"תורת נביאים" היא כינוי ליחסם המיוחד של הנביאים הקלאסיים, החל מעמוס, ישעיהו, הושע ומיכה למוסר החברתי ולפולחן.
נביאים אלה תבעו משפט וצדק, ודרשו את "עליונות המוסר" ביחסים שבין אדם לחברו. לפי דעתם זוהי הדרישה המרכזית של אלוהים, שעל פיה ייקבע גורל האומה, יותר מאשר התביעה להעלות קורבנות ולנהל פולחן דתי. כלומר, תביעות הדת של אמונת הייחוד אינן בתחום הפולחני בלבד. לפי עמדתם של הנביאים, פעילות פולחנית ודתית אינה מכפרת על העדר מוסר חברתי. קורבנות נחשבו בעיניהם לביטוי חיצוני של האמונה, ואילו הכוונה שבלב היתה עיקר דרישתם. יש לומר כי המוסר והפולחן חשובים באותה מידה, אך הנסיבות הריאליות היו שהעם הקפיד על מצוות הפולחן, וזלזל במצוות המוסריות, לכן קיבלו אלה יתר תוקף והדגשה בפי הנביאים. בנבואות הפורענות שלהם הם דורשים השמדת מקומות הפולחן.
הנביאים הקלאסיים נקראים גם "הנביאים המתקנים" בגלל תביעתם החברתית, ועמדתם החינוכית האופטימית - שמאפשרת לאדם לחזור בתשובה ולשפר תמיד את דרכיו והתנהגותו.
התפיסה הרואה בפולחן את עיקר מצוות-הדת סבורה שאדם יכול לכפר על חטאיו בעשייה פולחנית, וקיום מצוות הדת קודם למצוות שבין אדם לחברו.