מושג השלום קשור ביהדות בתפיסת השלמות, משורש שָׁלֵם. זהו מצב של הרמוניה, שלווה ושגשוג, ולכן הוא רווח בתיאורי אחרית הימים, המחזירים אותנו להרמוניה של ראשית הימים, בגן עדן: ההפך ממלחמה (ישעיהו ב 2-4), והרמוניה בין בעלי חיים ובינם לבין האדם (ישעיהו יא 6-8).
השלום הוא ברכה, ביטוי לחסד האלוהי: "ונתתי שלום בארץ ואין מחריד, והִשְׁבַּתִי חיה רעה מן הארץ, וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כו 6); "יהי שלום בחילך, שלוה בארמנותיך" (תהלים קכב 7).
המקרא מביע מחויבות של האדם להיות רודף שלום – "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו" (תהלים לד 15), וזוהי מטרתם של חוקים והסדרים חברתיים שונים.
"שלום" הוא שמו של אלוהים - "ויבן גדעון מזבח לה', ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו 24); שמו של עם ישראל ושמו של המשיח: "כי ילד יולד לנו, בן ניתן לנו, ותהי המשרה על שכמו, ויקרא שמו פלא יועץ, אל גיבור, אביעד, שר שלום" (ישעיהו ט 5); "מה נאוו על ההרים רגלי המבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה" (ישעיהו נב 7)
חז"ל הרחיבו את הדיבור בשבח השלום, וראו בו ערך עליון של התורה ותמצית הנבואה והגאולה: "גדול השלום, שכל הברכות והתפילות חותמים בשלום: קריאת שמע – חותמה בשלום, ופרוס סוכת שלומך, ברכת כהנים – חותמה בשלום, "וישם לך שלום", וכל הברכות חותמים בשלום – "עושה שלום במרומיו"." (מסכת דרך ארץ, פרק שלום, הלכה יט), ולדוגמה: נוסח תפילת הקדיש המסתיים במילים: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" (נוסח הרמב"ם).
שלום, צדק ואמת משלימים זה את זה ויוצרים הרמוניה: "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת והשלום, ושלושתן דבר אחד הן – נעשה הדין, נעשה אמת, נעשה שלום. … ושלושתן בפסוק אחד: 'אמת ומשפט שלום שיפטו בשעריכם' (זכריה ח 16)" (תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד, דף סח, ע"א)
