בחירות

במאמר להלן אעלה נקודות רבות ומשמעותיות הקשורות בנושא הבחירות – לקראת הבחירות הקרובות לכנסת ה - 16. הדברים שלהלן אמורים לשקף את רוב ההיבטים הקשורים בנושא זה, תוך שימוש במושגי יסוד, היבטים כלליים ונקודות ייחודיות לתהליך הבחירות בישראל.

כללי

תהליך הבחירות אינו ייחודי רק למשטר דמוקרטי, והוא מאפיין גם משטרים טוטאליטריים – עם כל השוני העצום בין שתי התופעות. המאפיינים הייחודיים של הבחירות במשטרים דמוקרטיים מדגישים את קיומן של שתי מפלגות, לפחות, הנאבקות על השלטון, מתן לגיטימיות למאבק בלתי אלים על השלטון, מתן אפשרות לגיטימית לחילופי שלטון ומתן אפשרות לכל חלק/ מיגזר באוכלוסיה (כולל מתנגדי השלטון) להציג מועמדות נציגיו לבחירות. זוהי למעשה מהות "הדמוקרטיה הייצוגית".

ככלל, ניתן לאמר, כי הבחירות הן האמצעי לשמור על אופיו של המשטר הדמוקרטי, וברוב המדינות - ההשתתפות בתהליך הפוליטי ("השתתפות פוליטית") היא השתתפות זכות ולא כחובה.

במדינה דמוקרטית מייצגות הבחירות, המתקיימות מתקופה לתקופה עפ"י חוק, את השפעת הציבור הבוחר ("דעת הקהל הפוליטית") על הרכב הפרלמנט, על הרכב השלטון ועל "סדר היום הציבורי". אחוז ההשתתפות בבחירות הדמוקרטיות מעיד על מידת מעורבותו/ אדישותו של הציבור לתהליך הדמוקרטי החשוב ביותר, ויש לו משמעויות רבות.

השאלות המרכזיות העולות ביחס לתהליך הבחירות הן:

מי הם הזכאים לבחור ("הזכות האקטיבית") ואילו הגבלות חלות לגביהם (אזרחות, גיל, מין (בשוויץ למשל) וכו'), ומהי מידת הרציונליות בהצבעתם.
מי הם הזכאים להיבחר ("הזכות הפאסיבית") ואילו הגבלות חלות עליהם (אזרחות, גיל, איסורים משפטיים על בעלי תפקידים מסוימים ועל עבירות מסוימות, מקום לידה (ארה"ב למשל) וכד') וכיצד ניתן להבטיח שהם יהיו גם מתאימים ובעלי תודעת שירות לציבור.
כיצד נערכות הבחירות (יחסיות, רוביות, אזוריות או ארציות, ישירות או עקיפות ("אלקטורים") וכד') וכיצד נקבעות תוצאותיהן ביחס לשיטות השונות ומידת הטוהר של המערכת.

ניתן לאמר, כי בתקופה המודרנית מאפיינים את הבחירות ברוב הדמוקרטיות בעולם לפחות שלושה עקרונות: זכות הבחירה הכללית, עקרון הבחירות השוות (קול שווה לכל) ועקרון החשאיות.

נראה, כי השוני הגדול ביותר בנושא הבחירות בין המדינות השונות נוגע בצורת הבחירות, וכך ניתן לשאול:

האם הבחירות הן אישיות (עבור מועמד מסוים) - כפי שהיה בישראל בשנים האחרונות וכפי שקיים בצרפת, למשל, או שמא הן רשימתיות (עבור מפלגה מסוימת) – כפי שיחול שוב מהבחירות הקרובות בישראל וכפי הקיים באנגליה, למשל.
האם הבחירות הן יחסיות (התוצאות נקבעות לפי סה"כ אחוזי הקולות) – כפי הנוהל הקיים בישראל, או שמא הן רוביות ( הזוכים ברוב הנדרש זוכים בכל המנדטים או בכל התפקידים, וכך יש להם ייצוג יתר מעבר לכוחם היחסי) – כפי שקיים באנגליה, למשל.
האם הבחירות הן ארציות (כל הארץ אזור בחירה אחד) – כפי שקיים בישראל, או שמא הבחירות הן אזוריות (המדינה מחולקת לאזורי בחירה שונים בהתאם למספר המקומות בפרלמנט ומספר הנציגים בכל אזור נקבע בהתאם לגודל האוכלוסיה שבו, ביחס לגודל אזורים אחרים) – כפי שקיים באנגליה, למשל.
האם הבחירות הן ישירות (הבוחר בוחר ישירות את המועמדים) – כפי שקיים בישראל, או שמא הן עקיפות (הבוחר בוחר בנציגים ("אלקטורים") הבוחרים את הנשיא) – כפי שקיים בארה"ב.

חשוב להדגיש, כי בכל מדינה קיים עירוב של צורות הבחירה שצוינו לעיל. כך למשל, בשנים האחרונות היתה בישראל שיטת בחירה לראש הממשלה על בסיס אישי – רובי – ארצי, כפי שקיים בבחירות לנשיאות גם בצרפת, וכיום השיטה משתנה לרשימתית – יחסית – ארצית, כפי שהיהבעבר ונהוג גם בתורכיה, למשל. באנגליה, למשל, הבחירות הן אזוריות – רוביות, ואילו בגרמניה ישנו שילוב של הבחירות האזוריות והיחסיות, כאשר 50% מהנציגים נבחרים בבחירות אזוריות - רוביות, ו – 50% נבחרים בבחירות ארציות – יחסיות.

לכל שיטה קיימת ישנם יתרונות וחסרונות. ביניהם נציין, כי שיטת הבחירות היחסיות מאפיינת שיטת משטר "רב מפלגתית" ומאפשרת ייצוג פרלמנטרי למפלגות קטנות ולמיגזרים שונים (גם אם קיים אחוז חסימה מסוים) - דבר המקשה על הרכבת ממשלה יציבה וגורם לצורך ב"קואליציה", בעוד שבשיטה האזורית – רובית מתקיים, ברוב המקרים, משטר דו – מפלגתי, המאפשר לאחת המפלגות להרכיב ממשלה יציבה לבדה.

הבחירות בישראל

המפלגות המתמודדות בבחירות לכנסת ("הרשימות") מוגדרות (בחוק המפלגות – 1992) כ"חבר בני אדם שהתאגדו כדי לקיים בדרך חוקית מטרות מדיניות או חברתיות ולהביא לייצוגן בכנסת ע"י הנבחרים". מכאן, שהבסיס המרכזי לבחירות הוא אידיאולוגי, שבא לידי ביטוי במצע הרשימה ומיוצג ע"י המועמדים.

תהליכי הבחירות בישראל הנהוגים מאז 1949 עוגנו בחוק יסוד הכנסת (1958) (ובתיקוניו השונים), שקבע את עקרונות תהליך הבחירות:

בבחירות לכנסת ייבחרו 120 חברים, כאשר הבחירות תהיינה כלליות - לכל אזרח זכות הצבעה מעל גיל 18, ארציות - הארץ היא אזור בחירה אחד, ישירות - בחירת המועמדים באופן ישיר, שוות - לכל אחד קול אחד, חשאיות ויחסיות – מספר המנדטים נקבע לכל רשימה באופן יחסי למספר הקולות שקיבלה.
כל אזרח מגיל 18 ומעלה ב"יום הקובע" (עפ"י הלוח העברי, כמשמעותו בחוק הבחירות,) ששמו נכלל ב"פנקס הבוחרים" (שעל הכנתו אחראי משרד הפנים) יכול לבחור לכנסת (אלא אם ביהמ"ש שלל ממנו זכות זאת).
כל אזרח מגיל 21 ומעלה (מיום הגשת הרשימות) זכאי להיבחר לכנסת (אלא אם ביהמ"ש שלל ממנו זכות זאת, או שטרם עברו 5 שנים מיום ריצוי עונש של לפחות 5 שנים בשל עבירה בטחונית). אזרחים ישראלים הנמצאים מחוץ לגבולות המדינה (להוציא ימאים ועובדים בקונסוליות ובשגרירויות) אינם יכולים להצביע לכנסת.
בעלי תפקידים ציבוריים מכהנים, בהם הנשיא, רבנים ראשיים, שופט/דיין, מבקר המדינה, הרמטכ"ל, וכן עובדי מדינה וקצינים בכירים (כמוגדר בחוק) – לא יהיו מועמדים לכנסת.
תקופת כהונת הכנסת תהיה 4 שנים מיום היבחרה.
רשימה לא תוכל להשתתף בבחירות אם יש במטרותיה או במעשיה – שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, הסתה לגזענות ושלילת אופיה הדמוקרטי של המדינה וכן תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור כנגד המדינה.
הבחירות לכנסת יתקיימו בימי ג', ויום הבחירות יהיה יום שבתון (מחירו של יום השבתון בלבד בבחירות הקרובות מוערך בכ – 1 מליארד ש"ח).

עד 1992 נהגה בבחירות לכנסת השיטה היחסית (פתק הצבעה אחד), כאשר מבחירות 1992 הונהגה מערכת בחירות כפולה, כאשר הבחירות לכנסת הופרדו מהבחירות הישירות לראש הממשלה (הצבעה ב – 2 פתקים). הבחירות האחרונות, אגב, בשנת 2001 , היו רק לתפקיד ראש הממשלה (בין ברק לשרון), ובעקבותיהן שונתה שוב השיטה והבחירות הקרובות תיערכנה במתכונת היחסית, שהיתה נהוגה עד 1992 .

ועדת הבחירות המרכזית, הפועלת באופן קבוע, היא האחראית על ארגון הבחירות, ובראשה עומד שופט ביהמ"ש העליון ( כיום עומד בראשה השופט מיכאל חשין). כפופות לה ועדות הבחירה האזוריות ומתחתן – ועדות הקלפי (למעלה מ – 8000 ), כאשר מספר המצביעים בקלפי אחת לא יעלה בעקרון על 800 מצביעים. לועדת הבחירות המרכזית יש, בין היתר, זכות לפסול רשימת מועמדים וכן מועמדים יחידים לכנסת על רקע חוקי (כפי שארע לרשימת "אל ארד" הערבית ב –1965 ולרשימת "כך" של הרב כהנא (1988), וכפי שמדובר כיום על פניה לפסילתם של אחמד טיבי, עזמי בשארה ומיכאל קליינר).

רשימות חדשות יכולות להציג מועמדות לבחירות, אך לכל רשימה חדשה נדרשות 3500 חתימות וכן סכום כסף, המוחזר לה רק אם הצליחה בבחירות.

מועד הגשת הרשימות הוא כ - 40 יום לפני יום הבחירות, ולכל רשימה יש שם והיא מקבלת כינוי בדמות אותיות הא"ב.

לכל מפלגה קיימת ישנו תקציב לקראת הבחירות בהתאם ל"חוק מימון המפלגות", הבנוי בעיקרו על "יחידות מימון" לכל מפלגה, בהתאם למספר החכי"ם המכהנים. כמו כן רשאית המפלגה לקבל תרומות נוספות בהתאם לחוק.

אחוז החסימה בבחירות כיום הוא 1.5% (עד 1992 הוא היה 1%), כאשר בבחירות לכנסת הנוכחית (ה – 15) הוא עמד על 49,642 קולות. הגדלת אחוז החסימה הביאה בהכרח להקטנת מס' המפלגות שנכנסו לכנסת, מכלל הרשימות שרצו לבחירות (ראה טבלה להלן). לשם השוואה – במערכת הבחירות האחרונות בתורכיה ראינו, כי אחוז החסימה הוא 10% ! אגב, עפ"י הצפוי אמורות לרוץ לבחירות לכנסת הקרובה למעלה מ – 35 רשימות.

התעמולה לקראת הבחירות לכנסת מתבצעת בכל אמצעי התקשורת האפשריים (כולל מודעות ברחובות). החוק אוסר בצורה מפורשת על קיום תעמולת בחירות בעת שידורים רגילים בכלי התקשורת האלקטרוניים (רדיו, טלויזיה וכד'), להוציא את שידורי התעמולה הרשמיים, המותרים בתקופה של שלושה שבועות לפני הבחירות (במגבלות החוק). קשה מאד לאכוף חוק זה, והוא מתבצע בחלקו בלבד. לגבי האינטרנט – המיגבלה היחידה היא איסור על פרסום סקרים 24 שעות לפני הבחירות ועד סופן. (הנחיות נוספות לגבי הבחירות נמצאות באתר משרד המשפטים – הנחיות לבחירות) כל רשימה חדשה, המתמודדת בבחירות, מקבלת בסה"כ 25 דקות שידורי תעמולה ברדיו ו – 10 דקות בטלויזיה. הרשימות שהיו מיוצגות בכנסת הנוכחית מקבלות תוספת דקות לכל ח"כ (3 בטלויזיה ו – 6 ברדיו).

שיטות הבחירות של המועמדים לכנסת במפלגות השונות עברו גלגולים רבים:

בשיטה הישנה נבחרו המועמדים לכנסת ע"י "ועדת מינויים" ("הועדה המסדרת"), שתהליך עבודתה היה חשאי. ב – 1977 היתה זו מפלגת ד"ש, שבה נערכו לראשונה בחירות מקדימות ("פריימריס"), ובשנות ה – 80 עברו בליכוד לשיטת "השביעיות" ובמפלגת העבודה ל"עשיריות", כאשר הגוף הבוחר הם חברי מרכז המפלגה. משנות ה – 90 עברו המפלגות הגדולות לשיטת הבחירות המקדימות הנערכות ע"י כל המתפקדים למפלגה (חברי המפלגה), בעוד שבמפלגות הקטנות עדיין בוחר המרכז (המועצה) את המועמדים. במפלגות החרדיות (ש"ס, אגודת ישראל וכו') נבחרים המועמדים ע"י גופים רבניים בלבד , חברי "מועצת גדולי התורה" או "מועצת חכמי התורה".

אחוז המצביעים לכנסת גבוה בכל קנה מידה עולמי, כאשר האחוז הגבוה ביותר היה בבחירות לכנסת הראשונה ב – 1949 (87% ), ואח"כ התייצב בין 75% - 83% .

ספירת הקולות וחלקת המנדטים:

שיטת ספירת הקולות מתבצעת כדלהלן:

מכלל בעלי זכות הבחירה בודקים את מס' המצביעים ומורידים את הקולות הפסולים – ואז מקבלים את סך הקולות הכשרים.
אח"כ קובעים את סך הקולות המהווים את החסימה (1.5% מכלל הקולות הכשרים), בודקים את מס' הרשימות שלא עברו את אחוז החסימה ומסכמים את קולותיהן.
מכלל הקולות הכשרים מורידים את סך קולות הרשימות שלא עברו את אחוז החסימה (יכול להגיע לכ – 5% מכלל הקולות) ומקבלים את מס' הקולות הכשרים של הרשימות המשתתפות בחלוקת המנדטים.
בשלב זה מחלקים את מס' הקולות הכשרים שעברו את אחוז החסימה ב – 120 , ומקבלים את המודד למנדט אחד. חלוקת המנדטים לפי מודד זה (מספר הקולות השווה מנדט אחד) נקראת "חלוקה ראשונה".
החלוקה השניה של המנדטים, בעקבות שאריות הקולות שנשארו לרשימות השונות, מתבצעת מאז הכנסת השמינית (1973) בהתאם לחוק "בדר – עופר" – עפ"י "מודד הרשימה". בשיטה זו המנדטים העודפים מחולקים לרשימות עם מספר הבוחרים הגבוה ביותר למנדט עפ"י הנוסחה: סך הקולות הכשרים מתחלקים למס' המנדטים בחלוקה הראשונה + 1 = "ממוצע". המפלגה שממוצע הקולות שלה עבור המנדט הנוסף הוא הגבוה ביותר – תזכה במנדט הנוסף.

למניעת מצב של איבוד קולות יכולות שתי רשימות קרובות במצען להגיע להסכם עודפי קולות, המאפשר העברת קולות מרשימה לרשימה לצורך קבלת מנדט נוסף (עפ"י כללי החלוקה השניה).

הכנסות השונות:

במהלך 54 שנות קיום המדינה כיהנו 15 כנסות שונות ("האסיפה המכוננת" שינתה שמה לכנסת הראשונה ב – 1949). להלן תוצג טבלה של מספר כנסות שונות עפ"י מספר הרשימות שנבחרו בהן, הרשימות הגדולות שנבחרו, כמה ממשלות כיהנו בהן ומספר הנשים באותה כנסת:

הכנסת	שנות פעולתה	מספר הרשימות שנבחרו (בסוגריים – מס' הרשימות שהוגשו)	הרשימות הגדולות (עפ"י תוצאות הבחירות)	מספר הממשלות שכיהנו בעת כהונתה	מספר הנשים בכנסת ואחוזן
הראשונה	1949-1951	12 (21)	מפא"י - 46 חכי"ם, מפ"ם – 19, חזית דתית מאוחדת – 16, תנועת החירות - 14	2	11 (9.1%)
השניה	1951-1955	15 (17)	מפא"י – 45, ציונים כלליים – 20 , מפ"ם – 15 , הפועל המזרחי – 8 , תנועת החירות - 8	4	11 (9.1%)
החמישית	1961-1965	11 (14)	מפא"י – 42 , תנועת החירות – 17 , המפלגה הליברלית – 17, מפד"ל – 12	3	10 (8.3%)
השישית	1965-1969	13 (17)	המערך – 45 , גח"ל – 26 , מפד"ל – 11 , רפ"י – 10	2 (לראשונה הוקמה ממשלת אחדות לאומית ב- 1967)	10 (8.3%)
התשיעית	1977-1981	13 (22) (לפני פיזורה היו בה 20 סיעות ו – 4 חכי"ם בודדים)	הליכוד – 43 , המערך – 32 , ד"ש – 15 , מפד"ל – 12	1	8 (6.6%)
העשירית	1981-1984	10 (31)	הליכוד – 48 , המערך – 47 , מפד"ל – 6	2	9 (7.5%)
האחת-עשרה	1984-1988	15	המערך – 44 , הליכוד – 41 , תחיה-צומת – 5	2	10 (8.3)
השלוש-עשרה	1992-1996	10 (25)	העבודה – 44, הליכוד – 32 , מר"צ – 12 , צומת – 8	2	11 (9.1%)
החמש-עשרה	1999-2002	15 (31)	ישראל אחת – 26 , הליכוד – 19 , ש"ס – 17 , מר"צ – 10	2	17 (14.2% ) (בעקבות שינויים שחלו במהלך התקופה)

תמונה בולטת העולה בשנים האחרונות היא ירידת כוחן של המפלגות הגדולות ועליית כוחן של מפלגות קטנות, שהצליחו לנגוס בקולות המפלגות הגדולות בעקבות שיטת הבחירות הכפולה. קרוב לודאי, שתופעה זאת תקטן בעקות החזרת שיטת ההצבעה בפתק אחד שוב מהבחירות הקרובות.