שבת

יום שבת הוא היום השביעי בשבוע; ובמספרו הסידורי (היום השביעי) - ולא בַּשֵׁם "שבת" - הוא נזכר לראשונה בסיום סיפור הבריאה בספר בראשית (פרק ב פס' 2): "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה".(1) בסיום סיפור הבריאה מסופר כי ביום השביעי אלוהים שָׁבַת מכל מלאכתו וכי הוא בירך את היום השביעי וגם קידש אותו. היום השביעי נקרא לראשונה בשֵם "שבת" בספר שמות (פרק טז פס' 25): "כי שבת היום לה'".

על-פי המסורת היהודית, השבת היא חלק מבריאת העולם, ומכל המועדים והחגים - רק השבת נזכרת בעשרת הדיברות. הדיבר הרביעי עוסק בשבת והוא פותח במילים: "זכור את יום השבת לקדשו…" (ספר שמות פרק כ פס' 7). לַשַׁבָּת מקום מרכזי בספרי המקרא, והיא נזכרת לא רק בתורה - אלא כמעט בכל 24 ספרי התנ"ך.

משמעות השבת

"לַשַׁבָּת אין אח וָרֵעַ בכל ספרות המזרח הקדום, והיא תרומה ישראלית מקורית, יחידה במינה ומכרעת בהשפעתה, לתרבות העולם."(2) כבר לפני כ- 2,000 שנה העיד יוסף בן מתתיהו: "אין עיר יוונית… ואין עַם שלא חדר אליהם מנהג היום השביעי שבו אנו שובתים."(3) ואחד העם במאמרו על השבת והציונות, כתב: "אין צורך להיות… מדקדק (=מקפיד) במצוות בשביל להכיר את ערך השבת… מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן… לצייר (=לדמיין) לו מציאות של עם ישראל בלי "שבת מלכתא" (=שבת המלכה)."(4)

במישור הסמלי יש ליום שבת שתי משמעויות מרכזיות: המשמעות הראשונה קשורה לבריאת העולם - ליום השבת כעדות שבועית למעשה הבריאה;(5) המשמעות השנייה קשורה ליציאת מצרים - לשחרור מעבדות לחירות.(6) השבת - על שתי המשמעויות שלה - היא אות ברית בין ה' ובין בני ישראל.(7)

השבת נקבעה כיום מנוחה לכולם - לאדם ולכל בני ביתו, לעבדים ולשפחות וגם לבהמות המשמעות את האדם בעבודתו: "ויום השביעי שבת לה' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל ובהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (ספר דברים פרק ה פס' 13).(8) ציווי זה הוא ביטוי לשיוויון ולצדק חברתי בחוקי השבת: הזכות למנוחה בשבת ניתנת לכולם - קטנים כגדולים, נשים כגברים, עבדים כאדונים, והיא כוללת גם בעלי חיים.

התוכן והמהות המיוחדים ליום השבת מתבהרים מתוך השוואתם לימי החול: מצד אחד - השבת היא "השחרור מעול החול וטרדותיו" - שחרור המאפשר לאדם "להתרענן, להתמלא, להתחדש - כדי שיוכל לפעול ביתר מרץ ובתנופה נוספת בימי החול". ומצד שני - אין השבת יום המשרת את ימי החול, להיפך: "השבת היא פסגת [ימי] החול… וימות החול הם המשרתים [את יום השבת] ומובילים לקראתו".(9)

שבת, שבתון ושבת שבתון - במקרא

המילה "שבת" במקרא נגזרת מן הפועל לשבות שפירושו (בלשון המקרא) - לא לעשות, להפסיק לעבוד. עם זאת, להפסקת המלאכה יש במקרא גם משמעות של מנוחה, כמו שכתוב בספר שמות: "וינח [ה'] ביום השביעי".
למילה שבת יש במקרא כמה פירושים:
א. היום השביעי בשבוע - הוא יום השבת.
ב. השבוע כולו, כמו שכתוב בספר ויקרא (פרק כג פס' 16-15) - "שבע שבתות", והכוונה לשבעה שבועות.
ג. שנת השמיטה, השנה השביעית, נקראת "שבת" - מתוך הקבלה ליום השביעי, הוא יום השבת.

המילה שבתון מופיעה גם היא בלשון המקרא, ופירושה: יום של מנוחה ושביתה, הימנעות מכל עבודה.(10) הצירוף שבת שבתון הוא הכפלה של המילה שבת לצורך הדגשה; צירוף זה נזכר במקרא ככינוי לשבת עצמה, ליום הכיפורים ולשנת השמיטה.(11)

נרות שבת

הדלקת הנרות מציינת את האווירה המיוחדת של יום השבת.(12) היא אינה נזכרת במקרא - אלא בתלמוד הבבלי: "הדלקת נר בשבת - חובה".(13) נוהגים להדליק לפחות שני נרות,(14) אך יש המדליקים שבעה נרות,(15) או מספר נרות כמספר בני המשפחה.

על-פי המסורת, הדלקת נרות בשבת היא מצווה של האישה, אֵם המשפחה, אך בהיעדרה כל אחד מבני הבית מדליק את הנרות. וכך פסק רמב"ם - רבנו משה בן מימון: "ואחד אנשים ואחד נשים - חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת; ואפילו אין לו מה יאכל [בשבת] - שואל … שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת".(16) חשיבותה של הדלקת נרות, עד כדי ויתור על אוכל לשבת, באה לידי ביטוי באחד משיריו של חיים נחמן ביאליק - "אמי זיכרונה לברכה". בשיר זה המשורר מספֵר כי בתקופת העוני והמחסור שאחרי מות אביו לא ויתרה אמו על הדלקת נרות שבת. וכך כותב ביאליק בשירו:

"אמי זיכרונה לברכה הייתה צַדֶקֶת גמורה,
ובאלמנותה - ענייה מרודה.
ויהי ערב שבת, החמה מראש האילנות(17) -
ובביתה לא נר ולא סעודה.
בדקה ומצאה עוד, מעשה נסים, שתי פרוטות.
"הלחם אם נרות? פסחה,(18)
רצה - ותשב, ובידה הצנומה משאת קודש:(19)
שני נרות הברכה…."

קבלת שבת

נראה שכבר בתקופות קדומות נהגו יהודים לקבל את פני השבת בטקס מיוחד, שראשיתו בתקופת התלמוד:(20) רבי חנינא היה עומד בערב שבת בשעת בין הערביים וקורא: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה". ורבי ינאי היה לובש בגדי שבת ואומר: "בואי כלה, בואי כלה".(21) תיאורים אלה של טקס קבלת שבת על-ידי אנשים יחידים שימשו במאה ה- 16 בעיר צפת בסיס לטקס קבלת שבת של המקובלים ובראשם האר"י:(22) בערב שבת היה האר"י יוצא עם תלמידיו מחוץ לעיר, אל השדה, לקבל את פני שבת המלכה. הם היו פותחים באמירת מזמור תהלים,(23) ואחר כך קראו בקול שלוש פעמים "בואי כלה, שבת מלכתא (=שבת המלכה)!". אחד ממקובלי צפת, רבי שלמה אלקבץ, שהיה מתלמידיו של האר"י, חיבר את הפיוט "לכה דודי לקראת שבת / פני שבת נקבלה". פיוט זה הפך לחלק מן התפילה של קבלת שבת, ואותו נוהגים לשיר (במנגינות שונות) בבית הכנסת. את הבית האחרון של "לכה דודי" נוהגים לשיר בבית הכנסת כאשר קהל המתפללים עומד על רגליו ופונה אל פתח בית הכנסת ואומר:

"בואי בשלום עטרת בעלה,
גם ברינה ובצהלה,
תוך אמוני עַם סגולה (=עם ישראל) -
בואי כלה, בואי כלה,
בואי כלה, שבת מלכתא (=שבת המלכה)."

מאחר שהשבת נמשלה למלכה - מקבלים אותה כמלכה וגם נוהגים להיפרד ממנה כמלכה במוצאי שבת, בסעודה מיוחדת שנקראת "מלווה מלכה".

המושג "קבלת שבת" מתכוון במקור לתפילה בבית הכנסת, אך הוא קיבל משמעות רחבה יותר בימינו: גם קהילות ואנשים שאינם דתיים ואינם מתפללים בבית הכנסת נוהגים לקיים טקס קבלת שבת - לדוגמה: בקיבוצים בישראל מקבלים את השבת בטקס הכולל הדלקת נרות שבת וקידוש על היין - אך גם נגינה ושירה, הרצאות ופעילויות תרבות שונות.

הצעה לטקס קבלת שבת אישית - באתר "שיטים" של מכון החגים, www.chagim.org.il.

סעודות השבת

על-פי המסורת(24) נוהגים לאכול בשבת שלוש סעודות - סעודה אחת בליל שבת ושתי סעודות במשך היום: סעודת צהריים מוקדמת אחרי תפילת הבוקר, וסעודה אחרונה לפנות ערב, לפני השקיעה.(25) שתי סעודות השבת הראשונות - הסעודה בליל שבת וזו שביום שבת בצהריים - כוללות קידוש על היין; ובכל אחת משלוש סעודות השבת שמים על השולחן "לחם מִשְׁנֶה" - שתי חלות לשבת.(26) דגים ובשר הם חלק מן התפריט המסורתי לשבת, ועל אלה נוספים, כאמור, היין והחלה. עם זאת, יש לעדות השונות מאכלים מיוחדים לשבת - כל עדה והמאכלים המיוחדים לה.

סעודות השבת והמאכלים המיוחדים לשבת נחשבים חלק מעונג שבת: "אכילת בשר ושתיית יין בשבת - עונג הוא לה (=לשבת)".(27)

הערות:

(1) יום השביעי מופיע במקרא לראשונה בשם שבת בספר שמות פרק טז (פס' 26). שם נזכרת השבת בהקשר לפרשת המן, שירד משמים לבני ישראל בזמן נדודיהם במדבר. באותו סיפור על המן נאמר לבני ישראל, כי ביום השבת עליהם להישאר במקומותיהם. שכן בשבת לא ירד מן, והיה עליהם ללקט ביום שישי מנת מן כפולה - אחת ליום שישי והשנייה - לשבת.
(2) שבת, האנציקלופדיה העברית, תשל"ט - 1979, כרך לא עמ' 423.
(3) יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), נגד אפיון, ב, לט.
(4) אחד העם, השבת והציונות, "השילוח", כרך ג חוברת ו, סיון תרנ"ח - מאי 1898.
(5) השבת כעדות לבריאת העולם: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים וכל אשר בם - וינח ביום השביעי" (ספר שמות פרק כ פס' 10).
(6) השבת כתזכורת ליציאת מצרים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוהיך מִשָׁם ביד חזקה ובזרוע נטויה. על כן ציווך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת" (ספר דברים פרק ה פס' 14).
(7) השבת כאות ברית בין ה' לבני ישראל: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ - וביום השביעי שבת וינפש" (ספר שמות פרק לא פס' 17-16).
(8) אמתך: שפחתך, השפחה שלך. גֵרְךָ: הַגֵר שחי, שגר, יחד אתך. גֵר בלשון המקרא: מי שלא נולד בארץ אלא בא לגור בה. ולכן גם בני ישראל היו גֵרִים במצרים.
(9) הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, יסודותיה הרעיוניים של השמיטה, בתוך: טעמא דשביעתא, עורך: יגאל אריאל, מדרשת הגולן, תשמ"ז - 1987, עמ' לט.
(10) בעברית של ימינו מציינת המילה שבתון שנת חופשה בתשלום, שניתנת אחת לשבע שנים למורים בבתי הספר וכן למורים ולחוקרים באוניברסיטאות ובמכללות.
(11) שנת שמיטה: על-פי התורה, אחת לשבע שנים - בשנה השביעית - יש להשבית את אדמת הארץ מעבודות חקלאיות. שנה זו נקראית במקרא שנת שמיטה (ספר דברים פרק טו פס' 9). בשנה זו קבעה התורה גם שמיטת כספים, המבטלת את החובות הכספיים שהצטברו במשך שבע השנים שקדמו לה. בתקופת המשנה והתלמוד נוכחו חכמים, כי שמיטת הכספים בשנת השמיטה גורמת לבעלי אמצעים להימנע מלהלוות לעניים. ולכן קבע הלל הזקן תקנה מיוחדת, המאפשרת לגבות חובות כספיים גם אחרי שנת השמיטה. אך גם כיום יש אנשים פרטיים - להבדיל מבנקים, חברות וארגונים - המקיימים שמיטת כספים ומבטלים חובות כספיים בשנת השמיטה.
(12) זמן הדלקת הנרות - כ- 20 - 40 דקות לפני שקיעת השמש.
(13) תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כה עמ' ב.
(14) שני הנרות: להזכיר את שני הציוויים על השבת: "זכור את יום השבת לקדשו" (ספר שמות פרק כ פס' 7);
"שמור את יום השבת לקדשו (ספר דברים פרק ה פס' 11)
(15) שבעה נרות: כמספר ימי השבוע וכן כמספר הקנים במנורת הזהב שהייתה בבית המקדש - ואשר נקבעה בסמל המדינה.
(16) רמב"ם, משנה תורה (הי"ד החזקה), הלכות שבת פרק ה הלכה א.
(17) "החמה מראש האילנות [הסתלקה]": תיאור פיוטי של שעת השקיעה - לקראת כניסת השבת, המופיע גם בשירו של ביאליק - "שבת המלכה": "החמה מראש האילנות הסתלקה / בואו ונצא לקראת שבת המלכה…".
(18) פסחה: התלבטה. הכוונה לביטוי "פסח על שתי הסעיפים" - התלבט בין שתי אפשרויות ולא יכול להחליט.
(19) משאת קודש: מתנת קודש. משאת = מתנה.
(20) תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף לב עמ' ב; תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קיט עמ' א.
(21) על-פי המסורת, נמשלה השבת לכלה, ועם ישראל - לחתן.
(22) האר"י (1534 - 1572): האר"י היה הבולט שבין מקובלי צפת במאה ה- 16. שמו - ר' יצחק לוריא, אך הוא נודע בכינויו "הארי" - ראשי תיבות למילים: האלוהי רבי יצחק. האר"י ייסד שיטה חדשה בקבלה (קבלת האר"י) המתמקדת בנושא הגלות והגאולה. נראה שהעיסוק של המקובלים במאה ה- 16 בגלות ובגאולה היה קשור למשבר הקשה שבא בעקבות גירוש ספרד בסוף המאה ה- 15 (1492).
האר"י נולד בירושלים בשנת 1534, ואחרי פטירת אביו עבר למצרים - שם התחנך בבית דודו. בשנת 1570 עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, שהייתה המרכז הרוחני והתרבותי של ארץ ישראל באותה תקופה. בצפת חי האר"י כשנתיים וחצי, ושם נפטר בשנת 1572 בטרם מלאו לו 40 שנה.
(23) הכוונה למזמור כט, שאותו נוהגים לומר גם בימינו בבית הכנסת בתפילת קבלת שבת.
(24) כך נקבע בתלמוד הבבלי, מסכת שבת דף קיז עמ' ב.
(25) לסעודה אחרונה זו קוראים סעודה שלישית. נוהגים לאכול סעודה שלישית בבית הכנסת או בבית.
(26) לחם מִשְׁנֶה: מִשְׁנֶה מן המילה שְׁנַיִים, והכוונה לשתי חלות או שתי כיכרות לחם, לזכר המן שממנו אכלו בני ישראל בזמן נדודיהם במדבר. המן היה יורד מן השמים במשך שישה ימים בשבוע - ולא בשבת. ולכן ביום שישי נצטוו בני ישראל ללקט מן המן מנה כפולה - "לחם משנה" - גם ליום שישי וגם ליום שבת.
(27) רמב"ם הלכות שבת פרק ל הלכה י.

לקריאה נוספת בלקסיקון לתרבות ישראל:
שבת - הרעיון והמשמעות
שבת - מכניסתה ועד צאתה