביל שעובר ביער הגשם, במישורי הרוטברן הפתוחים, על פני מפלים, אגמים אלפינים, פסגות ועמקים.
לאורך המסלול ארבע בקתות לינה של רשות שמורות הטבע ושל מתחמי קמפינג מסודרים. בבקתות - כירות גז לבישול, מי ברז קרים, מבני שירותים, חימום ותאורה.

המזון, ציוד הבישול ושקי השינה באחריות המטיילים. הלינה היא בתאים משותפים על מיטוח קומתיים,מצוידות במזרנים בלבד. בכל אחת מן הבקתות גר נציג של השמורה, מצויד במכשיר קשר למקרי חירום ולצורכי התעדכנות בתחזית מזו, האוויר. זהו טיול אידאלי למשפחות או קבוצות חברים. יש להירשם מראש באחד ממרכזי המבקרים של השמורה או בסוכנות טיולים. כמו כן, יש להזמין מראש מקום לינה באחח הבקתות.

ביבליוגרפיה:
כותר: אבודים בניו זילנד
מחבר: יודן, אתי
תאריך: נובמבר 1997 , גליון 25
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הערות לפריט זה: * אתי יודן - עיתונאית ומדריכת טיולים בשמורת הטבע ''נאות קדומים''
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית