חיסכון זה העיקר, התפלה זה התפל

מיותר להיכנס להשקעות עתק בהקמת מיתקני התפלה, להטיל עוד ועוד גזירות על החקלאים, או לייקר את התעריפים לצרכן העירוני. יש דרך פשוטה, יעילה ומהירה בהרבה לפתור את מצוקת המים החריפה של מדינת ישראל

"אין בישראל בעיה של מחסור במים. יש בעיה של מחיר המים. עלויות ההתפלה מתחילות להיראות סבירות". שלושת המשפטים הקצרים והנחרצים מצוטטים מתוך מאמר המערכת של הארץ (יום ב', 15.3.99), עליו חתום עמירם כהן, הכתב לענייני חקלאות, תשתיות ומים.

למרבה הצער, משפטים אלה משקפים שלוש טעויות יסוד בחשיבה הכלכלית:

בטווח הקצר והמיידי קיים בישראל מחסור חמור במים שפירים. אמת, הפוטנציאל של מים שניונים (מי קולחין מטוהרים ומושבים לשימושים חקלאיים), עדיין רחוק ממיצוי, ומאות מיליוני מ"ק מים כאלה בשלבים שונים של טיהור, או ללא טיהור כלל, פשוט מוזרמים מדי שנה בשנה לים.

אין בעיה של מחירי מים: המיגזר החקלאי, המתמודד עם רווחיות שולית במרבית ענפי השדה וגידולי העץ, לא יוכל לספוג עלייה נוספת בתעריפי המים. מי שאינה מושפעת מתעריפי המים היא "חקלאות ההיי-טק", כלומר, הגידולים האינטנסיביים בחממות. אלה ישרדו גם בתעריפים גבוהים מהנוכחיים.
טעות גדולה היא לחשוב שהעלאת מחיר המים לצרכן העירוני, תקטין את הצריכה. שכן, מחקרים רבים מספור כבר הוכיחו, כי גמישות הביקוש של מים לצריכה ביתית ביחס למחירים, שואפת לאפס. במילים אחרות, אין למחיר כל השפעה על הכמות הנצרכת, ולפיכך ייקור המים לא יקטין את הצריכה הביתית.

מחירי התפלת מי ים במיתקנים גדולים ירדו מרמה של 130-100 סנט למ"ק בתחילת העשור, לפחות מדולר למ"ק כיום. ההנחה כי מחירי ההתפלה ימשיכו לרדת ויגיעו בשנת 2005 לכדי 55-50 סנט למ"ק - אין לה על מה להתבסס. מחירי המים המותפלים ירדו בשל הירידה התלולה במחירי האנרגיה, ובמיוחד הדלק הפוסילי בעידן הפוסט-אופ"קי, בעקבות קריסתו של קרטל הנפט הבינלאומי.

מאחר ו'הזהב השחור' נמצא על ובתוך כדור הארץ בכמויות נתונות, ובשל המודעות ההולכת וגוברת לשימור משאבי הטבע, ובמיוחד המתכלים שבהם, סביר כי מחירו יעלה בשנים הקרובות, ובעקבות כך יתייקרו גם עלויות התפלת מי ים.

לא הייתי מזדרז ומבסס כדאיות ארוכת טווח של מיתקני התפלה, על מחירי התפלה הנמוכים משמעותית מדולר למ"ק, לבטח בהתחשב בנתוניה של מדינת ישראל: מחסור באתרים חופיים למיקום מיתקני הענק להתפלה, היעדר מוחלט של מקורות אנרגיה (פרט לאנרגיות זניחות כגון אנרגיה סולרית ואנרגיית הרוח), כשמקורות המים המליחים שלנו נמצאים הרחק בהר הנגב, ועמוק באדמה. גורמים אלה, מטבע הדברים, יביאו לייקור עלויות התפלת המים ולא להוזלתם.

המים במיגזר החקלאי

רצוי וניתן להמשיך במגמה הנוכחית של החלפת מים שפירים, המשמשים למרבית המטרות במיגזר החקלאי, במים מושבים. יש להקצות ללא דיחוי תקציב לחיבור כל מיתקני הטיהור והטיפול בשפכים למערכות ההשקיה החקלאית, ולמנוע הזרמה לים ולו של מ"ק אחד מים מטוהרים. בדרך זאת ניתן להגדיל את היצע המים למיגזר החקלאי, או לפחות לשמור על המכסות הקיימות.

הפניית כמויות הולכות וקטנות של מים למיגזר החקלאי, תשנה, בהכרח, את מפת המדינה. היא תבליט את האפור, החום והשחור של שדות שננטשו, של מטעים אשר יובשו בהיעדר מכסות מים הכרחיות. אל לנו לשכוח בהזדמנות זו, כי לשימוש במים שניונים שמקורם במי קולחין מטופלים, יש מחיר כלכלי נוסף: מים מטופלים תמיד יהיו מלוחים יותר מאותם מים שפירים, בכמות של כ-100 מיליגרם למ"ק. כתוצאה מכך, שימוש רציף במים אלה, לאורך ציר הזמן, יגרום להמלחת הקרקע ולפגיעה בפוריותה.

הקרקע החקלאית בישראל טרם נחשפה להשקיה רציפה במשך עשרות שנים, במי קולחין מושבים. בכל מקרה, במועד כלשהו בעתיד, יהיה צורך לשוב ולהשקות את הקרקע במים שפירים, כדי לנטרל את ההשפעות השליליות המצטברות של ההמלחה.

מעניין לציין, כי עד היום שימשה החקלאות וסת קבוע למשק המים. כל אימת שניחתה עלינו שנה שחונה ומיפלס הכנרת נשק לקו האדום, הטיל נציב המים גזירות על החקלאות, כאילו אין מדובר בפרנסתם של יישובים שלמים ושל עשרות אלפי משפחות המוציאות את לחמן מן האדמה.

מדוע לא להטיל גזירות דומות על הצרכן העירוני המפונק, ששערה משערות ראשו לא תיפול, באם ייאסר עליו להציף את מכוניתו בסילוני מים בכל שישי אחר הצהריים, או באם לא יעשה אמבטיה או ג'קוזי בוקר וערב, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות למכביר.

הצריכה במיגזר העירוני

במאמרו בהארץ מציע עמירם כהן לייקר את המים לצרכן הביתי, כמקור למימון עודף העלות של התפלת המים על פני הפקת המים השפירים (שאינם בנמצא). לעניין זה יש לנו שתי הערות:

צעד זה ייתקל מיידית בהתנגדות האוצר, בשל השפעתו השלילית על מדד המחירים לצרכן. לא די בקביעה שהמים אינם מהווים אמצעי ייצור לצרכן הביתי. שכן, גדל והולך מספרם של בעלי המקצועות החופשיים, הפועלים מתוך בתיהם. ומה על בתי התוכנה והמשרדים הרבים הממוקמים בשכונות מגורים או במיבנים משולבים? שם מהווים המים תשומה התורמת לתפוקה כמו כל תשומה אחרת.

קיים פער ניכר בין התעריף שגובה הרשות המקומית מהצרכן הביתי עבור מ"ק מים, למחיר שהיא משלמת עבורו לחברת מקורות (במקומות מסויימים מגיע ההפרש ל-2.52 ש"ח למ"ק). ניתן בהחלט לצמצם את המירווח ולהכריח את הרשות המקומית לנהוג מידה נאותה של חיסכון במים, למנוע ביזבוז, ולהפסיק את הנוהג הנפסד של גניבת מים.

רק חיסכון ימנע אסון

גם לו השתכנעה ממשלת ישראל, כי התפלה היא פיתרון הקסם למצוקת המים, והיתה מקציבה בו-במקום את מיליארד השקלים הדרושים לתוכנית ההתפלה הרב-שנתית (שתניב 50 עד 60 מיליון מ"ק לשנה), עדיין יחלפו חמש עד שש שנים לפחות עד ליום בו יזכו תושבי מרכז הארץ ללגום את כוס המים המותפלים הראשונה.

לנו, על כל פנים, יש פיתרון מיידי ופשוט למחסור של 300-250 מיליון מ"ק מים שפירים. הוא מתמצה במשפט אחד: חיסכון במים במיגזר הצריכה הביתי/עירוני.

מיגזר זה צורך כיום כ-650 מיליון מ"ק מים שפירים, לפי אמות מידה ישנות של 100 מ"ק לנפש לשנה. הביזבוז במיגזר זה מגיע למימדים מדהימים של קרוב ל-50% מכלל הצריכה. זהו המקור היחיד שעשוי להניב מיד בין 100 ל-150 מיליון מ"ק מים שפירים בשנה, ובהמשך עוד כמות דומה. מים אלה יהיו זמינים כבר השנה (ולא בעוד חמש שנים). הפקתם תהיה זולה בהרבה מדולר למ"ק, ויהיו להם עוד מספר ספיחים חיוביים.

בכל מקרה, הם יהוו תחליף ראוי ביותר, אשר ידחה את הצורך בהתפלה בחמש עד עשר שנים לפחות, ויחד עם זאת יאפשר פיתוח עירוני מאוזן, גידול באוכלוסיה ושיפור רמת החיים של הישראלי הממוצע. תנאי לכך הוא הכרזה ממשלתית על תוכנית לאומית לחיסכון במים, עם הקצבה מתאימה לכל סעיף הוצאה. להלן פרטי התוכנית בקווים כלליים:

מסע פירסום והסברה ארצי נרחב לחיסכון במים ברמת המשק הביתי, בהשקעה של 30 עד 40 מיליון ש"ח - במערכת החינוך, במוסדות ההשכלה הגבוהה, בצבא, בכל אמצעי התקשורת האלקטרונית והמודפסת. שנת תשנ"ט תוכרז כ"שנת החיסכון במים", עובדה שתצויין בכל האירועים הממלכתיים. יתקיימו תחרויות ארציות לחיסכון במים, כולל פרסים מפתים, חסויות ממלכתיות וכדומה.

גיבוש תוכנית פעולה לצימצום אובדני המים ברשויות המקומיות מ-12% ל-2% (חיסכון של 60 מיליון מ"ק מים שפירים בשנה). התוכנית תתבסס בעיקר על סיוע לרשויות במימון החלפת צנרות, מחברים וכדומה.

מערך הסברה לגננים, שתלנים ולציבור הרחב, תחת הכותרת "מה שותלים?" במסגרתו תינתן הדרכה לנטיעה ולשתילה בגינות הפרטיות והציבוריות כאחת, תוך דגש על צמחים ועצים חסכוניים בצריכת מים. בסעיף זה לבדו ניתן לחסוך 35-40 מיליון מ"ק מים לשנה.

הנהגת מישטר השקיה המותאם לעונות השנה, לאזורי האקלים, לטיב הקרקע, למישטר הרוחות וכדומה. חיסכון נוסף של 40-45 מיליון מ"ק מים לשנה.

סיבסוד נרחב של אמצעים לחיסכון במים במשק המים הביתי (וגם הציבורי), על-ידי החלפת כל מיכלי ההדחה בשירותים מקיבולת של 9 ליטרים ל-6 ליטרים, וכן לאפשרות של הדחה בחצי מכמות המים; החלפת ברזים ישנים בברזי 'חסכם' אוטומטיים ועוד.

צווים לאיסור שימושים בזבזניים במים, כגון: רחיצת מכוניות בצינור/זרנוק, הצפת דירות, מדרכות, חנויות ושווקים בסילוני מים.

בחינת אפשרות של קביעת מכסות ביתיות לצרכן העירוני, בדומה לצרכן החקלאי, כולל קנסות כבדים על חריגות ובמקרים קיצוניים - ניתוקו מזרם המים.

עידוד השימוש במדיחי כלים במשק הבית, הצורכים הרבה פחות מים מאשר בהדחה ידנית.

אם כך ננהג, יהיו לנו די מים אפילו כדי לעמוד בהתחייבויות בינלאומיות חוזיות של המדינה, כגון לספק לבת בריתנו ירדן, את הכמויות עליהן התחייבנו בהסכמי השלום.

* דניאל מורגנשטרן הוא יועץ כלכלי סביבתי