התיזה העיקרית של מאמרנו זה תהיה, כי נבואת הרואים העתיקים הרבתה להשפיע על הנבואה הקלאסית, שבאה אחריה, במידה יותר גדולה ממה שרגילים להניח. יוצא שתפקידנו הראשון יהיה להבהיר את טיבם של רואים עתיקים אלה ושל ראייתם, ולקבוע את מקומם בתולדות האמונה והחברה הישראליות.

כידוע, המונח "רואה" הוא התואר הקבוע לשמואל באותה שכבה קדומה של המסורת (ועוד במסגרת של מקורות מאוחרים), שלפיה דבר אין לו עם חבל הנביאים האכסטאטים הסובבים בארץ. ברם, המונח נדיר הוא למדי בספרי המקרא, ואין הנתונים העומדים לרשותנו מרשים לנו לתאר את דמותו של הרואה, עמדתו, תפקידיו וכשרונותיו. ברור הוא בכל אופן, שהפנייה אל הרואה מהווה אחת הצורות של הדרישה באלוהים. אליו פונים כשניגשים אל איזו פעולה שהיא מתוך שאיפה לדעת איך יפול דבר, שכן הוא יודע עתידות ו"כל אשר ידבר בוא יבוא". הלא ה' מקים את דברו ולא "יפיל מדבריו ארצה" (שמואל א' ג יט; מלכים ב' י י). תכונותיו של הרואה בחלקן הן משותפות לו ולבַּארו, הכוהן המנחש הבבלי, אבל – כפי שילך ויתברר לנו בסמוך – הרואה מזכיר יותר את דמותו של הכאהִן הערבי.
נראה שמשימת הרואה מעיקרה היתה פונקציה כוהנית. לא רק המקבילים האלה החוץ-ישראליים מצביעים על כך, אלא קודם כל העובדה שבמקורות המקרא העתיקים ביותר, ניחוש העתידות, במסיבות שתיארתי אותן כאן, הוא תפקידם של הכוהנים (עיין בייחוד שופטים יח ה-ו; שמואל א' יד, יח, לו וכו'). הבדל עיקרי בין הכהן לרואה הוא, כי הכהן מופיע כקשור במקדש ותפקידו הוא תורשתי, ואילו הרואה הוא דמות חאריסמטית חופשית, שכשרונותיו נובעים מתוך תכונות אישיות המיוחדות לו. על סמך נתונים אלה וכאלה טוען מיק כי עם נטיית הכהונה ליהפך ממשימה אישית למוסד תורשתי נתפצלו ממנה תפקידי הרואה. הלא הדאגה למקדש ולכליו, הבאת קורבנות וכד' הן פעולות העשויות לעבור מיד ליד וליהפך לתורשתיות, ואילו הידיעה לנחש עתידות - תכונה אישית היא, שאינה עוברת מהאב אל הבן. נסיון ההסבר המעניין הזה טעון לדעתי השלמה ותיקון על סמך שיקולים נוספים.
בתולדות הדתות העתיקות – בייחוד באמונה היוונית – רגילים החוקרים להבחין בין שני סוגים של מאנטיקה (ניבוי עתידות): מאנטיקה מיכנית המשתמשת במכשירים טכניים, כדי לברר בעזרתם את דעתו של האלוהים, והמאנטיקה האינטואיטיבית, אשר נושאיה עומדים במגע ישיר עם האלוהות. לכאורה ברור הוא, שהרואה הישראלי – עד כמה שאפשר להשוות אותו כל עיקר לתופעות המאנטיקה הלא ישראלית – שייך לסוג השני של המאנטיקה האינטואיטיבית. אולם – וזה יתברר עוד יותר בהמשך דברינו – אין הפונקציות של דברי הרואה בתולדות האמונה הישראלית אלא המשך של פונקציה, שהיתה פעם ל'אורים ותומים' ול'אפוד', שקדמו לטיפוס הרואה. ידוע הוא, שהמקור היחיד הנותן לנו לעמוד על טיבם של 'האורים ותומים' הוא תיאור שנשתמר לנו בצורתו המקורית רק בתרגום השבעים לשמואל א' יד, מא (ולא בנוסחת המסורה).
לפי מקור זה 'האורים ותומים' מהווים מעין הפלת גורלות שאיפשרה להשיב על שאלה אלטרנאטיבית ב'הן' או ב'לאו', ויפה העיר פלגר שאף דרישת האלוהים בנביאים בתקופה יותר מאוחרת עדיין משתמשת בשאלה אלטרנאטיבית כזו: 'האלך על רמות גלעד למלחמה אם אחדל?' (מלכים א' כב, ו).
וכשאנחנו קוראים – כך הוא מוסיף לטעון – כי שאול 'שאל בה'… גם בחלומות גם באורים גם בנביאים' (שמואל א' כח, ו), הרי שני התיאורים האחרונים לכל הפחות מופיעים לפי סדרם הכרונולוגי בתולדות האמונה הישראלית, ובכך יש להניח, לפי דעתי, שניחוש העתידות היה משימה כוהנית כל זמן שצורתו היתה צורת מאנטיקה מכנית בעזרת מכשירים טכניים, ושהיא עברה מרשות הכהונה לרשותם של רואים חופשיים שעה שהפכה למאנטיקה אינטואיטיבית, המסתמכת על מגע ישיר עם האלוהות, דרך ראייה או שמיעה. ייתכן שהסיפור על הארת שמואל במקדש שילה (שמואל א' ג) – בצורתו הראשונה – לא בא אלא להכריז על מעבר זה רב התוצאות בתולדות הדת הישראלית, שבו דבר האלוהים כאילו מתפרק מכבלי המכשירים הטכניים. ואולי רמז למגמה זו עוד נמצא בדברי הקדמת הסיפור: 'ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ'. ראוי לתשומת לב הוא שיש באפשרותנו לעקוב אחרי מעבר דומה בתולדות הדת היוונית העתיקה.
בתקופה ההיסטורית הידועה לנו, אנחנו מכירים את הפיתיה, נביאת האורקולום שבדלפי, כנציגת מאנטיקה אינטואיטיבית טהורה. ברם מונח טכני ביוונית, המורה על פעולתה, אומר שהיא 'נוטלת את הגורלות' או כדומה, הרי שכאן השפה שומרת עדות לתקופה קדומה טרום-היסטורית, שבה שררה המאנטיקה המיכנית במקום ממנו הדיחה אותה המאנטיקה האינטואיטיבית בשלב מאוחר.
נשאלת השאלה: ראייה זו של הרואה מה טיבה? במקור מאוחר הרואה נקרא בביטוי מורחב: 'המבין בראות האלהים' (דברי הימים ב' כו, ה). אם הביאור הזה הולם את המשמעות הראשונית של 'רואה' – ואינני רואה סיבה להטיל ספק בזה – הרי רשאים אנו להשתמש נוסף על הנתונים העתיקים על הנביאים "הרואים" – גם בתיאורי "מראות אלהים" אשר בנבואה הקלאסית, כדי לקבוע את אופייה של ראיית הרואה, תהליך אשר יקבל עוד תוספת הצדקה ואישור בהמשך מחקרנו זה.
והרי נראה הדבר שבראייה זו יש יסוד ניכר של שיקוף. הלא הגובַי, כלוב הקיץ, מקל השקד, דודאי התאנים במראותיהם של עמוס (פרקים ז, ח) וירמיהו (פרקים א, כד), אינם אלא עצמים מציאותיים מתוך הסביבה היומיומית של הנביא אשר – עקב תכונות רוחו – מעוררים בנביא אסוציאציות עם העולם העילאי ורצונו של האלוהים. מאלף ביותר הוא התיאור של מיכיהו בן ימלה בהופיעו לפני אחאב ויהושפט נוכח מאות נביאי החצר.
המלכים – כך אנחנו קוראים בסיפור הנידון – יושבים על כסאות, מלובשים בגדים, בגורן פתח שער שומרון, וכל הנביאים לפניהם (מלכים א' כב, י). והרי מיכיהו בן ימלה אומר בהינבאו: 'ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו… ויאמר זה בכה וזה אמר בכה' (שם, פסוקים יט, כ). הרושם המתקבל הוא כאילו באמת מראות האלוהים מהווים בבואה של מעלה ממה שמתרחש למטה. כיוצא בזה ישעיהו נשאר בודד בהיכל בית המקדש אחרי סיום עבודת הקודש בשעה שהוא רואה את ה' יושב על כסאו ושרפים עומדים סביבו. עדיין נשפכת עליו אווירת הפולחן, בו השתתף מקודם, והוא שומע בקריאת השרפים זה אל זה "קדוש קדוש קדוש" מעין הדן של המקהלות, שבהן היללו עולי הרגל את ה'. רק לפני שעה קלה עוד במראותיהם של יחזקאל וזכריה יש מאותה תקבולת שבין עולמם המציאותי לבין עולמם האלוהי של חזיונותיהם. נראה שמותר להסיק כי כשרונו של הרואה היה לראות מאחורי הדברים הפשוטים אות וסימן לגילויו של האלוהים. תפיסה זו של ראיית הרואים הולמת בהחלט את אופיה האסוציאטיבי של דרך החשיבה העברית, עד כמה שאנו יכולים לעמוד עליו מתוך הביטוי שהוא מוצא בשפה ובעקרונות ספרותיים. בייחוד מתאימה תפיסה זו לטיבו של האות הנבואי, שכל עצמו אינו אלא רמז חומרי וממשי למה שמתרחש בתחומו של רצון האלוהים הבלתי נראה לעין. קשה להחליט באיזו מידה ייחסו לדברי הרואה מעין כוח מאגי, היינו אם ראו את תשובותיו כהכרזה על העתיד גרידא, או גם כגורם יוצר המשפיע על קורות העתיד ועל קצב התגשמותן.



לקריאת פריטי המאמר:
לבעיות הנבואה בישראל, תולדותיה ואופייה : חלק א
לבעיות הנבואה בישראל, תולדותיה ואופייה : חלק ב
לבעיות הנבואה בישראל, תולדותיה ואופייה : חלק ג
לבעיות הנבואה בישראל, תולדותיה ואופייה : חלק ד
לבעיות הנבואה בישראל, תולדותיה ואופייה : חלק ה