דוד ונביאיו

שלושה נביאים מופיעים בסיפורים על דוד המלך: שמואל, נתן וגד.

שמואל כידוע, הוא שמשח בסתר את שני המלכים, שאול ודוד בסיפורי משיחות אלה ניתן לזהות סימנים של מוטיבים ידועים מהסיפורים העממיים. אם נרצה, נוכל לראות בהם שילוב מופלא של מוטיב "השליחות" ומוטיב "הבן הדחוי".

המוטיב הראשון מספר על בן, הנשלח על-ידי אביו החולה או הזקן בשליחות מסוימת. בדרכו הוא פוגש בקוסם מחופש, המעמיד את נדיבותו במבחן, ובתמורה הוא נותן לו מספר הנחיות, שהן בגדר אותות המסייעים בידו למצוא את דרכו אל מבוקשו. המקום שבו עליו למלא את שליחותו נתון לחיתתו של ענק רשע או של מפלצת אימתנית. הבן משמיד את הענק או המפלצת ומקבל בתמורה את מה שנתבקש להביא. כפרס הוא מקבל גם את בת המלך לאישה.

במוטיב "האח הדחוי" יוצאים לדרך שלושה אחים. הבוגרים מזלזלים בצעיר ומתעמרים בו, אבל הם זונחים בדרך את שליחותם כאשר אינם עומדים בפני פיתוי חומרי כלשהו, שעה שהצעיר באחים מפתיע ודבק במטרתו. כשהאחים מגלים שההצלחה נופלת דווקא בחלקו, הם זוממים להכשילו.

לא קשה לראות שמוטיבים אלה שזורים לסירוגין בסיפורי שאול ודוד, אלא שישנו קו הפרדה ברור בין שני האישים: בסיפור שאול מופיעים המרכיבים של האח המכזיב; דוד הוא הצעיר המצליח. על דברים אלה כבר עמדתי בפירוט במקום אחר¹. כאן ברצוני להדגיש רק מרכיב אחד: משיחתו של שאול כרוכה בשלושה אותות שנותן לו שמואל: בצלצח ימצא שני אנשים שיאמרו לו כי נמצאו האתונות "והנה נטש אביך את-דברי האתונות ודאג לכם" (שמואל א י' 2); באלון תבור ימצאוהו שלושה אנשים בדרכם לבית אל - אחד נושא שלושה גדיים, אחד נושא שלוש כיכרות לחם ואחד נושא נבל יין, והם ישאלוהו לשלום ויתנו לו שתי כיכרות לחם; ובגבעת האלוהים יפגע בחבל נביאים ותצלח עליו רוח הי והוא יתנבא עמם: תכליתם של האותות באה לידי ביטוי מפורש בשלב האחרון: "והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר' (שם 6), והכתוב חוזר ומדווח; "והיה כהפלתו שכמו ללכת מעם שמואל ויהפך-לו אלהים לב אחר" (שם 9). יוצא, אפוא, שיכולתו של שאול לפעול אינה אלא תוצאת פעולתם של האותות: "והיה כי תבאנה האותות האלה לך עשה לך אשר תמצא ידך כי האלהים עמך" (שם 7).

במונחי הסיפור העממי או בפרפרזה שלנו נוכל לומר, ששאול הגיע למלוכה הודות לכישוף שעשה בו איש האלוהים, שבפעולתו הפך אותו לאיש אחר.

המצב שונה לחלוטין כאשר מדובר בדוד. מעמד משיחתו הוא מעין דגם עתיק של סיפור סינדרלה, שהרי לאחר שהוצגו כל האחים בפני שמואל הוא שואל "התמו הנערים?" (שמואל א ט"ז 11), ואז נזכרים בקיומו של דוד: "עוד שאר הקטן והנה רעה בצאן" (שם).
אבל במשיחתו של דוד אין אותות אף-על-פי שגם לגביו, כמו לגבי שאול, אומר הכתוב שצלחה עליו רוח ה' (שם 13) - צליחת הרוח אינה גורמת לדוד לשינוי משמעותי מידי, כתוצאה ישירה מן המשיחה, וזאת בניגוד למסופר על שאול (שמואל א י' 9). כאשר דוד מובא אל חצר שאול, שמו כבר הולך לפניו, שהרי עבדי שאול יודעים להציגו מראש כ"...הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו (שם 18).
כלומר: דוד הגיע למה שהגיע בזכות תכונותיו וכישוריו הרב-גוניים, ולא בשל "כישוף" שעשה בו איש האלוהים. נקודה זו, אגב, מהווה מכנה משותף לשתי הגרסאות על בואו של דוד לחצר המלוכה: גם בסיפור דוד וגלית הוא מתוודע לשאול בזכות גבורתו והעזתו (שמואל א ל'ז).

נראה שקו הפרדה זה בין שני האישים אינו אלא חלק ממגמת העיצוב של סיפורי דוד: איש האלוהים פועל אצל דוד במישור המציאותי, ההתפתחויות הנובעות מפעולותיו הן צפויות ורציונליות; הוא מייצג אלוהים שחסדו לא יסור מעם עבדו, ויחסו כלפי המלך שבחר אינו נתון לתנודות של התפרצויות זעם.

דומה שתפיסה זו של האל מוצגת בעיקר בספר שמואל ב, כתוצאת מפעלו של דוד: הדיווח על המקרה האחרון של התגלות זעם אלוהי בלתי מוסבר כרוך במעשה המשמעותי האחרון שעשה דוד כמלך - עצירת הזעם האלוהי, שהתבטא במגפה, בגורן ארונה היבוסי. במעשה זה כרוכה התגלותו של הנביא גד.

המגפה, כידוע, באה כעונש על המפקד שכפה דוד על ישראל ועל יהודה. החרון האלוהי, שגרם להסתת דוד למעשה זה, הביך את הפרשנים מאז ומתמיד. כידוע, בעל דברי-הימים מייחס את ההסתה לשטן, ולא לאל (דברי-הימים א כ"א ו). לביטוי "ויוסף אף-ה' לחרות" (שמואל ב כ"ד ו) חיפשו הפרשנים אחיזות שונות חלקן תלויות בסיפור הרעב שבפרק כ"א. אברבנאל קושרו בפרשת מרד שבע בן בכרי (שמואל ב כ'). רש"י לבדו מעיר: "ולא ידעתי על מה". יש מקום לשער שסיפורים על התפרצויות הרסניות של זעם אלוהי הם במידה רבה ביטוי לחששות של העם או של חלקים ממנו מפני שינויים וצעדים מהפכניים העלולים לפגוע.
סיפור משאלות זה הוא אפוא בגדר סגירת מעגל, היפוך ופיצוי על שלוש ומשאלות שבסיפור הקודם. באמצעות מוטיב זה משתנה האל והופך מאל נוקם, שהמפגש עמו כרוך בסכנות בלתי צפויות לאל נדיב המעניק חסד.

על רקע זה קל יותר להבין את תפקידו של נתן. בסיפור המאבק על ירושת כס דוד, לנתן נועד תפקיד חשוב. ניתוח הטקסט מעמיד בפנינו שאלות בדבר מקוריותה של דמות נתן בפרשה זו, ואפשר שנתן הוכנס אל הסיפור בעיבוד משני. במהלך העלילה נראה קו תפר כפול: לאחר שנתן אומר את דבריו באוזני דוד, אומר דוד: ...קראו-לי לבת שבע" (מלכים א י"א 28), אף-על-פי שלפי הכתוב בת שבע עוד עמדה לפניו; ובהמשך, לאחר שנשבע דוד לבת שבע ששלמה ימלוך, אומר דוד: "...קראו-לי לצדוק הכהן ולנתן הנביא ולבניהו בן-יהוידע" (שם 32), וגם זאת על אף שנתן כבר אמור היה לעמוד שם. סביר אפוא להניח, שדמות נתן לא הייתה בסיפור מלכתחילה, אלא שעורך מאוחר לא יכול היה שלא לייחס לנתן תפקיד מכריע בקביעת יורשו של כיסא דוד, שכן שלמה הוא המבצע והמגשים של השלב הסופי והמכריע בהקמת המקדש.
סגירת מעגל זו הכרחיות כי נתן הוא זה שבפיו שם המחבר את הדברים המשמעותיים ביותר לגבי מערכת היחסים שבין האל ובין דוד וביתו: "...אשר יצא ממעיך והכינותי את-ממלכתו.

הוא יבנה-בית לשמי וכוננתי את-כסא ממלכתו-עד עולם. אני אהיה-לו לאב והוא יהיה-לי לבן אשר בהעוותו והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, וחסדי לא יסור-ממנו" (שמואל ב ז' 12-15). כלומר, הבטחת יציבותו ונצחיותו של בית דוד כרוכה גם בחסד נצחי וגם במערכת שונה לחלוטין של חטא ועונש. העונשים יהיו מעתה אנושיים. על הכתוב "בשבט אנשים ובנגעי בני אדם" (שם 14) אומר אהרליך: "ולא כפי שהעניש עד עתה"². הבית שבנייתו נדחתה יהיה, אפוא, ביטוי למערכת יחסית שיסודותיה הושתתו במקום בנייתו העתידי, בגורן ארונה, מקום שם נעצרה המגפה.

הנביאים הקשורים בדוד ובמפעליו ממחישים, אפוא, בדרך פעולתם את התפיסה הדתית הקשורה במפעלים אלו. דרך פעולה זו שונה מאוד מזו של אנשי האלוהים בממלכה הצפונית, שאצלם רבים הגילויים של מעשי מגיה, של התנהגות חידתית ומסתורית, והמגע אתם מתגלה לא פעם כהרה סכנות. ניגוד זה בולט באופן משמעותי בהבדלים שבין דרך פעולתו של אותו נביא, שמואל, אצל דוד ואצל שאול. הפולמוס הסמוי עם שאול מהווה אפוא חלק מפולמוס עקבי על תפיסת האל, החורג בהרבה מעבר לשאלת הציות וההליכה בדרכיו.

1. S.Gelander,'One story, two stories; folktale motifs as literary device of the biblical narratives of Saul and David' , Jewish Folklore and Ethnology Review, Vol.14(1-2) 1992 pp.62-66.
2. מקרא כפשוטו, ברלין, תרנ"ט, פירוש לשמואל ב ד' 14 (ראה גם פירושו של מ"צ סגל לאותו פסוק).