דת ומדינה בישראל : מדינה יהודית ודמוקרטית

חקיקה דתית, מוסדות הדת ודמוקרטיה

במדינות בעלות משטר דמוקרטי ליבראלי המדינה מבטיחה את חופש הפרט בענייני דת, ובכלל זה החופש הנתון לכל אחד לבחור את דתו. האמונה נתפסת כעניינו הפרטי של כל אדם, ויש לו חירות לקיים או לא לקיים את מצוות הדת.

לחופש בענייני הדת יש שני צדדים:

חופש דת - החופש לבחור באמונה דתית, החופש לקיים את הפולחן הדתי ואת מצוות הדת.
חופש מדת - החירות של האדם שלא לקיים את מצוות הדת.

במשטר דמוקרטי-ליבראלי המדינה אינה מתערבת בענייני אמונה - דתית או אחרת, ואינה מתנה את זכויותיו ואת חירויותיו של האזרח באמונתו הדתית, בהשתייכותו לעדה דתית מסוימת או בקיום מצוות דתו.

כבר בהכרזה על הקמת המדינה הצהירה מדינת ישראל על כוונתה להבטיח חופש דת. יש הטוענים כי בכמה תחומים החקיקה הדתית מנוגדת להבטחה זאת ופוגעת בחירויות יסוד של האזרח במשטר הדמוקרטי. כך, למשל, טוענים כי בכך שהחוק הישראלי מחייב את היהודים להינשא לפי דין תורה, יש פגיעה בחופש המצפון של הלא-מאמינים. דוגמה אחרת: נישואין שערכו רבנים רפורמים וקונסרבטיבים אינם מוכרים בארץ, וזוהי פגיעה בעיקרון הדמוקרטי של שוויון בפני החוק. עוד יש הטוענים כי חוקים שחוקקה הכנסת פוגעים בעקרונות הדמוקרטיה, למשל: החוק להגבלת גידול חזיר והחוק להגבלת הצגת חמץ בפסח - שני חוקים המבוססים על הלכות דתיות.

דת, לאום ומדינה במדינת ישראל

בעיית המתח בין הדת למדינה בישראל מורכבת יותר מאשר במדינות רבות אחרות. ביהדות הדת והלאום משולבים זה בזה. היהודים הם לאום בעל דת אחת - היהדות, והדת היהודית היא דת לאומית - דתו של העם היהודי. כך סבורים גם רוב היהודים החיים בארץ והרואים את לאומיותם היהודית כקשורה ביסודות דתיים-יהודיים. הדת היא גורם מלכד שתרם לשמירת קיומו של העם היהודי בתפוצות ולחיזוק הזהות הלאומית של יהודי ישראל.

הרוב המכריע של אזרחי ישראל היהודים רואים בה מדינה יהודית, אך קיימות מחלוקות הן לגבי אופיה היהודי של המדינה והן לגבי האופי היהודי הרצוי של המדינה.

מדינת ישראל כמדינה יהודית - גישות שונות בקרב הציבור היהודי בישראל

בציבור האזרחים בישראל קיימות השקפות שונות לגבי הגדרתה של מדינת ישראל ולגבי דמותה הרצויה. מרבית הציבור מגדיר את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כלומר, מדינת הלאום היהודי, המחויבת לעקרונות דמוקרטיים ומנהיגה חירות ושוויון לאזרחיה.
אך יש הסבורים אחרת.
למעשה קיימות 2 מחלוקות עיקריות:

א. מחלוקת בדבר הדגשת המרכיב היהודי של המדינה לעומת הדגשת המרכיב הדמוקרטי.
כאמור, מרבית הציבור רואה בישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, ואולם שתי קבוצות מיעוט מחזיקות בעמדות קיצוניות בנושא זה:

היהדות החרדית שואפת למדינת הלכה שחוקיה מושתתים על ההלכה היהודית (ובמילא אינם מושתתים על חוקי הכנסת ועל עקרונות המשטר הדמוקרטי).
קבוצה אחרת רואה את ישראל כמדינה דמוקרטית שהיא "מדינת כל אזרחיה". קבוצה זאת אינה רואה בישראל את מדינת הלאום היהודי.

ב. מחלוקת לגבי דמותה של ישראל כמדינה יהודית.
מהי זהותה היהודית של המדינה, ומה היא צריכה להיות? האם הזהות היהודית מתבטאת בזיקה לערכים דתיים-יהודיים או בזיקה לתרבות היהודית? המחלוקת בשאלה זאת מוצגת לעתים בטעות כעימות בין "דתיים" ל"חילונים", אולם גם בקרב המאמינים וגם בקרב הלא-מאמינים קיימות עמדות שונות בשאלות אלה.

אחת הדרכים למיין את גישותיהם של היהודים אזרחי המדינה לשאלת זהותה היהודית של מדינת ישראל, היא להבחין בין אלה המדגישים "דתיות" בהגדרת זהותם היהודית לבין המדגישים "לאומיות חילונית":

יהודים חילונים - מדגישים זהות יהודית המתבססת על מוצא, היסטוריה, תרבות וגורל משותפים. הם שואפים לשמר את זהותם זאת במסגרת מדינה לאומית יהודית. זיקתם ליהדות אינה דתית ואינה קשורה במחויבות לאמונה ולאורח חיים דתי. לפי תפיסה זאת, מדינה יהודית פירושה "מדינת היהודים" - מדינה ציונית- ריבונית ובה רוב יהודי שיקבע את דמותה התרבותית ואת אופיה.
יהודים ליבראלים - טוענים שהמדינה המודרנית צריכה להיות חילונית, וכי נושאי דת ואמונה הם עניינו הפרטי של כל אדם ולא עניינה של המדינה. התומכים בגישה זאת - חלקם חילונים לא- מאמינים, וחלקם מאמינים בעלי השקפת עולם ליבראלית.

גם החילונים וגם הליבראלים דורשים שינויים במעורבות הדת בחוקיה ובמוסדותיה של המדינה, ואלה וגם אלה מעוניינים שהמדינה תספק שירותי דת לאוכלוסייה, אך מתנגדים לאכוף על האזרח הלא-מאמין חוקים ומוסדות דתיים.

יהודים מסורתיים - קרוב למחצית האוכלוסייה היהודית מגדירים עצמם כמסורתיים, התומכים במיזוג של דת ולאומיות. המסורתיים רוצים לתת למדינה אופי יהודי דתי מתון ומתנגדים להפרדת הדת מן המדינה. בנושאים מסוימים בעלי השקפה זאת תומכים בגמישות של מוסדות הדת, למשל: מציאת פתרון מכובד לפסולי חיתון או למשחקי כדורגל בשבת.
ציונים דתיים - לדעתם המדינה הלאומית-היהודית חייבת להיות דתית, כי לפי השקפתם הדת והלאום היהודיים הם שלמות אחת. זוהי קבוצה ציונית המתנגדת בתוקף להפרדת הדת מן המדינה והשואפת לקיים בישראל את ההלכה היהודית בכל תחומי החיים. באופן כללי בעלי השקפה זאת מקבלים את מרות המדינה ואת חוקיה, מלבד מקרים שנראים להם מנוגדים להשקפתם הדתית- לאומית. התפיסה הדתית-לאומית רואה בהקמת המדינה את התחלת הגאולה, ודוגלת בשיתוף פעולה עם הציונות הלא-דתית.
חרדים - אינם רואים במדינת ישראל מדינה יהודית של ממש. זאת משום שהמדינה הוקמה על ידי התנועה הציונית ולא הייתה חלק מתהליך הגאולה המשיחי, ומשום שחוקי המדינה אינם חוקי ההלכה והנהגת המדינה אינה דתית. החרדים תומכים במדינת הלכה המנוהלת לפי חוקי התורה. בין החרדים קיימים כמה זרמים: חלקם משתתפים במערכת הפוליטית ומנסים להשפיע בה, ואחרים שהם במיעוט - אינם מכירים כלל במדינה.

פשרה בנושא "דת ומדינה" – הסדר הסטטוס קוו

מקובל לומר שבישראל קיים "סטטוס קוו"¹ בנושא דת ומדינה. הכוונה היא למעין פשרה בין רצונות מנוגדים של דתיים ולא-דתיים, מתוך רצון להשיג הסכמה בכמה עניינים ולמנוע התפרצות קונפליקט בין הקבוצות.

את המקור להסדר, הידוע בשם "הסדר הסטטוס קוו", מקובל לראות במכתב ששלחו דוד בן גוריון ואחרים בשם הנהלת הסוכנות היהודית אל הסתדרות אגודת ישראל העולמית בשנת 1947. במכתב זה מנוסחות עמדות של הנהלת הסוכנות היהודית בכמה תחומים - שבת, כשרות, אישות וחינוך. לגבי השבת נכתב:
"ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת, כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם."

לגבי כשרות נאמר במכתב:
"יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח, שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה מאכל כשר."

בנושא "אישות" מציינים הכותבים את "רצינות הבעיה וקשייה הגדולים" ומוסיפים:
"[...] ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים."²

באשר לחינוך הם כותבים:
"תובטח אבטונומיה [אוטונומיה] מלאה של כל זרם בחינוך [...] ולא תהיה שום פגיעה מצד השלטון בהכרה הדתית ובמצפון הדתי של שום חלק בישראל [...]"

מטרת הסדר הסטטוס קוו המקורי הייתה למנוע מלחמת תרבות בין דתיים לחילוניים, למנוע קונפליקטים שיסכנו את שלמות העם ואת יציבות המדינה. עם זאת, הסדר הסטטוס קוו המקורי אינו מטפל בכל הסוגיות הנתונות במחלוקת בתחום דת ומדינה בישראל - למשל, ההסדר אינו מטפל בסוגיית "מיהו יהודי" ובנושא ההפלות. יתרה מזאת, במשך השנים נוספו עוד הסדרים שאפשר לראות בהם חלק מן הסטטוס קוו.

במשך השנים חלו שינויים בהסדרים בתחום הדת והמדינה בישראל. חלק מהשינויים היו בכיוון הדתי (לדוגמה: בתחום ניתוחי מתים ובנושא טיסות אל-על בשבת). חלק אחר של השינויים היה בכיוון החילוני (לדוגמה: פתיחת מסעדות ובתי קולנוע בערבי שבת בערים הגדולות).

הסדר הסטטוס קוו עוסק בכמה עניינים עקרוניים בתחום הדת והמדינה, אך אין בו תשובה לרבות מן השאלות והמחלוקות בין דתיים וחילונים בישראל. על כן אנו מוצאים במערכת הפוליטית הישראלית קבוצות השוללות את ההסדרים הקיימים (מצד אחד חרדים ומצד שני חילונים), קבוצות המשלימות עמם או מקבלות אותם מתוך אי הסכמה (דתיים- לאומיים וליבראלים), וכאלה המוצאות בו פשרה ראויה (מסורתיים).

הערות

סטטוס קוו – מונח לטיני שפירושו "המצב הקיים". מטרתו של הסדר הסטטוס קוו היא להמשיך ולקיים את המצב הקיים במצבים הנתונים במחלוקת, וזאת כפשרה בין גישות מנוגדות.
הכותבים מצביעים על חשש מפילוג בעם לשני מחנות ומתחייבים לפעול לשמירת אחדות העם.