ה' ואשרתו : הממצאים המפתיעים בכונתילת עוג'רוד

נראה כי במאות ה-9 וה-8 לפנה"ס לא כל מאמיניו של אלוהים ראו אותו בבדידותו. כך, לפחות, ניתן להבין מממצאים ארכאולוגיים שנמצאו בצפון מזרח סיני בכונתילת עג'רוד.

א. ממצאי כונתילת עג'רוד

בשנים 1974-1976 התנהלו בכונתילת עג'רוד שלוש עונות של חפירות ארכאולוגיות בראשות הארכאולוג זאת מֶשֶׁל.

במקום נמצאו שני מבנים ובהם כתובות טיח על הקירות, פיטסים (כדים גדולים) ועליהם ציורים וכתובות בכתב העברי הקדום וממצאים שונים נוספים (למשל: שרידי אריג משובח).

על הפיטס האחד, מעל לציור, נכתב:

אמר א[]ו[.]ה[]ך אמר ליהל[יו] וליועשה ול[ ב]רכת אתכם ליהוה שמרנ ולאשרתה

על הפיטס השני נכתב:

ליהוה התמן ולאשרתה[
כל אשר ישאל מאש חנן הא ונתן לה יהו כלבבה

על הטיח נמצאה הכתובת הזו:

ובזרח אל בר[
וימסן הרם
וידכן גבנ[נ]מ
ושדש עלי
לברך בעל ביס מלחמה
לשם אל בים מלחמה

משל קבע כי מדובר באתר ישראלי מהמאות ה-9 וה-8 לפנה"ס, אשר שימש כתחנת דרכים. בתחנה זו היה אתר פולחן ששימש עוברי אורח: הם יכלו לשאת את תפילת הדרך ולהציב מנחות מוקדשות לאל המזכות את המתפלל בברכה. אנו למדים זאת הן מהכתובות והן מקערת אבן שמשקלה כ-200 ק"ג ועליה כתובת המבקשת את ברכת ה'. האבן איננה מקומית, והקערה הובאה למקום, כנראה כדי להקדישה לה'.

ב. מי ישב בכונתילת עג'רוד?

הצרוף "ה' שמרנ" הרשום על אחד הכדים – בהנחה שמשמעותו "ה' שומרון" – מעלה את השאלה מה עשו ישראלים מן הממלכה הצפונית בצפון מזרח סיני במאות התשיעית והשמינית לפנה"ס; היינו מצפים כי יהיה זה אתר יהודאי, כלומר של ממלכת יהודה הדרומית.
הידיעות המדווחות בדברי הימים ב כ 36 ובמלכים א כב 49-50, המספרים על שיתוף פעולה בין ישראל ליהודה, עשויות לענות על שאלה זו.
בתקופה קדומה יותר, ידוע על עם נוסף שהיה שותף למסעות לדרום – הפיניקים (מלכים א ט 26).
למלך שלמה היה אינטרס בסחר הימי שהתנהל דרך ים סוף (מפרץ אילת). משם הפליג הצי הישראלי לדרום ערב ולאפריקה. הפיניקים – יורדי ים שבידיהם היה המונופול על המסחר בכל אגן הים התיכון ושייסדו מושבות באיטליה, בצפון אפריקה והגיעו עד ספרד – היו שותפיו של המלך.

כשבעים שנה מאוחר יותר נוצר שיתוף פעולה – שלא הצליח במיוחד – גם בין יהודה לישראל, בסחר ימי מחוף אילת. אחאב בן עמרי שמלך בשומרון ויהושפט מירושלים נעזרו ודאי במומחיותם של הפיניקים: סברה זו מקבלת משנה תוקף לאור קשרי הנישואין שבין מלכי שלוש הארצות האלה. אחאב נשא את איזבל מצידון (מלכים א טז 29-31) ועתליה בת אחאב ואיזבל נישאה ליהורם בן יהושפט (מלכים ב ח 26).

וכך מתאר את התקופה ההיסטוריון ב' עודד:

"המפנה החשוב ביותר של ממלכת ישראל היה הפיוס עם יהושפט מלך יהודה (מלכים א כב 45). מפנה זה אפשר לישראל וליהודה לפעול במשותף להשגת יעדים מדיניים וכלכליים, ולא להתיש את כוחן במלחמת אחים. התועלת שבברית ההדוקה בין אחאב לבין יהושפט באה לידי ביטוי בקשרים ההדוקים עם הממלכה הצורית (שכללה גם את צידון), מחד גיסא, ובעמידה מול מדינות שכנות ועוינות, מאידך גיסא. הברית של ישראל עם הממלכה הצורית נחתמה בנישואי איזבל בת אתבעל מלך צור עם אחאב (כנראה עוד בימי עמרי), והברית של ישראל עם יהודה התהדקה בנישואי עתליה בת אחאב ליהורם בן יהושפט מלך יהודה (מלכים ב ח 18; דברי הימים ב יח 1).

הציר ישראל-צור-יהודה שימש מנוף ולפריחה כלכלית ולפעילות מסחרית ענפה בדרכי הים והיבשה. צור הייתה מרכז ותעשייתי... הברית של צור עם ישראל ויהודה אפשרה לממלכה הפיניקית לשווק את מוצריה אל ערב ואל מצרים בדרכי המסחר הבינלאומיות שעברו בישראל ויהודה (דרך המלך ודרך הים) ולייבא אל פיניקיה סחורות וחומרי גלם דרך ים סוף". (ב' עודד, "תולדות עם ישראל בימי בית ראשון", האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 5, עמ' 6.)

ג. מי היא האשרה?

העניין שלנו בכתובות שנמצאו בכונתילת עג'רוד יתמקד בצירוף התמוה "ה' ואשרתו". אשרה היא האֵלָה הראשית בפנתאון הכנעני. ידיעותינו על אלה זו הורחבו עם גילוי כתבי אוגרית בשנת 1929. אשרה היא בת זוגו של אֵל, אבי האלים בפנתאון הכנעני. הוא מכונה "קנה ארץ" והיא מכונה "קנית אלים", כלומר, יוצרת האלים. אלה מכונים "שבעים בני אשרה".
אשרה ידועה גם כ"אשרת צורים" ו"אלת צידונים". ההשפעה של איזבל הצידונית בתחום הפולחן (מלכים א טז 31-32) עשויה להסביר את נוכחותה של האשרה בישראל בתקופה זו; אך יש לזכור כי האלה הייתה ידועה עוד קודם לכן בארץ כנען.

ד. כיצד נראתה האשרה?

המחקר הארכאולוגי לא סיפק לנו דמות ופסל של האשרה, שכן האשרה הייתה כנראה עשויה עץ – חומר מתכלה שאיננו נשמר לאורך זמן.

עם זאת, יש השערות באשר למראה האשרה. אלה מבוססות על תגליות מחוץ לישראל: בתבליט מצרי מן האלף השני לפנה"ס נמצא הצירוף: ענת-עשתורת-קודשו. מיניותה של האלה – משולש הערווה והשדיים, מתאימה לאלת פריון או לאשרה הנתפסת כמולידת האלים.
בלוחות אוגרית מופיעה אשרה בתקבולת עם "קדש" (ללא אימות קריאה, יש המבינים אותה כ"קוּדשוּ", כבתבליט). מדברי ענת לאל: "אין בית לבעל כאלים ולא חצר כבני אשרה", ומדברי בעל לאל: "בי שור, אל אבי אנוכי אין לי בית כאלים ולא חצר כבני קדש".

צלמיות המתארות דמויות דומות לזו שבתבליט נמצאו בסוריה. יש הטוענים כי במצרים נוצרה התלכדות של שלוש האלות הכנעניות – אשרה, ענת ועשתורת – לדמות אחת.

ה. האלה אשרה במקרא

האם הדמות שבתבליט היא האשרה המקראית? האם זוהי האשרה של כונתילת כג'רוד? האם בשלב כל שהוא של האמונה הישראלית נוצר פנתאון סביב ה', וכשם שלאל הכנעני הייתה בת זוג – כך הוצמדה כזו גם לה'?
יש הסבורים כי אמנם כך הוא, וכי ממצאים אלה מעידים על אמונה רווחת, במידה זו או אחרת, אף אם בניגוד להוראות המקרא. בתקופות אחדות (לא רק בימי איזבל הצידונית) חדרה עבודת האשרה ליהודה, ולהךן דוגמאות אחדות:
על המלך אסא נמסר שסילק את "מפלצת האשרה" שעשתה אמו (מלכים א טו 12-13). יש המפרשים כי "מפלצת האשרה" היא פסל ערום של אלה זו.
המלך מנשה אף הכניס את פסל האשרה לבית המקדש (מלכים ב כא 7) ולפולחן האשרה היה מקום של כבוד עד ימי יאשיהו ותיקוני הדת שהנהיג.
בתיאור טיהור הפולחן של יאשיהו (מלכים ב כג 7) מוצאים אחדים מהחוקרים ראיה לפולחן הקשור למיניות (קדשים וקדשות) שהיה קשור באשרה.
אבל יש גם עדויות אחרות במקרא לגבי מהותה של האשרה:
בשמות לד 13 ובכתובים נוספים במקרא מוזכרים האשרים יחד עם מצבות ומזבחות, כלומר, בצירוף חפצי פולחן.
לפי דברים טז 21 האשרה היא עץ שהיה נטוע ליד המזבח. על פי המסורת בתלמוד הבבלי, אשרה היא שם לעצים שעובדים אותם עובדי עבודה זרה (בבלי, עבודה זרה מח ע"א). ייתכן שאשרה הייתה עץ ששימש כחפץ פולחני וסימל את הפריון. בכונתילת עג'רוד נמצא על אחד הפיטסים גם ציור של עץ, ולדעת אחדים מהחוקרים ייתכן שסימל פריון. לפי סברה זו ניתן להבין את האשרה בכתובת מכונתילת עג'רוד כ"ה' והחפץ הפולחני הקשור בו".

ו. הנשים והאשרה

אף שכתובים רבים במקרא יוצאים כנגד האשרה בשצף קצף, היא נחשבה לחפץ פולחן לגיטימי בעיני חלק מאנשי ישראל ויהודה. איזבל, שארבע מאות מנביאי האשרה היו מאוכלי שולחנה (מלכים א יח 19), אולי איננה דוגמה טובה לכך משום שהייתה צידונית במקורה, ואולם ניתן למצוא במקרא דוגמאות אחרות לפולחן האשרה: גם מעכה, אם המלך אסא, עשתה אשרה (מלכים א טו 12-14).
על פי מלכים ב יג 6 אשרה ניצבה בשומרון אפילו לאחר הטיהור שערך יֵהוּא והיא לא סולקה עד חורבנה של ממלכת ישראל (וראו הסיכום הכולל של ההיסטוריוגרף במלכים ב יז 16), ולמנשה מלך יהודה לא היו כל עכבות באשר להכנסת האשרה לבית המקדש (מלכים ב כא 7), והיא נמצאה שם עד הרפורמה שערך יאשיהו.
ראוי לשים לב לתפקידן של הנשים בפולחן האשרה: המלכות מעכה ואיזבל עובדות אותה, וכך גם נהגו הנשים מן העם, לפי המסופר במלכים ב כג 7. ייתכן שהתקשר הנשים לקבל אל זכרי ובודד כל כך (כדברי מאיר שלו) כמו ה' אלוהי ישראל כמי שאחראי גם לפריון. לאלוהות זו חסר יסוד נקבי המייצג פריון, יסוד שהיה מקובל באמונת העמים מסביב.

כיצד התמודדו סופרי המקרא עם האמונה העממית "ה' ואשרתו"?

כיצד התמודדו סופרי המקרא עם הצורך הזה ועם האמונה העממית שיצרה את הצירוף הסינקרטיסטי "ה' ואשרתו" – בין שמדובר בה' ובבת זוגו האלה, ובין שמדובר בה' ובחפץ פולחני?
התמודדות זו באה לידי ביטוי בשני אופנים האופייניים להתמודדותם של סופרי המקרא עם העולם האלילי: התנגדות, מצד אחד, וניסיון הטמעה או "גיור", מצד אחר.
בחוק מצויה התנגדות מוחלטת, וראו דברים טז 21; דברים ז 5. גם בהיסטוריוגרפיה מוקע פולחן האשרה. בסיפור הרפורמה של יאשיהו (מלכים ב כג) מופיעה האשרה 4 פעמים מתוך 21 הופעותיה במקרא. הניסיון לעקור ולשרש את הפולחן הפופולרי הזה משתקף בנתון זה. (בעל, אגב, מופיע בפרק זה רק פעמיים).

אצל הנביא הצפוני הושע באות לידי ביטוי שתי דרכי ההתמודדות עם פופולריות של פולחן האשרה:
האחת, בספרו של הנביא הזה נמצא הכתוב היחיד במקרא שבו ה' מדומה לעץ. ויותר מכך – הושע מעביר את תפקיד האלות של ה': "אני עניתי ואשורנו" (יד 9). אני (ה') הוא המביא פריון לישראל. ייתכן שיש כאן משחק לשון עם שמות האלות הכנעניות ענת ואשרה. הנביא דוחה את ענת ואשרה כאלות, ואגב כך מוסר את תפקידן לה' אלוהי ישראל.
הדרך השנייה מעודנת יותר. היחסים בין ה' לבין עם ישראל מושווים ליחסי בעל ורעיה, דימוי שהועתק אולי ממערכת היחסים בין האלים (הושע ב 3-12) וראו גם ירמיה ב 2.

תרומתם של ממצאי כונתילת עג'רוד להבנת התפתחותה של האמונה הישראלית

אם פתחנו בדברי מאיר שלו על אלוהים, הבודד, שאין לו נשים, הרי שאנו מסיימים בבדידות שהרגישו נשים במסגרת האמונה הישראלית התובעת ייחוד לא מוכר ולא מקובל במזרח הקדום.
הפולחן הישראלי הוא גברי: האל הוא זכר, בין משרתיו – הכוהנים והלוויים – אין נשים, ואף בפולחן של כלל ישראל מקומן של הנשים מוגבל. בכך שונה הדת הישראלית מדתן של מרבית שכנותיה – אצלן יש אלוהויות נקביות וכוהנות המשרתות בקודש כלומר לנשים יש תפקידים מרכזיים בפולחן. ומשום כך ציבור שלם בישראל (כלומר, הנשים) מוצא מההווי הדתי-פולחני ואיננו יכול למצוא ביטוי לרגשותיו הדתיים.
לצורך לזווג בת זוג לאל הזכרי אמנם יש הד מעודן במקרא; אך הוא עולה בבהירות מהממצאים הארכאולוגיים שנחשפו בכונתילת עג'רוד. תרומתם הגדולה של ממצאים אלה היא בהבנת התפתחותה של הדת הישראלית המונותאיסטית, ובאור שהם שופכים על אחד משלבי התפתחותה – מציאותו של אלוהי ישראל – ה' – בלווית יסוד נקבי.

אם כן, ראינו כמה תופעות המצביעות על כך שהמונותאיזם הצרוף, המוצג בחוקי התורה ובדברי הנביאים, לא היה נחלתם של כל הישראלים בימי בית ראשון.
הממצא הארכיאולוגי העשיר שהתגלה באתרים ישראליים בכל רחבי הארץ מחזק מסקנה זאת: בכל האתרים נמצאו צלמיות ופסלים – עדויות לקיום פולחן הדמות במקום. עם זאת, אין בידנו נתונים מספיקים כדי לקבוע את אופיו של הפולחן באתרים אלה; האם לפנינו פולחן שהוא תוצאה של השראה ממלכתית, או שמא לפנינו עדות לפולחן עממי שרווח בקרב האוכלוסייה? מי הם האלים שעבדו אותם באמצעות צלמיות? האם התקיים זיהוי של ה', האל הלאומי הישראלי, עם אלים אחרים?

חשוב להדגיש כי כל הצלמיות שהתגלו בחפירות הן בדמות נשים, ולפיכך הן ייצגו אלוהות ממין נקבה. עד כה לא נתגלה פסל המייצג את ה' אלוהי ישראל.