בלשון המקרא צדק וצדקה הם מושגים נרדפים בעלי הוראה אחת, ומשמעותם - התנהגות לפי מידת הדין, מילה נרדפת ל"משפט".
"צדק" מבטא את האידיאל המשפטי: "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז 20), "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו" (דברים א 16).
"צדק", נזכר רק ביחיד, ו"צדקה", נזכרת גם ברבים.
שמות נרדפים נוספים במקרא לצדק הם אמונה, אמת, ישע או ישועה, מישרים או מישור. מקובל הצירוף 'צדק וחסד' (הושע ב 21) אם כי צדק הוא "שורת הדין", וחסד מקביל לרחמים, "לִפְנִים משורת הדין".
אלוהים הוא אלוהי הצדק - "אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (דברים לב 4).
אצל הנביאים קיבל הצדק החברתי משמעות רחבה ביותר:
הצירוף המקראי "משפט וצדקה" מקובל לציון הצדק החברתי. היפוכו של הצדק הוא העוול החברתי: "ויקו למשפט – והנה משפח, לצדקה – והנה צעקה" (ישעיהו ה 7).
ביהדות המאוחרת ובעברית המודרנית קיבלו המילים משמעות שונה, ו"צדקה" היא מצווה וזכות, שפירושה - גמילות חסדים, נדבה לנצרכים. "צדק" מבטא את מעשיו של האדם בתחום החברתי, כלפי זולתו. האדם הנוהג בצדק נקרא "צדיק", והוא אדם בעל שלימות מוסרית ודתית.
