הבה נבנה לנו עיר

היטיב לעשות אברהם אהוביה, בהפנותו תשומת-לבנו אל פרשת מגדל-בבל {בראשית, י"א א-ט)*. כמה מן הבעיות שהעלה מקובלות עלינו כמהותיות ויסודיות, אולם לא כל מסקנותיו נובעות בהכרח מן הסיפור החשוב הזה. אמרנו "חשוב" – משום שבניגוד למקובל על החקר ההשוואתי של תרבויות המזרח הקדום, מהווה סיפורנו דוגמא הפוכה למימצאים ספרותיים קדומים (טרום-תנ"כיים) אחרים. בעוד שב"עלילות גילגמש" ובאפוס הבבלי שקדמו לתנ"ך, מופיעים עניינים כצמח-החיים (הדומה לעץ-החיים), תיהמת (הדומה לתהום שבפרשת בראשית), והמבול¹(המבול מופיע גם בספרות הקדומה של חפירות העיר אבלה)² – הרי בסיפור מגדל-בבל מופיע סיפור תנ"כי על ראשיתה של העיר בבל – שאין לו אח ורע בספרות הבבלית עצמה³. אם נוסיף לכך את העובדה, שמסופר בפרשה זו על ניסיון להקים לאנושות כולה שלטון מרכזי ומסגרת מדינית אחת ויחידה (ואולי גם אחידה) – הרי שלפנינו סיפור בעל משמעות מודרנית-פוליטית, הכולל בתוכו גם חזון-הממשלה-העולמית למין האנושי כולו – וגם סכנת האחידות הטוטליטרית והכפייה הצנטראליסטית, שהיינו עדים להן בדורנו.
חשיבותו של הסיפור לא נעלמה, כמובן, מעיניו של המספר המקראי – ומיקומו (לפני פרשת "לך לך", הנראית כנובעת מהלקח המדיני של הסיפור) וגם מבנהו ועיקר-תוכנו מדגישים חשיבות זו. נסתפק בהערות קצרות (ובהן גם תגובות לכמה ממסקנותיו של אהוביה):

המבנה הסיפורי של העלילה, בפסוקים א-ט, הוא מבנה דרמאטי אופייני (מבנה המצוי בכל סיפור-מתח מודרני, וגם ב... חוקי הדרמה היוונית הקדומה):
א. רקע (פסוקים א-ב).
ב. התפתחות העלילה עד לשיא-המתח (CLIMAX) (פסוקים ג-ד).
ג. ישועת-פלא מהשמיים ("דאוס אקס מכינה") (פסוקים ה-ז).
ד. סיום ופיתרון (ANTI CLIMAX) (פסוקים ח-ט).

נעיין תחילה ברקע לעלילה:
המקרא מספר לנו את סיפורו של התהליך האבולוציוני של התפתחות התרבות האנושית: תחילה היו נודדים, ואח"כ בנו יישובי-קבע ויצרו תרבות יציבה וקבועה, חקלאית ועירונית ("ויהי בנסעם מקדם – וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם; ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן..." (בראשית, י"א, ב-ג).
לשם השוואה, ראוי לעיין בתיאורו האבולוציוני-היסטורי של המחזאי היווני הקלאסי אייסכילוס (425-456 לפנה"ס) בדרמה "פרומיתיאוס האסיר" (בתרגומו של א. קמינקא):
"את הלבנה לא ידעו למען בנות
בתי מעון מזהירים באור שמש.
לא ידעו חרושת-עץ, בחורים שכבו
כעדת נמלים שורצת במערות
באין קרן אור מגיה חשכם"
(טראגדיות נבחרות, הוצאת "דביר", תש"י, כרך א')
אייסכילוס חי בתקופת הבית השני. הסיפור על מגדל-בבל הוא מן הקדומים במקרא – וקדם לתרבות יוון הקלאסית כולה⁴. אייסכילוס והיוונים בדורו לא ידעו את התנ"ך – אולם ההשקפה בדבר בניין-לבנים כשלב בהתפתחות הציביליזציה משותף לו ולסיפור התנ"כי הקדום יותר.
הסיפור המקראי מדייק גם בתיאור המקום הגיאוגרפי, שבו החלה ההתיישבות האנושית הראשונה – עמק שנער (עפ"י הפרופסורים קוטשר ותדמור, ב"סוף דבר" ל"ערש הציביליזציה", בהוצאת "ספריית מעריב" – שנער היא שומר; הבבלים לא ביטאו אותיות גרוניות, ולכן החסירו את האות ע', שנשמרה בשפה העברית, שדובריה הכירו את השפה השומרית העתיקה). עפ"י החוקר ש.נ. קרמר (מחבר "ההיסטוריה מתחילה בשומר" ו"ערש הציביליזציה") – אמנם שומר/שנער היא ראשיתה של ההתיישבות החקלאית והעירונית (כפי שבה החלו גם ראשית הכתב, ראשית ההיסטוריוגרפיה, המצאת הגלגל – או שימוש ראשון בו – מגדלים גבוהים שנקראו בשם זקורית, ועוד).
אשר לפסוק הראשון בסיפורנו – "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" – נראית לי מאוד הסתמכותו של אברהם אהוביה על יחזקאל ל"ז יז "והיו לאחדים" – "והיו לאחד" (עמ' 169 הערה 1). ברם, לא נראית לי הרישא של הערתו הנ"ל: "שפה אחת – דברים אחדים – כפל עניין במילים שונות". עלינו להיות זהירים מאוד במסקנה, שיש מלים "מיותרות" בתנ"ך. ראוי למצות כל אפשרות של פירוש שונה לכל אחת מהצלעות המקבילות. הבה נדגים דברינו בניתוח לשוני-השוואתי: המלה "דברים" בשפה העברית פירושה גם חפצים, נכסים וכו' ולא רק "דיבורים". לפי זה, יהיה "דברים אחדים" = דברים משותפים, כלומר, ענייני הכלל, כמו ארגון מדיני, הגנה משותפת וכדומה. לדוגמא, ברובד העתיק של השפה הרומית, נקראו "ארגון מדיני" ו"מדינה" בשם RES PUBLICA (ומכאן "הרפובליקה הרומית") PUBLICA פירושו פומביים, משותפים RES פירושו דברים, נכסים.

דוגמא נוספת: בשפה האנגלית, עד לפני כ-100 שנים, לא נהגו לכנות "מדינה" בשם STATE – אלא (למשל, אצל הפילוסופים הפוליטיים האנגלים הגדולים, תומאס הובס – בספרו "הלוויתן" מ-1651, וג'ון לוק בספרו "שתי מסכתות על המימשל" מ-1960) בשם COMMONWEALTH (ומכאן "הקומונוולט הבריטי" – חבר העמים הבריטי – עד היום הזה). מונח זה מורכב משתי מילים: FOMMON – משותפים, WEALTH – עושר, דברים, נכסים.

פירושם של דברים: ברובד העתיק ביותר של השפה הרומית והשפה האנגלית – מופיעים ארגון מדיני ומדינה בכינוי (המקראי) "דברים אחדים" (כלומר: נכסים משותפים).

המסקנה היא, איפוא, שאין לפנינו כפל-לשון, אלא שתי תכונות של האנושות בדרכה מנוודות להתנחלות:

1. שפה ותרבות משותפות ("שפה אחת" – שפה היא גם תרבות).
2. ארגון מדיני משותף ("דברים אחדים" – ענייני הכלל המשותפים-ציבוריים).

הוכחה ניצחת לכך, שאין לפנינו מקרה של "מילים מיותרות" מצויה בסיפור המקראי עצמו, מפי "עד המלך" המוסמך ביותר: הקב"ה בעצמו ובכבודו... בפסוק ו אומר הקב"ה: "הן עם אחד ושפה אחת לכולם" (ובכך יש חזרה – במילים אחרות – על הביטוי שברקע – בפסוק הראשון של הסיפור – "שפה אחת ודברים אחדים"). במקום "דברים אחדים" נוקט הכתוב לשון "עם אחד", כלומר: ארגון מדיני וחברתי משותף.
אהוביה נוגע בשאלת כוונתם המקורית של בוני העיר והמגדל. דומני, שהנקודה חשובה, אולם הפיתרון שהוא מציע, לפיה "מורגש גמגום בדבריהם" – אינו מוליך למסקנה הסבירה. לא גמגום כאן, אלא הגדרת מטרות ברורה, נביא דוגמא מקראית מאוחרת יותר: על עוזיהו המלך (שדוד בן-גוריון ז"ל ראהו כגדול מלכי יהודה) מסופר בדברי-הימים ב' כ"ו, ט-י: "ויבן עזיהו מגדלים בירושלים... ויבן מגדלים במדבר" והמשכו בפסוק טו "ויעש... (עוזיהו)... חשבונות מחשבת חושב להיות על-המגדלים ועל-הפנות לירוא בחצים ובאבנים גדלות". במילים אחרות: המגדלים שימשו לעוזיהו למטרת פיקוח על שטחים נרחבים ושליטה על אזורים גדולים. זה היה תיפקודו הבטחוני של המגדל בתקופת המקרא.
הקמת מגדל-בבל בסמוך למעבר מנוודות להתנחלות מסתברת, איפוא, לצורך השגחה על הרועים המתרחקים עם עדריהם ועל האיכרים המרחיקים בחריש-שדותיהם – כי המגדל נראה למרחוק, וניתן לחזור אליו גם כשמתרחקים מן העיר. בנוסף לכך, כמובן, מאפשר המגדל שליטה בטחונית (אצל עוזיהו – "לירוא בחצים ובאבנים גדולות") של בעלי-המגדל, ועלול לשמש גם לדיכוי (צנטרליסטי-טוטליטרי) של מתנגדיהם⁵. ברם, הצורך הראשוני במגדל-בבל נעוץ בעצם מגמתם למנוע התפוררותו של הארגון המדיני המשותף לאנושות כולה – וזה נאמר במילים ברורות: "פן נפוץ על פני כל הארץ" (אם לא יהיה מגדל שיסמן לרועים ולאיכרים המתרחקים לאן לחזור). זה מתבקש, כמובן מהמבנה הטפוגרפי – "בקעה בארץ שנער" – כי הבקעה (ובה העיר) עלולה להיות מוסתרת ע"י הגבעות שמסביבה – אם לא יתנשא מעליה מגדל גבוה, מעין מגדלור יבשתי.
ראוי להעיר בקצרה על הטכניקה האלוהית של חיסול פרוייקט-המגדל: פגיעה בתקשורת (קומוניקציה) – בלבול הלשונות. מרגע שאין שפה משותפת – חסל סדר פרוייקט משותף⁶. זוהי מכה אלגנטית ונחרצת, הפוגעת אנושות ברעיון של שלטון ריכוזי-טוטאלי על האנושות כולה.
כן מן הראוי לעיין בקצרה בתוצאה ההיסטורית-התפתחותית-אנושית: ריבוי תרבויות (מיגוון פורה של התפתחות בני-האדם), סיכול משטר צנטרליסטי המפקח טוטאלית על נתיניו – והמסר החינוכי האוניברסאלי: אין הבדל בין עם לעם – אלא השפה (והתרבות) "בלבד"...
ונסיים בדברי תודה לאברהם אהוביה, שעוררנו לעיין שוב בסיפור המקראי החשוב הזה.

* אברהם אהוביה, "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים"

הערות

הגדיל לעשות בעניין ההשוואה התרבותית התנכ"ית-בבלית ד"ר ט.ל. פנטון מאוניברסיטת חיפה, בחיבור "גישות שונות של סופרי המקרא למיתוס התיאומכיה", בקובץ מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון, הוצאת א' רובינשטיין, ירושלים תשל"ח. למרות מגמתו ה"פלשתינוצנטרית" של החיבור (בנסיונו להוכיח השפעה אוגריתית-פיניקית-כנענית מכרעת על מסופומטיה מזה ועל לשון בתנ"ך (ודימוייו מזה) – הריהו מבליט, בהגינות מדעית ראויה לשבח, הוכחות להשוואה מסופוטמית אפשרית, ישירה, על קטעים בתנ"ך הדנים בהגבלתו של הים ע"י אלהים, לאחר שהוא מזכיר את ספר איוב, במיוחד כ"ו יב-יג, ט, ואילך, כ"ד ז-יד, ל"ח ח-י"א, ג' ח, ז' יב, ופרק ט', יג – הריהו מדגיש: "מעניין שקטעים אלה מזכירים פרטים זה על יד זה שחלקם מצויים רק בספרות האוגריתית וחלקם רק בספרות הבבלית – בפסוק יג בפרק ט' מדובר בעזרי רהב, המזכירים את עוזרי תיהמת המופיעים באנומה אליש (=סיפור הבריאה הבבלי – א.ו.). כן בפסוק ז', יב נשמע הד של חיבור זה. איוב שואל: הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר? ובעלילה הבבלית כתוב כי מרדך שם משמר על תיאמת. באותו אפוס כתוב כי מרדך עמד על גוויית תיאמת אחרי שהרגה, תיאור המזכיר את הפסוק באיוב ט' ח: ודורך על במתי ים..."

בינתיים, מאז שנכתב חיבורו של פנטון (הערה 1 לעיל) נתחזקה הנחת הקשר עם התרבות המסופוטמית, לאחר שנתגלתה העיר אבלה, ועל כך מוסיפים הפרופסורים ר. קוטשר וח. תדמור, בשנת 1980, ב"אחרית דבר" שכתבו במשותף לספר ערש הציביליזציה (מתורגם מאנגלית) של פרופ' ש.נ. קרמר, ספריית מערבי, עמ' 176-177: "התגליות החדשות בתל-מרדיח', היא אבלה העתיקה שבצפון סוריה, מצביעות אולי על פתרון – עשרות אלפי לוחות החימר הכתובים בשומרית ובלשון בני אבלה שנתגלו שם מעידים על קשרי תרבות אמיצים עם מיסופוטאמיה במחצית השנייה של האלף השלישי לפסה:נ. נמצא, אם כן, ששומר בדרום מזרח הסהר הפורה ואבלה בצפונו, שותפות היו לאותם נכסי-תרבות, ולא מן הנמנע שאף ארץ-ישראל, בדרום מערבו, היתה שותפה להם. ואמנם, בטקסטים שנתגלו באבלה יש רמזים לכך – בדומה להבדלה "בין המים אשר מתחת לרקיע לבין המים אשר מעל לרקיע" בספר בראשית, האמינו אף השומרים שהעולם נברא מתוך שני יסודות המופיעים בדמות אלים. אנליל, אל האויר, מפריד בין אן, אל השמים, לבין כי, אלת הארץ. אשר למבול, יש דמיון בכמה פרטים בין הסיפורים השומריים והבבליים לבין הסיפור שבספר בראשית...". ולהלן בעמ' 178-179 (בריאת האדם – השוואה רעיונית ולשונית בין התרבויות):"אל החכמה אנכי – פונה אל אמו, האלה נמו, ומדריך אותה לקחת טיט, ליצור ממנו את האברים ולשוות לו דמות אלים (השווה בראשית א', כו: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"). המלים השאולות בעברית שמקורן בשומרית – הבולטות בהן הן איכר, היכל, טפסר, מלח, עדן, ואולי גם גן ושיר. בלשון המשנה מצויים גט, תרנגול (שפירושו בשומרית "עוף המלך") ועוד (ראוי לזכור, שמלים שאולות נוספות – בבליות ואשוריות – מצויות במקרא, כגון מלצר, סאון, סגן, סריס). בעוד שמרבית המלים השומריות הגיעו לעברית דרך האכדית, ולעתים אף בתיווכה של הארמית, מהוות המילים עדן והיכל ושם הנהר חידקל בעיה. לפי הידוע לנו, לא קיימים בשומרית עיצורים גרוניים (ה,א, חי"ת, עי"ן) והבלשנים מניחים שבהשפעת השומרית איבדה האכדית עיצורים אלו. המלים עדן, היכל וחידקל מעוררות אותנו למחשבה, שמא בכל זאת נותרו בשומרית עיצורי הגרון ושלוש מלים אלו עברו לעברית או ללשון שממנה התפתחה העברית, היישר מן השומרית, בלא תיווך האכדית (שכן, אילו באו אלינו דרך האכדית, הן היו מקבלו את הצורות אבל, אדן ואדגלת).

בעיה קשה מזו, מצאנו קשרים רבים, ישירים ועקיפים, בין שומר והמקרא, וערים שומריות אף נזכרות בו במפורש (אור, ארך ואולי ארידו שנתגלגלה בשמו של עירד). כיצד קרה, איפוא, שהשם שומר אינו נזכר בו כלל? מאידך גיסא נאמר במקרא שהעיר בבל נוסדה בארץ שנער (בראשית י"א א-ט וכן ראה י' י). השומרולוג ת. יעקובסן משער כי שם זה אינו אלא גלגול עברי של הצירוף קינגיר, בו כינו השומרים את ארצם, ואשר הגו אותו אולי בצורה שינגיר הקרובה ל"שנער". לעומת זאת השם שומר, שבו אנו משתמשים, הוא הצורה הבבלית של שם הארץ והעם".

בעניין זה, של השוואה תרבותית מסופוטמיה-פיניקיה, (נוסח אבלה הסורית-מסופוטמית לעומת אוגרית הפיניקית-כנענית) – מוסיף מידע מאלף פרופ' אברהם מלמט, בספרו החדש מארי וישראל, (הוצ' מאגנס, תשנ"א, עמ' 175-179): "קשה להתעלם מאחת המסורות של עלילת גלגמש מתקופת בבל העתיקה. לפי הקטע האכדי שנשתמר הגיעו גלגמש הגיבור וידידו אנקידו אל יער הארזים שבמערב – וכך נאמר שם:
אנקידו הרג את (שומר) היער, אשר בדברו
(הזדעזעו) שריה (הוא השריון) ולבנון - - -
בעוד שגלגמש כרת את העצים.
בתהלים כ"ט ה-ו מופיע מוטיב הדומה לזה שבקטע הנדון מעלילות גלגמש:
קול ה' שובר ארזים וישבר ה' את ארזי הלבנון.
וירקידם כמו עגל לבנון ושריון כמו בן-ראמים.
לא רק שמות ההרים זהים בתנ"ך ובעלילות גלגמש, יער הארזים עוטה הילה של קדושה: "ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע" (תהלים ק"ד, ט"ו).

נושא אחר המשותף למזמור כ"ט ולכתובת יחדון-לים (מלך מארי שהנציח מסעו לים התיכון במקדש שמש במארי על לבני יסוד – סמוך לשנת 1800 לפנה"ס – א.ו.) הוא המושג "מים" או "מים רבים". דומה כי במקורו התייחס דימוי זה לים התיכון ולמימיו הגועשים – במזמור כ"ט בתהלים בפסוק ג' נאמר: "קול ה' על המים... ה' על מים רבים", ואילו בפסוק י' נאמר: "ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם". המלה מבול נזכרת בתעודות אבלה בצורת מא-בא-לום המובאת במילון דו-לשוני בהקבלה ל-א-קול בשומרית – (ש)פירושו - "מים רבים". מזמור כ"ט בתהלים שזור מוטיבים עתיקים ביותר, וללא קשר לתאריך חיבורו של המזמור העברי... הוא נשען הן על מסורת אוגרית – הן על מסורות מתקופת בבל העתיקה - ".

בעניין זה כותב יחזקאל קויפמן (תולדות האמונה הישראלית, הוצאת מוסד ביאליק ודביר, כרך ב' ספר א' עמ' 20): "חיים של מאות שנים בספירה של התרבות הבבלית הנחילו גם לשבטי ישראל ערכים רבים של תרבות זו. (לפני שהתנחלו בארץ – א.ו.). ולפיכך רשאים אנו לראות את אגדות-בראשית, את החוקים, את המזמורים, במידה שיש בהנם יסוד בבלי, כנחלה תרבותית ששרשיה מגיעים עד תקופת האבות".

יחזקאל קויפמן רואה בסיפור מגדל בבל לא את סכנת הטוטליטאריות, אלא מרד האדם באלהים: "המקרא הוא ספר המרי האנושי: אדם הראשון ואשתו מרו פי אלוהים והביאו את המוות לעולם, קין מרה ונענש, מרו דור המבול ודור הפלגה, מרתה סדום, מרה רעה, מרה בלעם..." (קויפמן, כנ"ל כרך ב' ספר א' עמ' 414-415). לעומת זאת שואל רומן וילק (בחוברת "הגות ומחקר" – במת סטודנטים ומרצים באוניברסיטה ובטכניון – מס' 2, אפריל 1974, חיפה, עמ' 71): "בשל מה התערבה ההשגחה [בפרשת בניין מגדל בבל] ומהי סיבת הכישלון היאולוגי שגרר התערבות?" והוא משיב: "בעיני העליון מצב אוטופי זה דומה להיותו למדינת חרקים! דוק ותמצא בכל נחיל-דבורים כל התנאים להצלחה של מפעל גדול. וכי מה חשיבות יש ליוזמות דבורים? – אין כל משמעות לעשייתם של רובוטים...".

על חשיבותה של התקשורת – כתנאי מוקדם לניהול הייצור – עומד פרופ' פיטר פ. דרוקר: "על הניהול לקבוע כי האחראים לייצור יידעו איזוהי שיטת הייצור הנאותה, וכי יישמו את עקרונותיה של אותה שיטה בעקיבות ועד קצה היכולת – רק לאחר שנעשו צעדים אלה אפשר לעשות את הצעד הבא – ארגון חלקי הייצור...". (דרוקר, ניהול הלכה למעשה, הוצ' "יחידיו" 1966, עמ' 115). לעומת זאת, רואה הסתכלות מודרנית אחרת קשר ישיר בין בלבול הלשונות לבין פיגור כלכלי ומינהלי: "In most underdeveloped countries the existence of numerous languages inhibits communication among the population". (John H. kautsky "Nationalism", in Political change in underdeveloped countries: nationalism or communism, ed. John M. Kautsky, John Wiley & Sons Inc, N.Y., 1966, p.34.).