האקספרסיוניזם הוא זרם באומנות במאה ה-20. משמעו – ביטוי גלוי, התפרצות ישירה, זעקה. בספרות – היוצר האקספרסיוניסט כתב על רגשותיו העזים באופן סובייקטיבי. שירה זו משקפת את רגשותיו של היוצר, מבלי להתייחס אל העולם החיצוני. המונח נקשר לשמם של שתי קבוצות ציירים מגרמניה: "הגשר" (1905) ו"הפרש הכחול". ציירים אלו ציירו בעיקר נופים ודמויות בצבעים עזים ביותר.
המשורר האמריקאי וולט ויטמן כתב שירה רגשנית ומתפרצת. המשקל והחריזה לא היה סדורים. שירתו שימשה השראה ליוצרים האקספרסיוניסטים. האנתולוגיה "דמדומי האנושות" אשר כללה את שירתם של עשרים ושלושה משוררים, היא אשר ביטאה את רוח הזמן ואת הסגנון האקספרסיוניסטי יותר מכל.

מרבית השירים כתובים ללא משקל סדור וללא חריזה.
השורות והמשפטים בשיר ארוכים.
מוטיבים: מוות, זעקה, חוסר תקווה.

אורי צבי גרינברג, בשירה העברית משקף יותר מכל את השירה האקספרסיוניסטית. הוא כתב שירה "רחבה", כלומר השורות היו ארוכות, ללא משקל וללא חריזה. הסגנון היה רגשני ומתפרץ. גרינברג שילב מוטיבים של מוות ביצירותיו. הוא כתב שירה אקספרסיוניסטית בהשראת נביאי המקרא. הוא נהג להגיב על אירועים פוליטיים וחברתיים אקטואליים.