פינגווין אפריקאי - יש חיה כזו!

היצור האחרון שהייתם מצפים להיתקל בו באפריקה, הוא הפינגווין. מתברר שהעוף המוזר הזה, המזוהה יותר מכל עם משטחי הקרח של הקוטב, מקנן בחופי אפריקה מזה מאות בשנים.

כשהגעתי לחוף הקינון של הפינגווין הדרום-אפריקאי, לא רחוק מקייפטאון, הופתעתי מהמיקום. שלט אזהרה המבקש לא להפריע לדגירה הוצב בסמוך לחוף, ובמרחק - מה מעליו התנשאו בתי הנופש של עיירת - החוף. בחוף עצמו נראו הפינגווינים מהלכים בין גבעות החול, שם חפרו את קיניהם מתחת לשיחים גדולים וליד שפת המים.

תמונת הפינגווינים המהלכים בשלווה בין המבקרים האנושיים נראתה סוריאליסטית במקצת, הם נראו כחבורת גמדים העסוקים בשלהם.

הפינגווינים הדרום - אפריקניים אינם מהגדולים - הזכרים שוקלים כ-3.6 ק"ג, והנקבות 3.2 ק"ג. הם מדדים בין הסלעים ועל החוף, כשסנפירי הכנפיים משוכים לצידי הגוף. בעומדם על חוף חולי הם נכנסים למים בעדינות. אך מחוף סלעי הם מזנקים למים בקפיצות רגליים. סביב לחוף אפשר לראותם שוחים וצוללים, כשראשם מציץ מהמים ועיניהם בוחנות את הסביבה. הם מרבים להשמיע את קולם המזכיר נעירת חמור צווחנית ומכאן שמם האנגלי Jackass Penguin. לקולות אלה מצטרפים קולות גירגור ונהמות, בעיקר כשהפינגווינים מתקוטטים בינם לבין עצמם.

המפגש עם אוכלוסיית פינגווינים בחופי דרום-אפריקה, אינו עולה בקנה אחד עם התמונה המצטיירת בדרך כלל, של להקות פינגווינים מצטופפות על משטחי קרח אין סופיים בנוף צפוני. אבל בחופי נמיביה ודרום-אפריקה, על חופים חוליים, תחת שמש אפריקנית חמימה, מתקיימת אוכלוסייה של פינגווינים שאינם חובבי שלג וקור. תפוצתם משתרעת לחופי האוקיינוס האטלנטי, צפונה עד לאנגולה ומזרחה עד למוזמביק שלחופי האוקיינוס ההודי.

למעשה, הפינגווין האפריקני היה הראשון מבני מינו, שנצפה ותועד בכתובים על-ידי חוקרי המערב שלא היו מודעים לקיומם.

היה זה התייר הצרפתי בילה, באחת מהפלגותיו לפני כארבע מאות שנה, שהבחין במי האוקיינוס מול חופי דרום-אפריקה ב"דג מוזר מכוסה נוצות". הוא תיאר אותו ביומנו בפרוטרוט, בלי לדעת כי גילה את אחד העופות המיוחדים בעולם.

יש להניח שהפינגווינים היו מוכרים לשבטי החוף באפריקה מזה שנים רבות, אך בילה הוא שחשף אותם (ולא לטובתם) לעולם המערבי.

גואנו, ביצים ונפט גולמי

בשנת 1930 מנתה אוכלוסיית הפינגווין האפריקאי כמיליון ורבע פרטים, כיום נותרו 120 אלף בלבד. כלומר, ירידה של כ-90% במשך 60 שנה בלבד, והאוכלוסיות הולכות ומצטמצמות גם היום בקצב מדאיג.

הפינגווינים האפריקניים מקננים היום בכ-24 איים סמוכים לחוף, ומאז 1980 החלו לקנן גם בשלושה אתרים בחופי היבשת עצמה - במפרץ בטי ובחוף סימונסטאון בדרום אפריקה, ובאתר בודד בנמיביה.

בקבוצה של 12 איים שאיכלסו בעבר למעלה ממיליון פינגווינים, נספרו השנה 30 אלף בלבד. מושבת הפינגווינים הגדולה ביותר שוכנת על אי קטן מול חופי פורט אליזבט, ובה 50 אלף פרטים.

מסיבות אלה, הפינגווינים מופיעים כיום בספר האדום של חיות נכחדות בדרום אפריקה.

להידלדלות אוכלוסיית הפינגווינים ארבע סיבות עיקריות:

איסוף מסיבי של ביצים למאכל. בשנת 1925, לדוגמה, נאספו מאי הקינון דאסן לבדו כחצי מיליון ביצי פינגווין.

ירידה משמעותית בכמות המזון בים, בשל דייג מסחרי מול החופים.

זיהומי נפט גולמי ממכליות המקיפות את הקייפ בדרכן למזרח התיכון. זיהומים אלה הביאו לחיסול מושבות ענק של פינגווינים.

בשנת 1968, שבה הוחל בתיעוד מדוקדק, אירעו 11 מקרי זיהום ממכליות. הבולט בהם: עלייתה של המכלית הגרמנית Esso Essen על שירטון וזיהום הים ב-15 אלף טון נפט גולמי.

בתאונה זו נסחפו 3000 פינגווינים לחוף, והמראה המחריד הזעיק את תושבי קייפטאון למיבצע הצלה נרחב וראשון מסוגו. מאות מתנדבים עמלו סביב השעון, במאמץ לנקות את הפינגווינים מהחומר השחור החונק.

על אף המאמצים, פינגווינים רבים מתו מחוסר ניסיון וידע של המתנדבים, ורק העופות שנוקו במהירות שרדו. כיום ידוע כי הנפט מצמיד את נוצות הפינגווין זו לזו, וללא בידוד הגוף על-ידי כסות נוצות תקינה, העופות פשוט מתייבשים תוך זמן קצר.

אחת הנשים שנטלו חלק במיבצע ההצלה, אלתיאה ווסטפאל שמה, החליטה להקדיש את זמנה לנושא. היא רתמה למאבק גופי שמירת טבע וחברות אנרגיה, והקימה את SANCCOB ("האירגון להצלת עופות חוף").

4.חציבת גואנו באתרי הקינון. הגואנו הוא שיכבה עבה של לשלשת עופות (מגיעה לעיתים למספר מטרים), שנערמה במשך שנים ארוכות והתקשתה. הגואנו נחשב דשן משובח לחקלאות, ולכן נחפר ונאסף מכל האיים החל מהמאה ה-19'.

הפינגווינים שנהגו לקנן בשטחי הגואנו באיים, לא הצטרכו להתמודד עם מתחרים על שטחי הקינון. אך משנאלצו לעבור לקנן באזורים חוליים, מצאו עצמם נאבקים עם דוב הים הדרום - אפריקאי על שטחי הרבייה המעטים שנותרו. כמה פרטים של דובי ים נצפו כשהם הורגים פינגווינים וטורפים אותם, במהלך קרבות השליטה.

צלילה לעומק 130 מטרים

נשל מחסור באזורי קינון מספר הצאצאים פוחת והולך, הפינגווינים שבוחרים לפתור את מצוקת הדיור על-ידי מעבר ליבשת-סובלים מפגיעת טורפי יבשה, בעיקר כלבים וחתולים.

בטיסת צילום שערכתי מעל איים שבעבר שיגשגו בהם פינגווינים, זכיתי לראות אלפי דובי ים. ירדנו נמוך אל מול מושבת דובי הים, והריח החריף של הפרשותיהם צבט בנחירינו. לפינגווינים שבעבר כיסו את האיים, לא היה זכר.

ההתלהקות היא בעיקר בעונת הרבייה. אז הפינגווינים פרושים בים הפתוח על שטח של 50 ק"מ, כשהם מתרחקים מהיבשה למרחק של 15 ק"מ, אך כמה פרטים נצפו גם במרחק של 100 ק"מ מהחוף.

הם נוהגים לשחות בקבוצות של כעשרה פרטים. מהירותו של הפינגווין האפריקאי מגיעה ל-12 ק"מ לשעה, הוא צולל בדרך כלל לעומקים של 30 מטרים, אבל מסוגל להגיע גם לעומק 130 מטרים.

הדייג נערך בלהקות ולעיתים בשיתוף פעולה עם קורמורן הקייפ, סולות ושחפיות.

טרפם של הפינגווינים מורכב מלהקות דגי מקרל, אנשובי, סרטנים ויצורי ים נוספים. הפינגווינים עסוקים בדיג בשעות היום, ורק עם חשיכה חוזרים ליבשה. בפעילותם היומית בים, נמנעים הפינגווינים מהחום הרב ביבשה.

גונבים 'חומר' מהשכן

הפינגווינים מקיימים זוגיות קבועה לכל החיים, ומתרבים לאורך השנה כולה ללא עונה מיוחדת. הם חופרים את קינם כמחילות בחופים חוליים, מתחת לשיחים ובין סלעים. מיקום הקן נבחר על-ידי הזכר ושני בני-הזוג עוסקים בבנייתו.

החיזור הטקסי של הפינגווינים כולל עמידה אחד מול השני, תנועות צוואר וראש, מקור פתוח והשמעת מיגוון רב של קולות. הזוג מזדווג בקן או על החוף, כשהזכר מטפס בכבדות על הנקבה הנשכבת בתנוחה מיוחדת לצורך זה.

את הקן הם מרפדים באצות, ענפים, עצמות, נוצות ואבנים. רוב החומר נאסף על-ידי הזכר לפני הטלת הביצים, והפינגווינים נוהגים לגנוב חומר קינון אחד מקינו של השכן, אך גם מקינים מרוחקים. בהגיע הזכר לקן, הוא פותח בתצוגת ראווה של ברכות לנקבה.

הנקבה מטילה פעם בשנה שתי ביצים, ושני בני-הזוג משתתפים בדגירה. הגוזלים בוקעים לאחר כ-40 ימי דגירה, בהבדל של יומיים עד ארבעה ימים זה מזה, עיוורים וחסרי ישע. במשך שעות היום ההורים מתחלפים בשמירה על אזור הקן וביציאה לדייג, ובשעות הערב המוקדמות מאכילים את הגוזלים במזון לעוס למחצה. הגוזלים משלימים את התפתחותם לאחר 80 יום ועוזבים את הקן והחוף בו גדלו.

הצעירים יוצאים לים בשעת בוקר מוקדמת, עוקבים אחר זרמי ים הנושאים להקות פינגווינים בוגרים ללב ים, וכך לומדים ללכוד דגים באופן עצמאי. במשך שנה הם חיים לבדם וצדים את מזונם לא רחוק מהבית. לאחר שנה הם חוזרים לחוף מולדתם, משלימים את מחזור החלפת הנוצות בחוף ושוב חוזרים לים. במלאות להם ארבע שנים, מקימים הצעירים משפחה משלהם.