החותם היה מכשיר שימושי בחיי היום יום. החותמות שימשו לשמירת הרכוש ולמתן-תוקף להודעות והוראות. נהגו להטביע חותם על ידיות או על פקקים/מכסים של קנקני יין, שמן, דבש וכיוצא בזה; על חבילות של סחורות; על דלתות של מחסנים; ועל תעודות כתובות – מכתבים, חוזים, חוקים וכד'.
בדרך כלל היה החותם על גבי טבעת, או קשור בפתיל/בחוט.
לפי הרודוטוס לכל בבלי היה חותם אישי בידו, וכך אף במצרים.
סוגים שונים של חותמות: חותמות גליל, במסופוטמיה; חרפושיות, במצרים; דמוי- חרפושית בארץ-ישראל סוריה; חותם-חרוט, במסופוטמיה.
על החותם כתובים שמות, בדרך כלל שם פרטי. ישנם גם חותמות נשים; חותמות פקידי-מלך ושרים; וטביעות חותם "למלך", עם שם ישוב, דמות מכונפת והמילה "למלך", שכוונתה כנראה: של המלך, כלומר, מידה מאושרת על ידי המלך, על גבי כדים המכילים מיסים. מרבית החותמות "למלך" נמצאו בחפירות לכיש.
החותמות שנמצאו בארץ-ישראל הם מתקופות רבות: מתקופות שלפני ההתנחלות, מימי בית ראשון, מהתקופה הפרסית ואילך.
