המבנה העדתי

המבנה העדתי של ערביי ישראל הוא פרייה של התפתחות היסטורית ממושכת, שהטביעה חותמה על ארצות המזרח-התיכון כולו בשני קווי-יסוד, שעקבותיהם ניכרים עד היום:
א. הפיצול העדתי, תולדת פילוגים באסלאם ובנצרות לאורך תקופה ארוכה ומחמת גורמים שונים, שחשיבותם לכשעצמם פחתה במרוצת-הדורות, אך תוצאותיהם נשתמרו באותו פסיפס כיתות דתיות שנוצר באיזור.
ב.ארגון עדתי בעל דפוסים עצמאיים מיוחדים, שמצא ביטויו במסגרת האימפריה העות'מאנית בשיטת "המלתים", לפיה העניק השלטון המוסלמי לעדות מסויימות אוטונומיה שיפוטית בענייני אישות, ניהול הוקף ובארגון מוסדות הדת ומערכת השפיטה.

שיטה זו מבוססת היתה על התפיסה המוסלמית, שהכירה במעמדן המיוחד של "עדות החסות" ובזכותן לנהל את חייהן בהתאם לאמונתן(1). מתוכה צמחה מערכת מוסדות עדתיים עצמאיים והתפתחה מסורת ארגון עדתי. ההבדלים בין העדות בישראל כיום נובעים במידה מסויימת מן השוני בהיקף השפעתם של שני התהליכים ההיסטוריים הנדונים על עיצוב דמותן, שכן יש להדגיש, כי לא כל העדות זכו לאוטונומיה מוכרת, והמוסלמים לא אורגנו במסגרת עדתית, בגלל היות האסלאם באימפריה העות'מאנית דת-המדינה.

בתקופתנו מסתמן לחץ לצמצום סמכויות השיפוט של בתי-הדין הדתיים בארצות המזה"ת. במצרים הם בוטלו כליל מיום 1 בינואר 1956 וסמכויותיהם הועברו לבתי-המשפט האזרחיים, הדנים בענייני אישות בהתאם לחוקים הדתיים.(2)

בתורכיה בוטלו בתי הדין הדתיים אחרי מהפיכת כמאל אתא תורכ. בשנת 1926 הונהג בה החוק האזרחי השויצרי.

בלבנון ובסוריה הצליחו ראשי העדות הדתיות להדוף נסיונות חוזרים ונשנים בין שתי מלחמות העולם לגדוע סמכויות בתי הדין הדתיים. חוק לבנוני מיום 2.4.51 שב וקבע שיפוטם הייחודי בכל עניני המעמד האישי. אירוסין, נישואין, גירושין, מוהר, אימוץ, אפוטרופסות, ירושה, עזבונות, צוואות, הקדשות ושאר נושאים הנגזרים מתחום רחב זה. לשווא תקפו אותו עורכי הדין, תוך תביעה להנהגת חוק אזרחי אחיד לכל העדות.(3)

בסעודיה, עראק, ירדן, תימן, סודאן ונסיכויות המפרץ הפרסי שוררת עדיין סמכות השיפוט של בתי הדין הדתיים.

גם ישראל נקטה מדיניות שימור מערכת השיפוט הדתית, עיתים הרחיבה תחולתה על עדות, שבעבר הוכפפו למרות בתי דין אחרים ובקשו מסגרת נפרדת לעצמן, אך עתה הוכרה זכותן לנהל ענייני המעמד האישי במסגרת השיפוט שלהן, מחוץ למערכת האזרחית.

הדין המהותי של העדות השונות בנושאים אלה מוסיף לחול על בניהן, בלא שיהיו פטורים מהגבלות, שראתה המדינה להחיל על כל אזרחיה, בשאלות הנוגעות לשמירת זכויות יסוד של הפרט, דהיינו איסור על ריבוי נשים, גירוש אשה בעל כורחה ונישואי בוסר.

חשיבות רבה נודעה לעדה הדתית בישראל גם במסגרת חברתית, כשהיא חובקת בתוכה ארגונים שונים, ועדים הפועלים בקשת רחבה של נושאים, אגודות צדקה, תנועות נוער, מפעלים כלכליים, הוצאות ספרים, כתבי עת ושאר גופים.

לעדות הדתיות השונות עצמאות רחבה בניהול ענייניהן הפנימיים, בהתאם לצרכיהן ועפ"י מסורתן, ללא התערבות חיצונית, תוך היענות לבקשות סיוע כספי או מתן פטור ממיסים ומכסים.

בתחום החברתי-פוליטי משמשת העדה מאגר כוח למנהיגיה המייצגים אותה.

תחושת השותפות המלכדת אותה מבוססת על האמונה הדתית לעומת קשר הדם, המאגד את החמולה ליחידה אחת, אך באמונה לבדה לא די כדי ליצור כוח פוליטי, הזקוק למשענת מסגרתית מוצקה. הארגון הפנימי חיוני לשמירת עוצמתה של העדה ומעמדה הכלכלי הוא אבן פינה בבניינה. מוסדותיה תלויים בו ובלעדיהם חייה כמו תלושים. האוטונומיה השיפוטית יוצרת את הנדבך השני בזיקת בני העדה אליה. בסיס חיוני מהווים קשריה החיצוניים של העדה עם מרכזיה הדתיים בעולם.

במישור ההתפתחות החברתית-כלכלית מצטיירים הבדלים בין מוסלמים, דרוזים ונוצרים, ששורשיהם נעוצים ברקע ההסטורי:

א. היחס המספרי

כבר בתקופת המנדאט היוו המוסלמים רוב ניכר. במפקד הראשון שנערך תחת השלטון הבריטי בשנת 1922 מנו ערביי ארץ ישראל 668,258 נפש, מתוכם 88% מוסלמים, 11% נוצרים ורק 1% דרוזים ואחרים.(4)

יחס זה נשאר בעינו עד מלחמת השחרור, כשבינתיים, בשל העלייה היהודית, ירד משקל הערבים בכלל האוכלוסייה מ- 89% ב- 1922 ל- 68% בשנת 1947.(5)

חודשים אחדים לפני פרוץ הקרבות, בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם, הגיע מספר הערבים בארץ, לפי אומדן, כדי 1,320,000 נפש, מתוכם 1,157,000 מוסלמים, דהיינו עדיין 88%, 146,000 נוצרים - 11% ו- 16,000 דרוזים ובני דתות אחרות.(6)

המלחמה טרפה את היחס המספרי בין בני הדתות השונות, תוך כדי אותה בריחה המונית, שמוסלמים נסחפו בגליה הרבה יותר מנוצרים ודרוזים, שאולי חששו פחות מפני הישוב היהודי, בהיות תמיכתם בכנופיות הערביות ו"בצבא ההצלה" של קאוקג'י מצומצמת יותר. אפשר אף שריכוז המוסלמים בשטחי "הגדה המערבית" וברצועת עזה היה גבוה, אך נמוך יחסית בקרב 800,000 התושבים הערביים בשטחה הנוכחי של ישראל.(7)

על יסוד מפקד האוכלוסין והדיור הראשון, שנערך בישראל ביום 8 בנובמבר 1948 היוו המוסלמים בתוך בני המיעוטים כ- 70%, בעוד הנוצרים מונים 21% והדרוזים –9%. (8) יחס זה נשמר גם בעת המפקד השני במאי 1961, עת ירדו המוסלמים קמעה כדי 69.3%, הנוצרים נותרו בגדר 20.6% והדרוזים - 10%.

איחוד ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים הגדיל בבת אחת חלקם היחסי של המוסלמים, בהיותם רוב בעיר כדי 83% מתושביה.(9)

בשל גורם זה ועל רקע הריבוי הטבעי הגבוה יותר בקרב המוסלמים עלה שיעורם מאז בהתמדה. במפקד האוכלוסין, שנערך במאי 1972, כבר היוו 76.4% ובסוף 1990 הגיעו ל- 77.9%. למן שנת 1977 עולה שיעורם באוכלוסיית המיעוטים רק טיפין טיפין, בשל ירידת רמת הפריון של האשה המוסלמית; בעוד אשר באמצע שנות הששים הגיעה לשיא 9.9 ילדים בממוצע, הרי כיום נאמד הפריון הכולל קצת למעלה מארבעה ילדים לאשה.(10)

בהשוואה לתקופת המנדאט נגרע הרוב היחסי של המוסלמים בישראל כדי 10% בערך, בעוד הנוצרים מהווים 12.5%, קצת יותר משיעורם אז. את "החלל" תפסו הדרוזים המונים 9.5%.

מוסלמים, נוצרים ודרוזים בארץ ישראל (1945-1991)(11)

שנה	סך הכל	מוסלמים	נוצרים	דרוזים ואחרים
		(באלפים)
דצמבר 1945 (כל א"י המערבים) דצמבר מאי מאי דצמבר דצמבר דצמבר דצמבר דצמבר	1,255.7 1949 1961 1972 1986 1988 1989 1990 1991	1,101.6 160.0 246.3 461.0 769.9 817.8 842.5 868.0 894.0	139.3 111.5 170.8 352.0 595.0 634.6 655.2 676.0 698.0	14.8 34.0 50.7 71.0 100.9 105.0 107.0 109.0 111.0
		(באחוזים)
דצמבר דצמבר מאי מאי דצמבר דצמבר דצמבר דצמבר	1945 1949 1961 1972 1986 1989 1990 1991	100 100 100 100 100 100 100 100	87.7 69.7 69.3 76.4 77.3 77.6 77.8 78.0	11.1 21.2 20.6 15.6 13.1 12.8 12.5 12.4

ב. ההשכלה

רמת שכלה של הנוצרים עלתה בעבר הרבה על זו של המוסלמים, כשבני העדה הדרוזית נמצאים "בתווך", אך הפער הולך ומצטמצם יותר ויותר בקרב הדור הצעיר, בשל השפעת התפתחותה המהירה של רשת החינוך הישראלית, הנפרשת אף בכפרים מוסלמיים זעירים. בעת מפקד 1961 נרשמו 76% מן הנוצרים יודעי קרוא וכתוב, לעומת 38% מוסלמים ו- 50%

שיעור הבערים בקרב המוסלמים גדול היה אז כפליים מזה שבין הנוצרים(12). בין צעירים עד גיל 19 ניכר היטב חותם בית-הספר הישראלי, שהפחית את ההבדלים בין בני הדתות השונות. בתוך קבוצת גיל זו היה הפער קטן הרבה יותר, כפי שמורים הנתונים הבאים אודות יודעי קרוא וכתוב: נוצרים - 96%; דרוזים - 92%; מוסלמים - 79%.

מאז שנת 1961 כמעט נעלמה כליל הבערות, גם בקרב המוסלמים, המירווח נתכווץ וככל שעדיין הוא קיים מתמקד בדרגות ההשכלה הגבוהות, כפי שעולה מן הנתונים הבאים:

תלמידים בגילים 6-17 בבתי-ספר שעורים ל- 100 בקבוצת הגיל המתאימה באוכלוסיה(*)

שנה	מוסלמים		נוצרים	דרוזים
		גיל 13-6
1979/80	93.4		98.5	97.9
		גיל 14-17
1979/80	47.2		75.3	52.0

ג. צורת היישוב

בקרב העדות הנוצריות הזדקר תמיד היסוד העירוני, לעומת דלילותו היחסית, הן באוכלוסיה המוסלמית והן בין הדרוזים. כ- 60% מן הנוצרים התגוררו בעת מפקד האוכלוסין והדיור בשנת 1961 בישובים עירוניים, לעומת כ- 17% מוסלמים ו- 9% בלבד דרוזים. כיום הצטמצם מאוד הפער עפ"י ההגדרות הנוכחיות, לפי שהכפרים הגדולים נופלים בגדר "ישוב עירוני" והאוכלוסיה המוסלמית בירושלים, המהווה כ- 89% מתושביה, משנה את המאזן הכללי.

נראה כי אף התרחשה הגירה מסויימת של מוסלמים ודרוזים לערים, אך עדיין גבוה ריכוזם של הנוצרים בישובים עירוניים משל בני דתות אחרות.(13)

ניתוח תוצאות המפקד האחרון ב- 1983 מורה, כי 58.6% מן הנוצרים מתגוררים בערים, לעומת 25.4% בלבד מן המוסלמים ו- 5.6% מן הדרוזים.(14)

היחס הבין דתי בערים משתקף בטבלה הבאה:(15)

	העיר	מוסלמים	נוצרים	דרוזים ואח'
1. 2. 3. 4. 5. 6. 7. 8. 9.	ירושלים תל-אביב-יפו חיפה א. נצרת ב. נצרת עילית שפרעם עכו אם אל פחם לוד רמלה	88.7% 62.3% 36.0% 63.2% 26.6% 49.6% 85.2% 100.0% 91.5% 69.9%	11.2% 36.5% 61.8% 36.7% 73.2% 33.2% 13.5% - 8.3% 29.8%	0.3% 1.8% 0.1% 17.1% - - - -

ברור בעליל שבשתי הערים הערביות בגליל ניכר מאוד ריכוזם של בני העדות הנוצריות, הוא הדין בחיפה, יפו ורמלה, בהן הוא עולה על חלקם היחסי בכלל אוכלוסיית המיעוטים. הבדלים נוספים באים לידי ביטוי בהתפלגות גיל הנישואין, עקומת הגירושין, שיעורי ילודה, תמותה וריבוי טבעי ומכאן במבנה הגילי לפי דת, אך המרווחים הולכים וקטנים בהתמדה.(16)

ההבדלים האלה כולם שלובים זה בזה, ונובעים במידה רבה מן השוני בצורת היישוב, אך אינם תלויים רק בה. אותם מרכיבים חוזרים ומופיעים בתוך המוסלמים, הנוצרים או הדרוזים בחתך אחר על רקע אקולוגי, אולם אין חפיפה מספקת, כדי לראות בגורם זה את סיבת הסיבות לפער בתכונות הדימוגרפיות. אין ספק, כי האופי הדתי, המבנה החברתי, המסורת ומערכת השיפוט משתלבים יחד באותה מסכת, המעצבת את "מפת ההבדלים" בין בני העדות השונות, מוסלמים, דרוזים ונוצרים בני עיר אחת, או אותו כפר.

על מערכת היחסים בין מוסלמים, נוצרים ודרוזים בישראל לא נערך מחקר מקיף, אשר יספק נתונים מדויקים. אולם אין לראות גורמי חיכוך ניכרים יום-יומיים על רקע דתי, לבד מהתפרצויות מקומיות, כפי שבאו לידי ביטוי בהתקפת הדרוזים מג'וליס על כפר יאסיף במאי 1980 (17) או בתקרית דמים במגאר בין דרוזים לנוצרים. מתח מיוחד נוצר בעקבות מלחמת שלום הגליל בין בני שלושת הדתות.

אין ספק כי קיימת בקרב המיעוטים בישראל תודעת ההשתייכות הדתית. המוסלמים נוטים לזהות את האסלאם עם הלאומיות הערבית, נוסח אותה פנייה, שכוונה בשעתו למישל עפלק, אידיאולוג תנועת הבעת' בסוריה: "מה לך הנוצרי בינינו?"(18)

תהליך ההתמערבות בקרב המיעוטים בישראל מחליש את המסגרות הדתיות עדתיות, אך תהליך זה איטי-הדרגתי ואינו אחיד. עדיין שומרות העדות השונות על ייחודן ונראה, כי לא בנקל יטושטשו הקווים המאפיינים אותן ואשר ייסקרו להלן בתמציתם.

החתך העדתי-דתי של המיעוטים בישראל בא לידי ביטוי בקווים הבאים:(19)
מוסלמים – כ- 698,000.
1. ערבים מוסלמים סונים כ- 672,000 נפש מפוזרים ברחבי הארץ, בעיקר בגליל, "במשולש הקטן", בירושלים ובקרב שבטי הבדויים.
2. צ'רקסים, מוסלמים סונים, כ- 3,000, מרוכזים ברובם בכפר כמא ובריחאניה.
3. אחמדים כ- 1,000 מאמינים, השוכנים בכבאביר שעל הכרמל, בתחומי חיפה.
נוצרים כ- 111,000.(20)
1. העדה היוונית-קתולית כ- 24.6%.
2. העדה היוונית-אורתודוכסית כ- 33%.
3. העדה הלטינית כ- 18.4%.
4. העדה המארונית כ- 4%
5. אחרים (הכיתות הפרוטסטניות, ארמנים, קופטים-אתיופים ואח') – כ- 20%. הנתונים מתייחסים גם לעדות הנוצריות בירושלים.
דרוזים כ- 85,000.

הערות

1. בני דתות הייחוד, יהודים ונוצרים קרויים היו "אהל אלכתאב", "עם הספר", או "אהל א-ד'מה", "עדות החסות". במדינה המוסלמית הותר להם להחזיק באמונתם, אם כי לא היו אזרחים מדרגה ראשונה. למעט תקופות קצרות לא נכפתה עליהם דת מחמד בכח. לפיכך לא זו בלבד שנבלם תהליך טמיעתם, אלא שנוצר יסוד לשימור העדה הדתית כיחידה חברתית במזרח התיכון. ראה בר, ע' 88. ראה גם פרופ' חיים זאב הירשברג: היהודים בארצות האסלאם. פרקים בתולדות הערבים והאסלאם. בעריכת פרופ' חווה לצרוס יפה, הוצאת רשפים, ת"א, 1967, עמ' 262-315.
2. חוק מספר 462 לשנת 1955 מיום 24.9.55. תרגום עברי מלא, המזרח החדש, כרך ז', תשי"ז, עמ' 226-227.
3. בר, עמ' 90-91.
4. נתוני ממשלת המנדאט, מפקד 1922: Palestine, Department of statistics, Statistical Abstract of Palestine 1044-45, p.17.
5. ראה אליהו בן עמרם: האוכלוסיה הערבית בישראל - תיאור דימוגרפי, המזרח החדש, כרך ט"ו, ע' במפקד 1931 מנו ערביי ארץ ישראל 83% מתושבי הארץ כולה.
6. האומדן מתייחס ליום 31.3.47.
7. אומדן זה כולל גם בדויים שנדדו במרחבי הנגב. ראה בן עמרם, ע' 7 והערת שוליים מס' 7, בה מסתמך המחבר על ספרו של א. הובנה: "כוח העבודה בישראל", הנוקב במספר של 763,000 ערבים, שישבו ערב המלחמה באזור שבתחומיו קמה אחר כך מדינת ישראל, ללא שבטי הבדויים בנגב, שקשה היה לאמוד מניינם.
8. ראה פרופ' עוזיאל שמלץ: המבנה הדמוגרפי של הערבים הדרוזים בישראל, המזרח החדש כרך כ"ח, ע' 245, לוח 1.
9. ראה אורי שטנדל: "תמורות באוכלוסיה הערבית בירושלים", בקובץ עשרים שנה בירושלים, בעריכת פרופ' יהושע פראור ואורה אחימאיר, הוצאת משרד הבטחון - מכון ירושלים לחקר ישראל, 1988, ע' 112.
10. ראה ניתוח מקיף, צבי איזנבך: השינויים בפריון האשה המוסלמית בישראל בשנים האתרונות. המזה"ח, כרך ל"ב, עמ' 81-80.
11. עפ"י צמחוני ע' 139 על יסוד המקורות הבאים:
א. Palestine, Department of Statistics, Statistical Absrtact of Palestine 1944-45
ב. ע. שמלץ: "הדמוגרפיה של הערבים והדרוזים בישראל", המזרח החדש, כרך כ"ח (תש"מ/1979), ע' 249.
12. על תופעה זו השפיעו בוודאי במידה ניכרת הבדויים, הנמנים על המוסלמים הסונים.
13. עפ"י השנתון הסטטיסטי 1990 התגוררו 96.6% נוצרים בישובים עירוניים לעומת 88.3% מוסלמים ו-94.1% דרוזים. לוח 2.11, עמ' 56-57.
* עפ"י דפנה צמחוני, המתבססת על יחיאל הררי, המזה"ח, ל"ב, ע' 140.
14. להבדיל מ"ישובים עירוניים", עליהם נמנו גם כפרים גדולים. ראה פרסום 12 של מפקד האוכלוסין והדיור 1983: אוכלוסייה ויישובים, תכונות דימוגרפיות מן הפקידה המלאה לפי חלוקות גאוגרפיות, לשכה מרכזית לסטטיסטיקה, ירושלים, תשמ"ז, לוח 12, עמ' 72-70. על יסוד לוח זה נערכו החישובים וגובשה הטבלה.
15. עפ"י לוח 12, שם.
16. ראה שמלץ, שם, לוח 3: המבנה הגילי לפי דת ולוח 4: אחוז בני הגילים 0 עד 14, עמ' 246-247. השווה: Ori Stendel: The Minorities in Israel, Israel Economist, Jerusalem 1973, p.1 וכן פרסום 7 של מפקד האוכלוסין והדיור 1983 לוח 1: אוכלוסייה לפי מין גיל ודת 1961, 1972, 1983. עיין גם: ש.ס.ל. 1990, לוח 2.11: אוכלוסייה לפי גיל, דת וצורת יישוב. עמ' 56-57.
17. "מעריב" 22.5.80. ראה גם אורי שטנדל: ערביי ישראל בין פטיש לסדן. "סקירה חודשית". פברואר 82, עמ' 11-12.
18. מישל עפלק, בן למשפחה נוצרית, יוונית-אורתודוכסית, חיפש בלאומיות פתרון לבעייתו האישית, כבן מיעוט דתי במסגרת הרוב המוסלמי. מכאן נבעה שאיפתו האדירה להגדיר את מהות הלאום על בסיס חילוני טהור, אולם תפיסתו נדחתה למעשה, על ידי התנועה הלאומית הערבית. כשהחל להפיץ תורתו על האומה הערבית אף נפוצו שמועות כי התאסלם. אנשי המפלגה הסורית של אנטון סעאדה נהגו להטיח בפני עפלק: "סיסמתך אומה ערבית אחת בעלת שליחות נצחית; אומה ערבית אחת - ניחא, אך שליחותה הנצחית מהי אם לא האסלאם, ומה זה עושה אצלך, הנוצרי?" ראה בעניין זה מאמרו של יצחק אורון: "מפלגת התחיה הערבית הסוציאליסטית - תולדותיה ורעיונותיה", המזה"ח, כרך ט' עמ' 244, 261.
19. הנתונים מתייחסים לסוף שנת 1991 ומבוססים על אומדן המחבר. החתך בקרב הנוצרים מבוסס על נתוני מיפקד האוכלוסין והדיור 1983, פרסום 7 ע' ל"א. לא מן הנמנע, שמאז המיפקד השתנה היחס המספרי בין העדות הנוצריות, במידה מסוימת, עקב שוני בשיעורי הריבוי הטבעי ו/או שיעורי הגירה, אך אין להניח שההבדלים עשויים להיות ניכרים.
20. למעלה מ- 10% מן הנוצרים אינם ערבים. הם בני עדות ממוצא אירופי או אסיאני-אפריקאי, לא ערבי, ובתוכם נזירים ואנשי כמורה, ארמנים, קופטים-אתיופים ונשים נוצריות שבעליהן יהודים. אין נתונים מעודכנים על גודלן של העדות השונות. השיעור היחסי מבוסס על מימצאים, שעובדו עפ"י מיפקד האוכלוסין והדיור, 1983. פרסום 7, ע' ל"א. השווה ירחון סטטיסטי לישראל חלק א', כרך י"ד, מס' 8, באשר לנתוני מפקד 1961, וכן בן עמרם, עמ' 13-14, ושמלץ, ע' 245.

כדאי לקרוא על:
המבנה העדתי
המוסלמים
הצ'רקסים
האחמדים
העדות הנוצריות
הדרוזים