המאבק בין נביאי האמת לנביאי השקר

אחת הבעיות הקשות והמסובכות וגם המרתקות ביותר בפרשנות המקרא היא המאבק בין נביאי האמת ובין נביאי השקר. מאבק זה משתרע על פני דורות רבים. הוא מתחיל בהתנגשות של מיכיהו בן ימלה עם צדקיהו בן כנענה (מל"א כ"ב) ונמשך כל הימים. הדים למאבק זה אנחנו מוצאים בכל ספרי הנביאים: בישעיהו, ביחזקאל, במיכה, בזכריה ועוד. אבל כמדומני שירמיהו הנביא מצויין בזה, שהמאבק בינו ובין נביאי השקר ממלא את כל דרך חייו.

כבר בפרקים הראשונים של ירמיהו אנחנו שומעים תוכחה: "והנביאים נבאו בבעל" (ב', ח'). מאבק זה מטביע את רישומו בכל הנבואות של ירמיהו עד שבסופו של דבר, סמוך לחורבן, אומר ירמיהו אל צדקיהו: "ואיו (ואיה) נביאיכם אשר נבאו לכם לאמר לא-יבא מלך-בבל עליכם ועל הארץ הזאת" (ל"ז, י"ט). כאילו בעת החורבן, בעת המצור, הוא מבליט את נצחונו, את יתרון נבואתו על נבואותיהם של נביאי השקר.

בספר ירמיהו מופיעים בשני פרקים רצופים (כ"ח-כ"ט) ארבעה שמות של "נביאי שקר", כמו שנוהגים לקרוא להם. הראשון הוא חנניה בן עזור הנביא מגבעון, אשר בהתנגשותו עם ירמיהו בבית המקדש יש כמה וכמה קוים מקבילים לסיפור ההתנגשות בין מיכיהו בין ימלה ובין נביאי השקר. גם פה וגם שם הנביאים, התומכים בקו של המלך, נבאים נצחון למלך. שם ניבא צדקיה בן כנענה למלך אחאב נצחון על בן-הדד: "ויעש לו צדקיה בן-כנענה קרני ברזל ויאמר כה-אמר ה' באלה תנגח את ארם-עד-כלתם" (מל"א כ"ב, י"א); ופה חנניה בן עזור ניבא לצדקיהו נצחון על נבוכדנאצר. כמו זה, כן זה, עושים מעשים סמליים כדי לחזק את נבואתם. צדקיה בן כנענה לוקח קרני ברזל ואומר: "באלה תנגח את-ארם עד-כלתם". חנניה בן עזור שובר את המוטה מעל צואר ירמיהו ואומר: "ככה אשבר את-על נבכדנאצר מלך-בבל" (ירמיהו כ"ח, י"א). וכמו שם, כן גם כאן המבחן הוא הקובע איזוהי נבואת האמת. המבחן הוא בקיום דברי הנבואה. פה אומר ירמיהו (כ"ח, ט'): "בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר-שלחו ה' באמת". ושם נאמר (מל"א כ"ב, כ"ה-כ"ז): "ויאמר מיכיהו הנך ראה ביום ההוא אשר תבא חדר בחדר להחבה. ויאמר מלך ישראל קח את-מיכיהו והשיבהו אל אמן שר-העיר ואל-יואש בן-המלך. ואמרת כה אמר המלך שימו את-זה בית הכלא והאכלהו לחם לחץ ומים לחץ עד באי בשלום".

הנביאים האחרים הנזכרים בפרקים האלה הם שני נביאים שסופר עליהם משהו מיוחד במינו. אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה. ויש עוד נביא אחד: שמעיה הנחלמי. אמנם בהתחלה לא מסופר ששמעיה היה נביא, מסופר רק ששלח ספרים. אבל בסוף כתוב: "יען אשר נבא לכם שמעיה ואני לא שלחתיו ויבטח אתכם על-שקר" (ירמיהו כ"ט, ל"א).

מצאנו, איפוא, ארבעה נביאים הנקובים בשמותיהם העומדים מול ירמיהו. זהו דבר מיוחד במינו, שלא מצאנו כדוגמתו אצל נביא אחר. אפשר לומר שהבעיה הזאת, של המאבק בין נביאי האמת ונביאי השקר, מתגלית לפנינו בכל כובדה בפעולות ירמיהו הנביא. כי הקביעה מי הוא נביא אמת ומי הוא נביא שקר אינה פשוטה ואינה קלה. יש רמזים, שירמיהו הנביא בעצמו היה לפעמים נבוך בבעיה זאת. הנה בתחילת נבואותיו הוא אומר: "ואמר אהה אדני ה' הנה הנבאים אמרים להם לא-תראו חרב ורעב לא-יהיה לכם כי-שלום אמת אתן לכם במקום הזה" (י"ד, י"ג). ועל כך הוא מקבל תשובה מפי ה': "ויאמר ה' אלי שקר הנבאים נבאים בשמי לא שלחתים ולא צויתים ולא דברתי אליהם חזון שקר וקסם ואלול ותרמות (ואליל ותרמית) לבם המה מתנבאים לכם..." (שם, י"ד).

נמצא שכאשר שמע ירמיהו את נבואת הנביאים האלה, לא היה בטוח כלל אם הנבואה הזאת היא נבואה אמתית או לא, והיה זקוק לקבל נבואה מיוחדת אשר תגלה לו שהנביאים האלה נבאו שקר.

אותו הדבר אנחנו רואים בפרק כ"ח בענין חנניה בן עזור.
נאמר בפסוק י"א: "וילך ירמיה הנביא לדרכו" ואחרי כן נאמר: "ויהי דבר-ה' אל-ירמיה אחרי שבור חנניה הנביא את-המוטה מעל צואר ירמיה הנביא לאמר. הלוך ואמרת אל-חנניה לאמר כה אמר ה' מוטת עץ שברת ועשית תחתיהן מטות ברזל" וגו' (י"ב-י"ג). ולבסוף נאמר: "ויאמר ירמיה הנביא אל-חנניה הנביא שמע-נא חנניה לא-שלחך ה' ואתה הבטחת את-העם הזה על-שקר" (ט"ו). בהתחלה הוא נראה כמטיל ספק בדבר ואומר: "אמן כן יעשה ה'". הוא רוצה שיהיה כך, אבל איננו בטוח שיהיה כך, ועובר זמן עד שהוא מקבל נבואה שמבררת לו כי באמת נבואת חנניה היתה נבואת שקר. יש מפרשים המתפלאים על זה. אבל סבורני שצריך להשלים עם העובדה שכך הוא: יש לפעמים שנביא מתנבא נבואה ואין אנו בטוחים אם היא נבואת שקר או נבואת אמת. אפילו ירמיהו צריך לקבל חזון מיוחד שיגלה לו שהיא נבואת אמת.

כאשר ירמיהו מגנה את דברי נביאי השקר, הוא נותן כמה וכמה מבחנים להבחין בין נבואת אמת ובין נבואת שקר. ודבר זה כבר מראה שהענין אינו פשוט כל כך ואינו קל כל כך. היום קשה לנו מאד לדבר על הדברים האלה. הרי כבר דורות על דורות שנסתלקה הנבואה מישראל. אין לא נביאי אמת ולא נביאי שקר. יש אולי הרבה נביאי שקר, אבל לא באותו מובן שבמקרא. כל מה שאנחנו יכולים לומר בענין זה הוא רק מתוך מה שעולה מן הכתובים. ויש עוד נימוק לכך שקשה מאד לדבר על הנושא הזה, כי רוב המפרשים והחוקרים העוסקים בבעיה הזאת נוטים לראות את הדברים באור של האמונות החביבות עליהם. כי מדרך הטבע הוא שלכל מפרש יש אמונה שלו, אידיאולוגיה שלו, והוא נוטה להגדיר שנבואת אמת היא נבואה המתאימה לאידיאולוגיה שלו, ונבואת שקר היא נבואה הסותרת את ההשקפה שלו. נשתדל איפוא לסכם את הסימנים שירמיהו נותן בשביל להכיר איזו נבואה היא נבואת אמת ואיזו היא שקר, על פי העולה מפשט הכתוב ונשתדל להשתחרר משיקולים אחרים.

בפרק כ"ג פסוקים כ"ה-ל' נאמר: "שמעתי את אשר אמרו הנבאים הנבאים בשמי שקר לאמר חלמתי חלמתי. עד-מתי היש בלב הנבאים נבאי השקר ונביאי תרמת לבם. החשבים להשכיח את-עמי שמי בחלומתם אשר יספרו איש לרעהו כאשר שכחו אבותם את-שמי בבעל. הנביא אשר-אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה-לתבן את-הבר נאם-ה'. הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפצץ סלע".

מה פירוש דברים אלה? גם הם עצמם הובנו בצורות שונות. יש שהבינו מתוך הדברים האלה כאילו נביאי האמת חייבים להתנבא על חורבן, על הרס, "כפטיש יפצץ סלע". כמובן, שאין זה הפירוש הנכון הפירוש הנכון נמצא בדברי ירמיה עצמו שאמרם לפני כן: "הנביא אשר אתו חלום" וגו'. כוונת הדברים ברורה: יש הבדל גדול בין חלום פשוט, חלום של דברים בטלים, ובין חלום של נבואה. הנבואה משפיעה על כל גופו ופנימיותו של הנביא, היא פועלת פעולה חזקה מאד, כאשר בוערת בקרבו וכפטיש יפוצץ סלע.

נמצא שיש כאן פנייה לנביא שירגיש בעצמו אם הוא אומר דברי אמת, נבואה אמיתית או דברי חלומות. מכאן, שאין ירמיהו מאשים את הנביאים האלה בזיוף פשוט. הוא אינו אומר שהם לא ראו שום דבר, שהם באים ובודים דברים מלבם, אלא הוא מאשים אותם בכך שהם חלמו חלום, חלום של דברים בטלים, והם חושבים אותו לחלום של אמת. אפשר לומר שזוהי פנייה אל מצפונו של הנביא שירגיש בפנימיותו, אם הוא אומר דברי אמת או דברי שקר. מעין זה יש בגמרא בברכות ס"א, ע"ב: "אמר רבא לידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור הוא אם לאו". בן אדם מסוגל להרגיש בנפשו אם הוא שייך למדרגת צדיק גמור או לא. באופן כזה אפשר לומר שירמיהו טוען, כי הנביא עצמו יכול להבחין אם נבואתו היא אמת או לא.

באותו פרק נותן ירמיהו עוד מבחן, והוא מבחן התנהגותו המוסרית של הנביא, ואם הוא משתדל בהטפתו לעם להשיבו בתשובה. בפרק כ"ג פסוקים כ"א-כ"ב נאמר: "לא-שלחתי את-הנבאים והם רצו לא-דברתי אליהם והם נבאו. ואם-עמדו בסודי וישמעו דברי את-עמי וישבום מדרכם הרע ומרע מעלליהם". נמצא שנביא אמת חייב לדאוג לכך שהעם ילך בדרך הטובה, ונביא שאיננו עושה זאת, חזקה עליו שהוא נביא שקר. זה היה בימי קדם אחד היסודות של סדר החברה. הדבר הפך גם לפתגם החכם בספר משלי האומר: "באין חזון יפרע עם" (כ"ט, י"ח). כשאין נביאים מטיפים בחזונם לעם ללכת בדרך המוסר, העם מתפרע. וירמיהו אומר פה שאם הנביאים אינם משתמשים בנבואתם להשפיע שהעם לא יהיה פרוע, סימן שהם אינם נביאי אמת. והדבר גרוע עוד יותר: לא רק שהנביאים אינם מטיפים מוסר לעם, אלא הם עצמם אינם הולכים בדרך הטובה: "ובנבאי ירושלם ראיתי שערורה נאוף והלך בשקר" (כ"ג, י"ד). ההאשמה הזאת בניאוף חוזרת ומופנית כנגד הנביאים שהזכרנום קודם: אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה, כמו שנאמר: "ולקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישמך ה' כצדקיהו וכאחב אשר קלם מלך-בבל באש. יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את-נשי רעיהם וידברו דבר בשמי שקר אשר לוא צויתם ואנכי הוידע (היודע) ועד נאם-ה'" (כ"ט, כ"ב-כ"ג).

נאמר פה "אשר קלם מלך בבל באש". זה מזכיר לנו קצת את האמור בתורה, כי חטאי הניאוף החמורים עונשם בשריפה. כנראה שגם אצל הגויים היה משפט כזה, ועל חטא זה קלה אותם מלך בבל באש. בעל "מקרא כפשוטו" טוען שאין זה מתקבל על הדעת שנביא, שהיה מקובל בגולה כנביא, יעשה דבר כזה. דעתו של מפרש זה היא כי זוהי השמצה שהשמיצו את הנביאים האלה. ידענו כי גם בימינו, לצערנו, יש כל מיני השמצות, ואם רוצים לנגח יריב פוליטי, הדרך הקלה והמשפיעה על ההמונים היא להשמיץ אותו בעניני חיי המשפחה שלו. אבל כנראה שהדבר הוא עמוק יותר ומסובך יותר. כנראה שהחטאים האלה, חטאי הניאוף, היו משמשים לנביאים האלה כאמצעים להלהיב את רגשותיהם כדי לקבל חזון. קרו דברים כאלה בכל מיני כיתות שביקשו להגיע להשראה דתית על ידי גירוי החושים ולשם כך התירו לעצמם עברות חמורות, בטענה של "גדולה עברה לשמה". ומעין זה אנו מוצאים גם נביאים שביקשו לקבל חזון על ידי התמכרות לשכרות. וכנגדם מטיף ישעיהו: "וגם-אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן-היין תעו מן-השכר שגו בראה פקו פליליה" (כ"ח, ז'). מן הדברים האלה יוצא כי הנביאים האלה ברצותם לקבל חזון, השתמשו ביין ובשכר, כאמצעי להלהיב את עצמם, וישעיהו אומר כי חזון שמקבלים באמצעים כאלה, הוא חזון שוא.

כנראה שאין כל חדש תחת השמש. גם היום אנחנו שומעים על תנועות המטיפות להלהיב את הרגשות על ידי סמים משכרים ומעשים דומים למה שמסופר על אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה. על כל פנים המבחן של התנהגות מוסרית הוא אחד המבחנים שירמיהו מציע להבדיל בין נבואת שקר לנבואת אמת.

וגם זאת מתפקידי הנביא, שהוא מתפלל בעד העם, להציל אותו מצרות ומרעות שהגיעו אליו. כבר ציינו שבפעם הראשונה שהמונח "נביא" מופיע במקרא. הוא מופיע בקשר לתפילה. אצל אברהם אבינו נאמר "ועתה השב אשת-האיש כי-נביא הוא" (בראשית כ', ז').
אמנם אפשר לטעון שאברהם היה נביא מטיפוס אחר, שונה מהנביאים שבימי בית ראשון אבל אנחנו מוצאים בהרבה מקומות שבאים אל הנביא בבקשה שיתפלל על העם. גם אל ירמיהו עצמו באו בבקשה שיתפלל בעד העם. ומצינו גם תפילה ארוכה שירמיהו התפלל בעד העם. ירמיהו אומר על הנביאים: "ואם נבאים הם ואם-יש דבר ה' אתם יפגעו-נא בה' צבאות לבלתי-באו הכלים הנותרים בבית-ה' ובית מלך יהודה ובירושלם בבלה" (כ"ז, י"ח). בפסוק שלפני זה נאמר: "אל-תשמעו אליהם עבדו את-מלך בבל וחיו למה תהיה העיר הזאת חרבה". ובפסוק כ"א נאמר: "כי כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל על-הכלים הנותרים בית ה' ובית מלך-יהודה וירושלם. בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אתם נאם-ה' והעליתים והשבתים אל-המקום הזה". אם כן הנביא צריך להתפלל בעד העם לבטל את הגזירה.
דוגמא כזאת אנחנו רואים בספר עמוס. הוא רואה כמה חזונות של פורענות והוא מתפלל: "חדל-נא מי יקום יעקב כי קטן הוא" (ז', ה'). והתפילה מועילה, והפורענות מתבטלת.
לפיכך, טוען ירמיהו שזהו מבחן לנבואת אמת. נביא אמת צריך להתפלל בעד העם, ואם הנביאים האלה אינם מתפללים בעד העם, יש לחשוב שנבואתם אינה נבואת אמת.

המבחן המכריע, כפי שהזכרתי בהתחלת דברי, הוא המבחן של קיום הנבואה. את זאת אומר ירמיהו לחנניה: "אך שמע-נא הדבר הזה אשר אנכי דבר באזניך ובאזני כל-העם. הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן-העולם וינבאו אל-ארצות רבות ועל-ממלכות גדלות למלחמה ולרעה ולדבר. הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר-שלחו ה' באמת" (כ"ח, ז'-ט').
הטענה הזאת אינה פשוטה כל כך כמו שיכולים לחשוב. מה פירוש הדברים האלה? רש"י, לפי מדרש חז"ל, מפרש שיש הבדל בין נבואת פורענות לבין נבואת שלום. נביא, שניבא נבואת פורענות, אין למבחן הזה תוקף. יכולה הפורענות לבוא ויכולה היא שלא לבוא ואין הוכחה אם דיבר הנביא אמת או לא. מדוע? מפני שיכול להיות שהעם חזר בתשובה, או שהגזירה התבטלה משום איזו סיבה אחרת שהיא. אבל הנביא שניבא לשלום, מוכרח הדבר להתקיים כי דבר טוב היוצא מפי ה' איננו בטל בכל תנאי שהוא. על פי הדברים האלה פסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק עשירי הלכה ד') כי נבואת שלום מחוייבת להתקיים בכל תנאי שהוא.
אבל הענין קצת קשה. אנחנו יודעים כי גם בעלי האגדה אמרו על יעקב שאמר "קטנתי" משום שפחד שמא יגרום החטא ותבטל ההבטחה הטובה שהובטחה לו. אנחנו רואים, איפוא, שגם נבואת שלום יכולה להתבטל. ועוד: לפי הפרוש הזה יוצא שירמיהו הוא תמיד במצב עדיף על מצבו של חנניה, כי הוא תמיד ניבא לפורענות ולכן הוא מלכתחילה נביא אמת, יהיה זה משונה להניח ככה.
יצחק משה אשכנזי, בעל הפירוש "הואיל משה", מתלמידיו של שד"ל, פירש את הדברים ככה: אם יש שני נביאים, ואחר מהם ניבא נבואת מלחמה, ובא הנביא שכנגדו וניבא נבואת שלום, ואין אנו יודעים איזו היא נבואת אמת – נחכה לתוצאות. בבוא דבר ה', יוודע מי הוא הנביא ששלחו ה' באמת. נחכה עד אחרית הדבר ונראה מה יהיה, פורענות או שלום. אם תבוא הפורענות, הרי הנביא שניבא נבואת פורענות, הוא נביא האמת ואם יבוא השלום הרי הנביא שניבא נבואת שלום הוא נביא האמת. שהפירוש הוא ככה, עולה גם מדברי ירמיהו בסוף פרק ל"ז: "ואיו (ואיה) נביאיכם אשר-נבאו לכם לאמר לא-יבא מלך-בבל עליכם ועל הארץ הזאת" (י"ט). עובדה זו, שנבואתו נתקיימה, מוכיחה שירמיהו ניבא דברי אמת.
ואמנם, משעה שאמר ירמיהו את הדברים האלה עד סוף הספר אין אנחנו מוצאים עוד את הויכוחים עם נביאי השקר כי כבר הוכח שירמיהו הוא נביא אמת.
האם באמת זה כך? האם באמת הוכח? אנחנו רואים שאף-על-פי-כן לא כולם השתכנעו בזאת. בפרק מ"ד מסופר על ויכוח בין ירמיהו ובין עובדי "מלכת השמים". ולהם היה הסבר הפוך להסברו של ירמיהו על הסיבות שגרמו לחורבן, והם טענו שדוקא משעה ששמעו בקול ה' ועזבו את מלכת השמים "חסרנו כל" נמצא שגם המבחן של קיום הנבואה איננו ממבחן מכריע בשביל כל האנשים, ומי שאיננו רוצה להאמין, יכול גם שלא להאמין אחרי כל הדברים האלה. אבל בשביל המאמינים בנביאים קיום הנבואה הוא הוכחה לאמיתותה.

הצד השני של שאלת המבחן בין נביאי האמת ובין נביאי השקר הוא יחס העם אל ירמיהו, יחס המתנגדים לנבואת ירמיהו ולאיש ירמיהו. והנה אנחנו מוצאים בפרק מ"ב, כאשר שאלו את ירמיהו, האם לרדת למצרים או לא, נאמר בתחילת הפרק: "ויגשו כל-שרי החילים ויוחנן בן-קרח ויזניה בן-הושעיה וכל-העם מקטן ועד-גדול. ויאמרו אל-ירמיהו הנביא תפל-נא תחנתנו לפניך והתפלל בעדנו אל-ה' אלהיך בעד כל-השארית הזאת כי-נשארנו מעט מהרבה כאשר עיניך ראות אותנו. ויגד-לנו ה' אלהיך את-הדרך אשר נלך-בה ואת-הדבר אשר נעשה. ויאמר אליהם ירמיהו הנביא שמעתי הנני מתפלל אל-ה' אלהיכם כדבריכם והיה כל-הדבר אשר-יענה ה' אתכם אגיד לכם לא-אמנע מכם דבר. והמה אמרו אל-ירמיהו יהי ה' בנו לעד את ונאמן אם-לא ככל-הדבר אשר ישלחך ה' אלהיך אלינו כן נעשה. אם-טוב ואם-רע בקול ה' אלהינו אשר אנו (אנחנו) שלחים אתך אליו נשמע למען אשר ייטב-לנו כי נשמע בקול ה' אלהינו" (א'-ו'). הם נשבעו שיקיימו את כל דברי ירמיהו. מכאן אפשר להסיק שהם האמינו כי ירמיהו ניבא דברי אמת. אך בסופו של דבר כאשר ירמיהו ניבא שלא כרצונם, נאמר בפרק מ"ג: "ויאמר עזריה בן-הושעיה ויוחנן בן-קרח וכל-האנשים הזדים אמרים אל-ירמיהו שקר אתה מדבר לא שלחך ה' אלהינו לאמר לא-תבאו מצרים לגור שם. כי ברוך בן-נריה מסית אתך בנו למען תת אתנו ביד-הכשדים להמית אתנו ולהגלות אתנו בבל" (ב'-ג'). כאן הם אמרו בפירוש שירמיהו ניבא שקר. אמנם לא אמרו שירמיהו בכלל איננו נביא אמת. הרושם מהדברים הוא שהם רואים בו, בדרך כלל, נביא אמת, אבל במקרה המיוחד הזה הם אומרים, שירמיהו הושפע מברוך בן נריה ושברוך בן נריה הסית אותו להינבא נבואה שאיננה אמת. יוצא מזה, שלפי השקפת העם, אין זה מחוייב שכל נבואותיו של נביא אמת יהיו אמת. לפעמים הוא יכול להינבא נבואת אמת ולפעמים הוא יכול לזייף ולהינבא נבואות שאינן אמת, וזה יתכן בהשפעת גורמים מסויימים.

משהו כזה אנחנו רואים גם בפרשת השליח שנשלח להביא את מיכיהו בן ימלה: "והמלאך אשר-הלך לקרא מיכיהו דבר אליו לאמר הנה-נא דברי הנביאים פה-אחד טוב אל-המלך יהי-נא דבריך (דברך) כדבר אחד מהם ודברת טוב" (מל"א כ"ב, י"ג). השליח ביקש, איפוא, ממיכיהו שינבא נבואה כרצון המלך, כמו שכל הנביאים ניבאו. אין זאת אומרת שהוא חושב שמיכיהו בן ימלה תמיד ניבא נבואות שקר, אלא הוא אומר, שהפעם כדאי למיכיהו בן ימלה שלא יתנבא נבואת אמת אלא ינבא נבואת שקר, כרצון המלך.

הדבר הזה מעורר מחשבה בענין המשפט ששפטו את ירמיהו בהאשמה: "מדוע נבית בשם-ה' לאמר כשלו יהיה הבית הזה והעיר הזאת תחרב מאין יושב" (כ"ו, ט'). וירמיהו אומר "אל-כל-השרים ואל-כל-העם לאמר ה' שלחני להנבא אל-הבית הזה ואל-העיר הזאת את כל-הדברים אשר שמעתם" וכו' (שם, י"ב). ובהמשך נאמר: "ויאמרו השרים וכל-העם אל-הכהנים ואל-הנביאים אין-לאיש הזה משפט-מות כי בשם ה' אלהינו דבר" (ט"ז ואילך).
הרושם הוא שהשאלה העיקרית במשפט הזה איננה אם ירמיהו ניבא נבואת שקר או נבואת אמת, אלא האם רשאי היה ירמיהו לומר נבואה כזו בקהל או לא. והנה, זקני הארץ מביאים ראיה ממיכה המורשתי שניבא בימי חזקיהו מלך יהודה נבואה כזאת ולא המיתוהו. לו היתה השאלה העומדת להכרעה אם ניבא ירמיהו שקר או אמת – מה הראיה ממיכה? הרי מיכה כבר מוחזק לנביא אמת. ואם ירמיהו ניבא שקר מה זכות יש ללמד עליו ממעשה שהיה במיכה, שהיא נביא אמת לכל הדעות?
עלינו להבין זאת באופן אחר: המשפט איננו על הבעיה אם הנבואה היתה נבואת אמת או שקר, שאם נבואת שקר היא, יש לקיים בירמיהו דין תורה: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא-צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא" (דברים י"ח, כ'). הבעיה היתה אחרת. האם מותר להינבא נבואה כזאת בקהל, וזה מבלי להתייחס לשאלה אם מקורה אמת או לא.
דבר כזה אנו מוצאים גם בעת המצור על העיר ומעצרו של ירמיהו בחצר המטרה. "ויאמרו השרים אל-המלך יומת נא את-האיש הזה כי על-כן הוא-מרפא את-ידי אנשי המלחמה הנשארים בעיר הזאת ואת ידי כל-העם לדבר אליהם כדברים האלה כי האיש הזה איננו דרש לשלום לעם הזה כי אם-לרעה" (ירמיהו ל"ח, ד'). נאמר כאן בפירוש כי רוצים להמית את ירמיהו לא מפני שהוא ניבא נבואת שקר, אלא מפני שהוא מדבר רעות על העיר הזאת באזני אנשי הצבא.

דבר כזה אנו מוצאים גם אצל עמוס. כוהן בית-אל אומר לו: "חזה לך ברח-לך אל-ארץ יהודה ואכל-שם לחם ושם תנבא. ובית-אל לא-תוסיף עוד להנבא כי מקדש-מלך הוא ובית ממלכה הוא" (ז', י"ב-י"ג). משמעות הדברים כי הוא אומר לו: פה אין מקום להינבא נבואות כאלה, וזה מבלי להתייחס כלל לשאלה, אם הנבואות האלה הן נבואות אמת או שאינן אמת.

אנחנו יודעים שהיו הרבה נביאים באותם הימים; בדרך כלל "נביאים" ו"כהנים" באים בספר ירמיהו צמודים זה לזה וכן גם בעוד מקומות במקרא. וכשם שהכוהנים היו פקידי הרשות, כך היו נביאים רבים בשירות המדינה. וביניהם היו נביאים שאמרו חזונות של אמת והיו נביאים שאמרו חזונות שאינם של אמת. והיו גם נביאים כאלה שפעם אמרו חזונות של אמת ופעם חזונות שאינם של אמת. וכפי שראינו רבים מבני דורו של ירמיהו התייחסו אליו כאל אחד הנביאים הרגילים שבשירות המדינה שלפעמים הם יכולים לומר דברי אמת ולפעמים הם יכולים לומר דברים שאינם אמת. רמז לתפיסה כזאת נמצא בתרגום יונתן. בדקתי את הדבר בתרגום יונתן לירמיהו ומצאתי כי בכל מקום שכוהן ונביא באים ביחד, הוא איננו מתרגם נביא, נביאים, אלא "ספר" כלומר – "סופר". במקום שבא "נביא" במשמעות ברורה של נביא אמת הוא מתרגם "נביא" ובמקום שברור שהכוונה לנביא שקר, מתרגם "נביא שיקרא" אבל במקום שכתוב "כהן ונביא" יחד, הוא מתרגם "ספר וכהנא". מה כוונתו? המלה "ספר" היא מילה נייטרלית. בתואר "סופר" אין ההערכה החיובית כמו במילה "נביא", נביא אמת. מצד שני אין בו גם הערכה השלילית לגבי נביא שקר, אלא יש במשמע איש בעל אופי כזה שיכול פעם להינבא נבואת אמת ופעם להינבא נבואת שקר. רק אותם הנביאים שעלו למדרגה כזו שתמיד הם חוזים חזונות אמת ושכל דבריהם הם דברי אמת, הם אותם הנביאים שזכו כי דבריהם יימסרו לנו בספרי המקרא, ואלה הם אותם הנביאים שהחכמים תיקנו עליהם את הברכה "אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת... הבוחר... בנביאי האמת והצדק".