כאמור, ניתן היה, לכאורה, לסיים את הסיפור במלים "וילך מאתו" (פס' יטαb) – בפיזור הדמויות ופינוי הבמה. הבעיה מצאה את פתרונה והדמויות המרכזיות כבר למדו את לקחן והשילו מעליהן את גאותן; כשהשיא כבר מאחורינו והכל בא על מקומו בשלום, לשם מה דרושים פס' כ-כז? האין המלים "כברת ארץ" (פס' יט βb) – ההופכות את הסיום לסיום תלוי – משמשות בתפקיד של וו שעליו בא המוסיף לתלות תמונה משנית? אכן, אפשר להביא כמה נימוקים למשניות הקטע האחרון:

א. גיחזי, נער איש האלוהים, לא הוזכר בסיפור קודם לכן, אף שהיו לכך לפחות שתי הזדמנויות: בעיצוב השליחות ששיגר הנביא אל המלך (פס' ח), ובשילוח המלאך אל נעמן (פס' י). בשני כתובים אלה ניתן היה להמיר את המלאך בגיחזי.
ב. גיחזי אינו מרבה להופיע בסיפורי אלישע. למעשה הוא נזכר (פרט לתמונה שלנו) בסיפור אחד – מעשה השונמית (מל"ב ד: ח-לז) ובהדו (שם ח: א-ו).
ג. שילוב גיחזי במקומנו אף מעורר תמיהה בהמשך מחזור סיפורי אלישע – הדעת אינה סובלת כי גיחזי המקולל, המצורע כשלג, יתיצב בפני המלך ויספר בשבח אלישע, האיש שהמיט עליו את הצרה (מל"ב ח: ד-ה).
ד. ניתן להצביע על מניע להוספת התמונה: בסיפורי הצרעת של משה, הן במעשה האות (שמ' ד: ו-ז), והן במעשה צרעת מרים (במד' יב: א-טו) מציג המספר שני שלבים: שלב ההצרעה ושלב הריפוי. סיפורנו (פס' א-יט ab) מציג רק שלב אחד – הריפיי; שמא נתעורר יצרו של המוסיף לדמות את סיפור אלישע לקורותיו של אדון הנביאים, וללמדנו כי כוחו רב גם בהצרעה?
ה. גריי, הרואה בפס' כ-כז תוספת, משער כי הם נועדו לדרוש את השם גיחזי: jahide בערבית משמעו היות חמדן.¹

דומה כי בחינת נימוקים אלה אחד לאחד יש בה כדי להפריכם.
א. מספרנו אינו מזכיר את גיחזי לפני שהזכרתו חיונית. זו דרכו לכל אורך הדרך: כך, למשל לא הזכיר את עבדי נעמן (פס' יג) קודם שנצטרכה להם עלילת הסיפור.² ויתרה מזאת, הזכרת גיחזי תחת "מלאך" אנונימי היתה עלולה ליצור רושם מוטעה, כאילו בכוחו ובדברו התחולל הנס.³
ב. הופעת גיחזי רק בסיפור אחד מחוץ לסיפורנו אינה מעידה על משניותו בסיפורנו. וכי הופעתו בסיפורנו יכלה לשמש בסיס לקביעת משניותו בסיפור השונמית?
ג. נימוק זה חזק הרבה יותר מקודמיו, אך יש בו קושיה לעורך הסופי של המחזור ולא לבעל סיפורנו.
ד. המגמה של דימוי סיפור אלישע לסיפורי משה עשויה להיות מניע ראשוני של בעל הסיפור המקורי – ולאו דוקא של מוסיף משני.
ה. הנחתו של גריי בדבר מדרש השם קשה במיוחד: קשה ההכרח לרעות בשדות הערבית כדי למצוא שורש מתאים לתכונות אופיו של גיחזי בסיפורנו. קשה עוד יותר ההנחה שדוקא לסיפורנו, שלא הזכיר את גיחזי (פס' א-יט αb), יוסף קטע שתכליתו לדרוש את שמו.

שאלת האותנטיות של הפס' כ-כז תמצא אפוא את פתרונה רק מבדיקת הפסוקים בהקשרם הספרותי: מבחנה האמיתי של תמונה זו הוא בתשובה לשאלה, אם היא תורמת משהו לעיצוב המסר של סיפורנו – אם היא מאירה פן היוצא מקופח בלעדיה, אם יש לה זיקה של ממש לתשעה-עשר הפסוקים שלפניה, ואם יש רכיבים המצפים להשלמתם ולהארתם דוקא מתוך הפס' כ-כז.

פס' כ:
ויאמר גיחזי נער אלישע איש האלהים הנה חשך אדני את נעמן הארמי הזה מקחת מידו את אשר הביא חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה:

פסוק זה והתמונה המסיימת כולה פותחים אפוא בגיחזי. מהו תפקידה של דמות זו – להאיר את הדמויות הראשיות של אלישע ונעמן? לבטא רעיון? ואולי למלא את שתי המשימות כאחת?

עם הצגתו בפנינו מכונה גיחזי "נער אלישע איש האלהים". לכאורה תואר זה ארוך יתר על המדה, שהרי אנו כבר יודעים היטב כי אלישע הוא איש האלוהים. ואכן, המלים "איש האלהים" אינן מופיעות בנוסחי וטיקנוס ואלכסנדרינוס של תה"ש! אך דוקא מלים אלה חשובות עד מאד: הן שבות ומזכירות לקורא, כי אלישע הוא שליח – שליחו של ה' – ולא נביא: הן מאצילות מדמותו של השולח על הנס שיחולל השליח בסוף התמונה – הצרעת גיחזי.⁴ זאת ועוד; הן מציגות בבת אחת את מערכת הכפיפויות הרלבנטיות לתמונה זו: גיחזי הוא נער אלישע ואלישע הוא שליחו של אלוהים.⁵ אף לנער אלישע, לגיחזי, נערים משלו (פס' כג). בהמשך ניוכח לדעת, כי כפיפותם לו מבוססת על כזב ומרמה – מה שיעלה בקנה אחד עם אופי כפיפותו שלו לאלישע.

דברי גיחזי בכתובנו אינם מופנים לדמות מן הדמויות. הוא עומד ודובר אל עצמו או אל קהל הצופים (או הקוראים).⁶ תהליך זה של דיבור אל קהל בולט כאן אף יותר מאשר בפס' ז, יא-יב (וראה דברינו לעיל), ובכל זאת נלמד בהמשך, כי היו לו לגיחזי שותפים לפשע, והיה עליו להכניסם בסוד הענין.

את דבריו פותח גיחזי באינטרפרטציה של מעשי אלישע, אינטרפרטציה שאינה הולמת בהכרח את כונת אדוניו. גיחזי מכנה את אלישע "אדני". כך ימשיך ויכנהו גם כאשר יעשה שימוש זדוני בשם אדוניו וישקר לנעמן (פס' כב), וכך יציג המספר את אלישע כ"אדוניו" של גיחזי כשישוב הנער ויתיצב אצל אדוניו (פס' כה). דוקא המשך השימוש בכינוי "אדון" לעיצוב יחסיהם של אלישע וגיחזי – לאחר שנעמוד על קנקנו של האחרון – יש בו כדי לזרוע אור על הכפיפות המזויפת של גיחזי לאלישע – ואף לה' – אשר תתברר במהלך התמונה. אם בפס' יח עוצבה כפיפותו החיצונית-הטכנית של נעמן לאדוניו ולאלוהי אדוניו, שאינו אלוהים, כאן עדים אנו לתופעה שלילית מגונה עוד יותר – כפיפות מזויפת לאיש האלוהים ולה' בכבודו ובעצמו, הגוררת מעשים שאין הדעת סובלתם. גיחזי לא הבין – או לא היה מסוגל להבין – מדוע "חס" אלישע על נעמן ונמנע⁷ מקחת שי ממנו. אין הוא יודע כי הכפיפות לה' היא שחייבה את הנביא שלא ליטול לעצמו טובת הנאה. גיחזי רואה הכל במישור האנושי הצר, המוגבל, של יחסי תן וקח.

גיחזי אינו מכבד את הזולת; את אלישע כינה בתואר "אדני" רק משום שהוא עבדו בפועל, ואת נעמן הוא מכנה בבוז גדול "נעמן הארמי הזה" (והשוה לכינויי גלית בשמ"א יז: "הפלשתי הערל הזה" – פס' כו, לו; "הפלשתי הזה" – פס' לב, לג לז).⁸ וראה מה שהערנו לעיל (פס' ז) על שימוש מלך ישראל בתואר "זה" לאפיון עמיתו הארמי.⁹ זרותו של נעמן, היותו ארמי, משמשת בפי גיחזי כעילה לזלזול בו.¹⁰ הדמויות אשר אינן יודעות סדר כפיפויות מהו מקילות ראש בזולתן, אף אם הזולת נעלה מהן.

גיחזי רוגז על אדוניו, כי נמנע מ"קחת מידו"¹¹ של נעמן דורונות. הוא עצמו יטול את השלל שיגזל במרמה מידי נעריו, השותפים לפשעו (פס' כד). הנה כך, כשגיחזי מדבר על "אשר הביא" נעמן, חוזרות לעלילה המתנות אשר לקח נעמן בידו בצאתו ארצה ישראל. בתמונה זו יבואו לידי ביטוי גם הפרטים שנזכרו בפס' ה: הכסף והבגדים.

המדרש מבקש להשלים פער בעלילת סיפורנו – להסביר כיצד נודע לגיחזי, כי אדוניו לא נטל את שכרו מנעמן: "... וגיחזי על לשונו נטרד. בשעה שנצטרע נעמן ונתרפא על ידי אלישע, התחיל נעמן ליתן כסף וזהב ודורונות לאלישע ולא רצה לקבל, היה גיחזי משמש לפני אלישע, ראה את הכסף ואת הזהב ואת הבגדים, ואמר 'חשך אדני את נעמן'..." (תנח' בובר דף כב: ע"א).¹²

גיחזי, אשר לא הבין כי משום כבודו של ה' נמנע אלישע מקחת שי, נשבע בשמו של ה' כי אכן יקח: "חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה". גיחזי נוקט ממש אותה נוסחה שנקט אלישע בשבועתו שלא יקח (פס' טז),^12א וכך לעומת כפיפותו האמיתית של הנביא לשולחו מוטעמת כפיפותו המזויפת של נערו לשולח ולשלוחו גם יחד. תחילה מזכיר גיחזי, את כפיפותו לנביא ("אדני") ובהמשך – את כפיפותו לה' ("חי ה'"), וזאת בדומה לנעמן אשר ביטא תחילה את כפיפותו החיצונית למלכו, ורק בהמשך – את זו הנובעת ממנה, כפיפותו החיצונית לאלוהי מלכו, רמון. כפיפויות של אמת סדרן הפוך: הכפיפות לשולח, ההכרה בו, באלוהי ישראל (פס' טו) היא המובילה את נעמן לכפיפות לנביא ולהצעת המתן.

המדרש אכן כרך את שבועת אלישע ואת שבועת גיחזי. במנותו י"א דברים שעליהם באה צרעת נזכר כאחד מהם: "ועל המחלל ש"ש [=שם שמים] זה גיחזי שרץ אחר נעמן ליטול ממנו ממון שנא' וירדף גיחזי אחרי נעמן'. אלישע קידש את שמו של הקב"ה שלא רצה ליטול מנעמן כלום וגיחזי רדף אחריו ונשבע לו לשקר ששלח אצלו שישלח לו ממון; נמצא זה מחלל שם שמים מה שקידש אלישע. א"ל הקב"ה לגיחזי רשע אתה אמרת 'חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה' נשבעת בשמי כדי לחללו חייך מאומה אמרת ומומו אתה נוטל 'וצרעת נעמן תדבק בך'..." (במ"ר ז:ה).

תוכן שבועתו של גיחזי נפתח בצירוף "כי אם", שכבר הופיע בסיפורנו פעמים, בדברי נעמן בפס' טו, יז. בפי נעמן הושמו מלים אלה בהקשרים נאצלים – הכרתו ביחודו של ה' והכרזתו כי רק אותו יעבוד, ואילו בפי גיחזי מופיע הצירוף בהקשר מביש. לשון "כי אם" הרווחת בשבועות¹³ מלווה כאן בפועל בזמן עבר,¹⁴ "רצתי" – ללמדך כי החלטתו של גיחזי נחושה עד כדי כך שהוא רואה אותה כאילו כבר נתגשמה! ואכן, חזרת הביטויים בכתוב הבא ("ויראה נעמן רץ אחריו") מעידה, כי מיהר להוציא את מזימתו מן הכוח אל הפועל.

על ריצתו של גיחזי אחרי נעמן מעיר המדרש: "הה"ד 'שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו' (מש' ו:טז)... וא"ר יוחנן וכולן לקו בצרעת... 'רגלים ממהרות לרוץ לרעה' (שם, פס' יח) מגיחזי שנא' 'ויאמר גיחזי נער אלישע... כי אם רצתי אחריו'..." (ויק"ר טז: א).

בדברי גיחזי "ולקחתי מאתו מאומה" מהדהדת לא רק שבועתו ההפוכה של אלישע, אלא אף דבר העם לשמואל: "ולא לקחת מיד איש מאומה" (שמ"א יב:ד) גיחזי נשבע לקחת מאתו, ודוק: זו היתה אמנם בקשת נעמן מאלישע: "קח נא ברכה מאת עבדך" (פס' טו).

שבועת גיחזי היא לקחת "מאומה". אין הוא מתכון ליטול את כל העושר שהביא עמו נעמן אלא משהו ממנו, שהרי יקשה עליו לתרץ את נטילת הרכוש הרב לאחר סירובו של אדוניו.¹⁵

פס' כא:
וירדף גיחזי אחרי נעמן ויראה נעמן רץ אחריו ויפל מעל המרכבה לקראתו ויאמר השלום:

המספר אינו משתהה ואינו משלים פערים. אין אנו שומעים מאומה על הנערים אשר יצטרפו אל גיחזי ויסייעו בידו להפיק את זממו, ואין אנו יודעים כיצמד הדריכם לקראת המשימה ופרטים כיוצ"ב. אצה לו למספר הדרך להראותנו, כי דעת גיחזי נחושה להשיג את מבוקשו. גיחזי אמר "כי אם רצתי אחריו" ואולם המספר מציג את ריצתו כרדיפה – כל כך משום של'ריצה אחרי' יש במקרא קונוטציה חיובית¹⁶ בעוד שלרדיפה אופי שלילי מנקודת ראותו של הנרדף. כונת הרודף היא להזיק לנרדף.¹⁷

המספר האוביקטיבי יודע אל נכון כי גיחזי רודף, אך על נעמן, שאינו יודע מה בלבו של גיחזי, נאמר: "ויראה¹⁸ רץ אחריו", בהתאמה למלותיו של גיחזי. גיחזי, שלא יציג את מעשיו ואת כונותיו שלו באור שלילי, ונעמן, שלא יעלה על דעתו ליחס למשרת איש האלוהים כונה שלילית – שניהם נוקטים אותה הלשון.

תגובתו של נעמן נוכח המראה – נער איש האלוהים הרץ אחריו – מידית ונמרצת: "ויפל מעל המרכבה לקראתו". נוסח תה"ש "ויפן", היוצר התאמה עם דברי אלישע בפס' כו: "... לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך", אינו עדיף על "ויפל". מלת "ויפל" ממחישה את להיטותו של נעמן לפגוש את נער איש האלוהים, את חפזונו לירד לקראתו – והשוה ברא' כד: סד: "ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל". כתוב זה ממחיש להפליא את השינוי שחל בנעמן. האיש אשר ניצב לפתח ביתו של אלישע "בסוסיו וברכבו" (פס' ט) נפל עתה מעל מרכבתו לקראת משרתו של אלישע! עתה הוא מבין אל נכון את מערכת הכפיפויות. בכך מסייעת אפוא הופעתו של גיחזי באפיון נעמן ובעצוב התמורה שהתחוללה בתפישתו.

במלה "השלום" פותח נעמן סדרה של חילופי דברים בינו לבין גיחזי: דבר נעמן לגיחזי (פס' כא), תשובת גיחזי לנעמן (פס' כב), ושוב דברי נעמן שלו ניתנת הפעם בזכות המלה האחרונה (פס' כג).

השיחה בין נעמן לגיחזי מזכירה, כמובן, את שיחתם של נעמן ואלישע (פס' טו-יט):

מבנה שיחתם של נעמן וגיחזי דומה למבנה השיחה אשר תחתום את סיפורנו, שיחת אלישע וגיחזי. אלישע יפתח בדברים (פס' כה), גיחזי ישיב לו (שם) ואלישע יקלל את גיחזי ולו תהיה זכות המלה האחרונה (פס' כו-כז).

שיחת נעמן וגיחזי נפתחת במה שסיימה שיחתו של נעמן עם אלישע. אלישע בירך את נעמן "לך לשלום" (פס' יט), ואילו נעמן – החרד מן הסתם לשלום אלישע בראותו את מרוצת עבדו – פותח במלת "השלום".¹⁹

פס' כב:
ויאמר שלום אדני שלחני לאמר הנה עתה זה באו אלי שני נערים מהר אפרים מבני הנביאים תנה נא להם ככר כסף ושתי חלפות בגדים:

לתשובתו המרגיעה "שלום",²⁰ מסמיך גיחזי את המלה "אדני"; מול נעמן שנשלח על ידי אדוניו אל אלישע, נשלח גיחזי, כביכול, על ידי אדוניו אל נעמן. הסימטריה – לכאורה, שלמה, ובמהלך עיצובה תעבור הצרעת משלוחו של מלך ארם לשלוחו המדומה של איש האלוהים. הדמיון בין דברי גיחזי בפסוקנו לבין דבר השליחות באגרתו של מלך ארם מעיד על הכונה המודעת לעצב סימטריה:

פס' ו: "ועתה כבוא הספר ... שלחתי אליך את נעמן עבדי..."
פס' כב: "אדני שלחני לאמר הנה עתה זה באו אלי..."

גיחזי מכלכל את מעשיו בערמה רבה. אין הוא סותר את דברי שבועתו של אלישע: איש האלוהים נשבע כי לא יקח מאומה, ואכן, גיחזי אינו מבקש עבור אלישע אלא למען הנערים הנזקקים.

אלישע לא צפה את בוא הנערים ואת מחסורם, וכדברי המלבי"ם: "... כי יתפלא נעמן שתחלה לא רצה (אלישע) לקחת ואיך ישלח עתה ויבקש? השיב 'הנה עה זה באו' שהתחדש דבר שלא היה תחילה כי אלה באו עתה ולוקח בעבורם דרך נדבה, 'תנה להם' – שאין הנביא לוקח לצרכו רק להם ובעבורם".

גיחזי משוה לאלישע דמות מעין זו של אברהם, שנשבע כי לא יקח "מחוט ועד שרוך נעל" (ברא' יד: כג) – אך ביקש כי יותן לאנשים אשר סייעו בידו ליטול את חלקם (פס' כד).

לאחר שהשיב לנעמן בשלום, פותח גיחזי במלות הקסם "אדני שלחני", מפני שאדוניו הוא מקור של סמכות לנעמן, שאף הציג עצמו כעבדו (פס' טו-יח).²¹

בפי אלישע, שם גיחזי דברים שהוא מצטטם כדיבור ישיר: "עתה זה", היינו ממש בזה הרגע,²² אירע המקרה המחייב אותי לשנות ממה שאמרתי קודם.

הסיפור המפורט שבודה גיחזי מלבו משכנע ביותר:²³ הבאים אליו, לכאורה, הם מבני הנביאים, וכידוע בני הנביאים אינם מן העשירים: אלמנתו של אחד מהם זועקת באזני אלישע כי הנושה בא לקחת את ילדיה לעבדים (מל"ב ד: א); אחר מפיל גרזן שאול אל המים כאשר הם בונים להם מקום לשבתם (ו: ה).²⁴

כדי לשוות לתמונה אופי אמין יותר, טוען גיחזי, כי בני הנביאים הגיעו מ"הר-אפרים", - ואכן בבית-אל, הנחשבת על הר-אפרים,²⁵ יש קיבוץ של בני נביאים הקשור באלישע (מל"ב ב: ג).

שני "בני הנביאים" המדומים מוצגים בפי גיחזי כ"נערים" – הן משום שהוא עצמו "נער", "נער אלישע" (פס' כ) – והן כדי להדגיש את מערכת הכפיפויות המזויפות: הנערים הללו הם למעשה נעריו של הנער... (פס' כג).

כשגיחזי מדבר על הנערים הללו, אין הקורא יודע עדיין אם אכן הביאם עמו כדי לשכנע את נעמן באמיתות דבריו, אם לאו. כדרכו, אין מספרנו מעמיד את הדמויות המשניות על הבמה עד אשר נוכחותן נדרשת למהלך העלילה.

לאחר שגיחזי הסביר את הרקע לפניתו, הריהו מבקש: "תנה נא להם" – מלים המזכירות לנו את בקשת נעמן מאלישע: "קח נא" (פס' טו) ואת בקשתו השניה: "יתן נא לעבדך..." (פס' יז).

גיחזי "צנוע" בבקשתו: בעוד שנעמן הביא עמו "עשר ככרי כסף... ועשר חליפות בגדים" (פס' ה)²⁶ מבקש גיחזי "מאומה" (פס' כ) – "רק", "ככר כסף ושתי חלפות בגדים".

יש שהציעו לראות במלים "שתי חלפות בגדים" תוספת, שנועדה ליצור התאמה מסוימת עם פס' ה,²⁷ אך דומה שלמלים אלה תפקיד חשוב: העובדה, שגיחזי הביא עמו שני נערים ועבורם הוא מבקש שתי חליפות בגדים, תעורר את נעמן להציע ככרים תחת ככר אחד שמבקש גיחזי. נראה שבאופן זה מתכנן גיחזי לא רק את דבריו הוא אלא אף את תגובת נעמן.

פס' כג:
ויאמר נעמן הואל קח ככרים ויפץ בו ויצר ככרים כסף בשני חרטים ושתי חלפות בגדים ויתן אל שני נעריו וישאו לפניו:

תשובת נעמן מסיימת את השיחה בין נעמן לגיחזי; גיחזי אשר תיכנן, כאמור, את תגובת נעמן, מואיל להיעתר להצעתו הנדיבה של הארמי, מפגין "השלמה" שבשתיקה, עם לקיחת הכסף הרב, כשם שאלישע נענה בהשלמה אילמת לבקשת הארמי לקחת אדמה.

נעמן הולך ומפציר בגיחזי: תחילה הוא מבקש "הואל" (= הסכם),²⁸ ועל המשך נסיונו מעיד הכתוב במלים "ויפרץ בו". אין לקבל את נוסח וטיקנוס של תה"ש המשמיט מלת "הואל"שכן המספר מעצב כאן ניסיון עקש להשפיע. צירוף מילת "הואל" והפצרה יחדיו אכן מצינו בשופ' יט: ו-ז: "ויאמר אבי הנערה אל האיש הואל נא ולין ויטב לבך ויקם האיש ללכת ויפצר בו חתנו וישב וילן שם". במקומנו, שלא כמו בקטע המצוטט, מעלים נסיונותיו של נעמן חיוך. שם, בשופטים, הפציר החותן בחתנו כי זה לא נענה לבקשתו "הואל" ואילו כאן, ההפצרה היא בבחינת התפרצות אל דלת פתוחה: גיחזי אינו מתכון לסרב. נעמן מפציר אפוא במי שנכונותו לקחת שלמה.

זאת ועוד: ההפצרה בגיחזי "ויפרץ בו"²⁹ (גם מלים אלה משמיט נוסח וטיקנוס!) מעוררת במכוון את זכר הפצרת נעמן באלישע בפס' טז: "ויפצר בו לקחת וימאן", הפצרה שבאה לאחר סירוב.^29א התנהגותו המחפירה של גיחזי בולטת עוד יותר על רקע התנהגותו הנאצלת של אדוניו: האדון לא נענה להפצרה, וסירובו סירוב מוחלט, ואילו הנער אינו מסרב כלל, ונענה בחפץ לב להפצרה כי יכפיל את לקיחתו.

שאלה היא, אם נעמן מפציר בגיחזי בכנות, מתוך רצון לסייע ככל האפשר לבני הנביאים ולמלא אחר רצון איש האלוהים – או שמא הוא מבטא בדבריו את תחושתו כי גיחזי משקר לו. יש בכתובנו רמז דק המעיד כי נעמן אכן יודע את זדון לבו של גיחזי, וכי הוא מבקש ללעוג לו: גיחזי ביקש מנעמן: "תנה נא להם", לנערים, ואילו נעמן משיב לו "קח" – אתה! ודוק: אותו פועל ממש נקט כדי להציע ברכה לאדוניו של גיחזי (פס' טו).

בספרות חז"ל מתבטאת בדרך שונה ההנחה כי נעמן חושד בגיחזי: את מלת "הואל" מפרשים במובן "הישבע" – הישבע שאלישע שלחך, וקח כפלים: "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן. על שבעה דברים נגעים באין... ועל שבועת שוא דכתיב 'ויאמר נעמן הואל קח ככרים' וכתיב 'וצרעת נעמן תדבק בך וגו'" (ערכ' טז: ע"א),³⁰ ובפירוש רש"י: "השבע ששלחך".³¹

בעקבות הסכמתו האילמת של גיחזי צורר³² נעמן את הכסף בשני חרטים – שני נרתיקים.³³ נעמן נוהג, על כל פנים, כאילו הוא מאמין לגיחזי, וכאילו הוא מעניק את הכסף עבור הנערים: אין הוא נותן את הכסף כולו ביד גיחזי אלא צר כל כיכר בחרט לחוד. החזרה על המספר – "בשני חרטים" ו"שתי חלפות בגדים" – באה לחזק את הקשר שהצבענו עליו לעיל, בביאור הכתוב הקודם: גיחזי הוא שהזכיר שתי חליפות בגדים, כדי לעורר את נעמן להציע שני כיכרות כסף.

בהמשך הפסוק לא ברור מיהו נושא המשפט ומיהו מושאו. האם נעמן הוא הנותן לנעריו שלו, או שמא מדלג המספר, כדרכו, על שלב בינים בלתי נחוץ, ומספר כי גיחזי (אשר לקח מיד נעמן) נותן לנעריו הוא. לדעת רש"י³⁴ נושא המשפט הוא נעמן: "'שני נעריו' של נעמן נושאים 'לפניו', לפני גיחזי" (ונעמן שולח את נעריו בשל חשדנותו, כדי לודא שהכסף אמנם נועד לבני הנביאים ולא לגיחזי).³⁵ פירוש זה אף נובע מן העובדה שהזכרנו לעיל – הנערים לא הוצגו קודם לכן, בצאת גיחזי לרדוף אחר נעמן.

אך דומה בעיני כי הנערים הם נערי גיחזי, שהיו עמו מן ההתחלה – והכתוב מזכירם רק כאן כשהעלילה צריכה להם. מספר הנערים, שנים מחזק רושם זה. הנערים הופכים כאן ל"נעריו", ללמדך שאין הם מבני הנביאים אלא סתם שני אנשים ואולי אפילו מפוקפקים הסרים למרותו של גיחזי; נערים הכפופים ל"נער אלישע".

כפיפותם של השנים לגיחזי היא כפיפות ארעית – כדרכה של התמונה כולה (פס' כ-כז), המציגה כפיפויות לא ממשיות. בכתוב הבא, כאשר ינתק הקשר הזמני, המקרי כמעט, בין גיחזי לשנים, הם יכונו "האנשים".

כזכור לאחר שאלישע סירב ליטול מתנה מנעמן, ביקש האחרון "משא צמד פרדים אדמה" (פס' יז), והנה כאן מבקש גיחזי ליטול מעין "משא צמד נערים". לשם הניגוד וכדי לעורר את זכר הכתוב על בקשת נעמן – מופיעים דוקא שני נערים, והמספר אף נוקט לשון נשיאה: "וישאו לפניו". בשל עמידתו לפני ה', בשל כפיפותו לה' סירב אלישע ליטול שכר מנעמן; גיחזי, שאינו מכיר במקומו בסולם הכפיפויות – נוטל במרמה את השכר שהוצע לאדוניו אגב מנהג אדנות. כדי להדגיש את הניגוד מתוארת כפיפותם של שני הנערים בעובדה שהם נושאים את שללו "לפניו".

בכתוב זה מסיים נעמן את תפקידו בסיפורנו וכל דמות יוצאת לדרכה. שיחת נעמן ואלישע נסתיימה בדברי פרידה של אלישע. לא כן שיחת נעמן וגיחזי; לגיחזי האץ להעשיר אין פנאי לדברי נימוסין...

פס' כד:
"ויבא אל העפל ויקח מידם ויפקד בבית וישלח את האנשים וילכו:

כתוב זה מתאר את פעולתו הנמרצת של גיחזי להשלמת זממו; לפיכך הוא מרבה בפעלים שגיחזי הוא נושאם: "ויבא... ויקח... ויפקד... וישלח".³⁶

גיחזי מקפיד לטשטש את עקבות מעשהו: כל עוד הלכו בדרך נתן לנערים לשאת את השלל – לא רק כדי לא להתאמץ, אלא גם כדי לא להראות שהכסף או הבגדים בידו. בהגיעו אל העופל, אל המצודה הפנימית,³⁷ הוא מעז ליטול את השלל. כיון שגיחזי מבקש לעשות מעשיו בסתר, תירגם הארמי עופל מלשון אפל: "אתר כסי", ובדומה תה"ש: σκοτελόν = מקום חשאי,³⁸ והוולגטה vesperi = בערב. רד"ק מפרש את הנוסח הארמי כאילו תירגם מן "'עפלים' שפירושו תחתוניות שהוא מקום נסתר". רלב"ג יודע, כי "עפל" משמעו מקום גבוה, מקום המצודה, ומסביר: "הנה העופל הוא מקום גבוה והיה שם בית חזק ולזה שם כספו שם כדי שיהיה יותר נשמר".

בהגיעו לעופל לוקח גיחזי את שללו מידם של הנערים, ובכך מקיים מה שאמר לו נעמן "קח" – ובניגוד לאלישע אשר לדבריו, "חשך... את נעמן הארמי הזה מקחת מידו את אשר הביא" (פס' כ).

המלים "ויפקד בבית" ממשיכות בתיאור תהליך ההסתרה. "ויפקד" (בנין קל) במשמע של הפעיל – הפקיד.³⁹ עם זאת המשמעות של הקל – ספר⁴⁰ מצטרפת יפה לזו של ההפעיל: גיחזי רודף הבצע סופר ומונה את שללו, אף שהוא יודע היטב מה גודלו.

גיחזי משלח את הנערים, שותפיו הזוטרים לדבר המרמה, בלי לתת להם מאומה מן השלל, והדבר מלמד על אופיו: אפילו פרק במוסר של גנבים אין הוא יודע... ומה ששילוח הנערים ריקם עורר אף הוא את הרושם המוטעה שהם נערי נעמן, וראה פירוש המלבי"ם לכתובנו: "'ויבא אל העפל' בודאי נעמן היה מסופק אם היה דבר זה בשליחות הנביא, ולדעת חז"ל השביעו וכפרש"י 'הואל השבע וקח ככרים', לכן שלח עמו שני נעריו שיראו אם הנביא לוקח הכסף, וגיחזי התירא שכשילכו עמו עד לעיר יודע הדבר, ולכן תיכף שבא אל העופל והבצר שהוא חוץ לעיר לקח מידם ויפקד בבית היינו שפקד בבית שבעופל ועשה שידמה להם שהוא בעל הבית שם, ופוקד ומצוה, ובזה התעה אותם שישובו לדרכם".

הפועל הסוגר את הכתוב: "וילכו" הוא היחיד שנושאו אינו גיחזי, אך גם הוא אינו אלא תוצאה של פעולת גיחזי שילוח האנשים, המבטיח, לכאורה, כי לא יהא עוד בסביבה מי שיגלה את קלונו.⁴¹

במחזור סיפורי אלישע קוראים אנו על מצורעים השוללים שלל: "כסף זהב ובגדים" (מל"ב ז:ח והשוה לפס' ה בפרקנו)⁴² – ממחנה הצבא הארמי ומטמינים אותו, אך לבסוף הולכים ומספרים בית המלך לבל ימצאם עוון (שם, פס' ט); גיחזי, לעומת זאת, נטל שללו, הטמינו ולא גילה בית אדוניו – ועל כך נצטרע.

פס' כה:
והוא בא ויעמד אל אדניו ויאמר אליו אלישע מאין גחזי ויאמר לא הלך עבדך אנה ואנה:

רק לאחר שסיים את מלאכת הטמנת השלל, ולאחר שסילק מעל דרכו את העדים-השותפים למעשה המרמה הוא מתיצב בפני אלישע. בואו אל אדוניו צוין במלים "ויעמד אל אדניו": אמנם הכתוב מכנה את אלישע "אדניו", אך אנו כבר יודעים היטב, שכפיפות גיחזי לאלישע מזויפת. לפיכך לא כתוב "ויעמד לפני אדניו" – ביטוי של כפיפות אמת (וראה לעיל הפס' טו-טז, המציינים את כפיפות נעמן לאלישע ואת כפיפות אלישע בפני אלוהיו) אלא "ויעמד אל", דהיינו עמידה אצל, ליד, עמידה שאין עמה כפיפות (וראה שמ"א יז: נא: "וירץ דוד ויעמד אל הפלשתי ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימתתהו").^42א

גיחזי סבר, כי הצליח להונות את הכל – אף את אדוניו – אך זה פותח עמו בשיחה ומוכיחו על פניו. כבר הערנו,⁴³ כי מבנה השיחה בין גיחזי לאלישע מקביל למבנה שיחתם של גיחזי ונעמן: לעיל פתח נעמן בדברים אל גיחזי (פס' כא); הלז השיב (פס' כב), ונעמן סיים את הדיאלוג (פס' כג); להלן פותח אלישע (פס' כה), גיחזי משיב, ואלישע מקלל אותו ונועל את השיחה (פס' כו-כז). משיחתו עם נעמן יצא גיחזי ברכוש גדול, ואילו משיחתו עם אלישע יצא נגוע בצרעת עולמית, לו ולזרעו אחריו.

שאלתו של אלישע "מאין גיחזי"⁴⁴ מניחה שגיחזי בא מן הדרך, וכתרגום הארמי "מנן את אתי גיחזי"⁴⁵ – רוצה לומר שאלישע יודע היטב מה עולל עבדו. שאלת אלישע מזכירה את שאלת ה' לאדם: "איכה" (ברא' ג: ט) ואת שאלתו לקין: "אי הבל אחיך" (שם ד: ט). בכל המקרים הללו יודע השואל היטב את התשובה לשאלתו, אך מניח לנשאל להסביר את מעשהו. הסברי הנשאלים אינם אלא נסיונות התחמקות עלובים המציגים אותם בקלונם. גיחזי, שאינו מכיר בכפיפותו לאלישע ואינו ער לכך כי הנביא יונק את כוחו מה', מבקש להערים על אלישע ולהסתיר ממנו את האמת, אך השקר מגלה יותר משהוא מכסה; על ראש הגנב בוער הכובע: אם תשמיט מדברי גיחזי את המלה הפותחת אותם "לא", תגלה את האמת כי אכן הלך "אנה ואנה".⁴⁶ ובכל זאת, גם הפעם מוצא גיחזי את הדרך להימנע משקר, לפחות במובן המלולי (כשם שהצליח להימנע מסתירת שבועתו של אלישע שלא ליטול לו מתת מנעמן): הוא אומר "לא הלך", ואכן לא הלך גיחזי אחר נעמן כי אם רץ (פס' כא)...

גיחזי המתחמק מגילוי האמת נוקט גינוני כבוד ומגדיר עצמו כעבדו של אלישע. הניגוד בין השקר לבין גילוי הכפיפות זועק. ומה רב ההבדל בין גיחזי המציג עצמו כ"עבדך" לבין נעמן שעשה כן חמש פעמים בבטאו כפיפות אמת (פס' טו-יח).

על מרמת גיחזי ישיב אלישע בכתוב הבא, כשהוא עושה את מלות גיחזי יסוד לדבריו שלו: "לא לבי הלך..."

פס' כו:
ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות:

ראשית, תשובתו של אלישע מעידה עליו שהוא בעל כח ראיה למרחק, כמות שמצינו בהמשך מחזור סיפוריו: ידיעותיו על תנועות הצבא הארמי וההתרחשויות בחדרי חדריו של מלך ארם (מל"ב ו: ח-יב), וכן כי מלך ישראל שלח ללכדו (שם, פס' לב-לג). ראייתו אינה רק למרחק אלא אף חודרת לעתיד: הוא צופה את מותו של בן-הדד ואת מעלליו של חזאל לישראל (ח: י-יג).⁴⁷

דומה שכושרו זה של הנביא המתגלה בפסוקנו מעיד כי כוחו הנבואי גבר משעה שהכיר בכפיפותו לה'. קודם לכן נזקק לשמועה כדי לדעת מה מתרחש בביתו של מלך ישראל הקורע בגדיו (פס' ח) ואילו עתה עומדת לו סגולתו הנבואית כדי לצפות את הקורות במרחקים.

לשם הדיוק ראוי לציין: בפסוקנו לא נאמר שבכח הראיה דוקא נודע לאלישע מה שעולל גיחזי. כח זה מתואר כחוש, שמשכנו בלב האדם. פעולתם של חושים רבים מיוחסת במקרא ללב, וכפי שמעיר המדרש: "'ונתת לעבדך לב שמע' (מל"א ג:ט) מכאן אמרו הלב רואה, הלב שומע, הלב מדבר, הלב יודע, הלב עומד, הלב נופל, הלב מהלך, הלב צועק, הלב שמח... הלב מהלך 'ויאמר לא לבי הלך'..." (ילק"ש ב', רמז קע"ד). בהופעותיו האחרות של הצירוף 'הל"ך לב' במקרא פירושו נטיה, רצון, תשוקה⁴⁸ – ומשמע זה אינו הולם את מקומנו. התרגום הארמי, שלא הבין את מובנו של הצירוף הזה בהקשרו, המירו ברוח נבואה: "ברוח נבואה אתחוא לי".

דומה שהבחירה בצירוף זה לציון מקור ידיעתו של הנביא מטרתה לבטא את תגובת הנביא במלותיו של גיחזי ממש: זה אמר "לא הלך עבדך אנה ואנה..." וזה השיבו: "לא לבי הלך כאשר הפך...".

דברי אלישע מנוסחים בלשון תמיהה, שאלה רטורית המניחה תשובה חיובית.⁴⁹ כדי להבין את הכתוב כך אין צורך לתקנו (החלפת "לא" ב"הלא"; והשוה בוולגטה)⁵⁰ ואין גם צורך בתוספת Μέτα σοϋ (= עמך; נוסח לוקיאנוס של תה"ש).⁵¹ דומה שתוספת אחרונה זו נועדה למנוע את הבנת הצירוף על דרך החיווי, ר"ל: לבי לא הלך, חושי לא עזבוני, ומכאן שידעתי מה עוללת. אפשרות זו של פירוש מביא, לצד רעותה, המלבי"ם: "פי' לא הלך לבי ממני בעת הזאת".⁵²

לבו "ההולך" של אלישע לימדהו אפוא, כי "הפך איש מעל מרכבתו" לקראת גיחזי. אלישע עדיין אינו מגלה לגיחזי כי הוא יודע הכל. עדיין הוא יוצר רושם שזכה רק לתמונה מטושטשת כאילו ראה רק פגישה בין גיחזי ו"איש" כלשהו ולא את תוצאותיה. אמנם אלישע נוקט את הכינוי הסתמי "איש", אך זה הכינוי בו אפיין מלך ישראל את נעמן בפס' ז: "לאסף איש מצרעתו" (ראה אף במצג פס' א). התמונה שראה אלישע היתה ברורה בתכלית; בתיאורה יש גיוון קל לעומת מסירתה מפי המספר. בפס' כא סופר: "ויפל מעל המרכבה לקראתו" ובמראה אלישע: "הפך איש מעל מרכבתו לקראתך." אלישע לא חזר על הפועל נפ"ל בו ציין המספר את פעולת נעמן כי מלה זו מביעה את נכונות נעמן לכפוף עצמו בפני גיחזי. לפיכך הוא ממירה בפעל "הפך" שהוראתו בהקשר זה פנ"ה, שנ"ה כיוון.⁵³

אלישע אינו מצפה לתשובת גיחזי על שאלתו הראשונה; בשאלתו השניה (שאף היא ריטורית) הוא נוזף בגיחזי, ואגב כך מגלה כי דבר לקיחת הממון מנעמן אכן ידוע לו. התשובה לשאלה הריטורית "העת לקחת" היא על דרך השלילה המוחלטת; אברבנאל מסביר את טעם השאלה: "האם היה העת כזה אשר התקדש השם לעיני העמים ראוי והגון לשתקח כסף ובגדים": שעה ששר צבא מלך ארם, האיש המסמל את כוחה הצבאי של ממלכת האויב, הכיר בעליונות ה' ושליחו, ואף ביקש ליטול עמו אדמה כדי לעבוד את אלוהי ישראל (וזאת כתוצאה ישירה של סירוב הנביא ליטול שי ממנו!) – שעה זו אינה יפה ליטול בה ממון מן הארמי, ובכך לתת מקום לתחושה כי האדם הנוטל את השכר עשה את הנס.⁵⁴ בתה"ש ובוולגטה הופכת השאלה הכללית "העת לקחת" לשאלה (או לאמירה על דרך החיווי)המופנית אל גיחזי במישרין: Καί νϋν έλαβες τό άργύριον τά ίματια et nunc igitur accepisti argentums, et accepisti vestes -ועתה לקחת את הכסף ולקחת בגדים וגו'".⁵⁵ אך דומה שאין כל צורך לתקן את נה"מ. המשכו של הכתוב מעורר בעיה של ממש: גיחזי נטל מנעמן כסף ובגדים, ולאלה מתאימים דברי הכתוב: "לקחת את הכסף ולקחת בגדים" אך שאר המושאים – "וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות" – מה להם כאן: שהרי גיחזי לא לקחם מנעמן! הארמי התמודד עם קושי זה בתרגמו את הופעתו השניה של הפועל "לקחת" תרגום כפול: הן לשון לקיחה: "ונסיבתא" (לבושיא) והן לשון קניה: "למקני" (זיתין...): "השעה היא לך דנסיבתא כספא ונסיבתא לבושיא וחשיבתא בלבך למקני זיתין וכרמין...". גם רש"י מבין את הופעתו השניה של הפועל "לקחת" במובן לקנות:⁵⁶ "העת לקחת את הכסף להתעשר ולקחת ממנו בגדים וזיתים וגו'". כלומר: בקניית הזיתים, הכרמים וכו' הכונה לקניות שיערוך גיחזי בכסף הרב שקיבל מנעמן ובכלל זה גם בגדים. לפי פירוש זה, המלה בגדים אינה מכוונת אפוא אל החליפות שקיבל גיחזי. המספר נוקט אפוא – אליבא דפירוש זה – בשני מובניו של השורש לק"ח בכתוב אחד, תופעה שאינה זרה לסיפורת המקראית.⁵⁷ כיון שבגדים קיבל גיחזי מנעמן (ואין הוא צריך לקנותם) שמא יש להעדיף את נוסח לוקיאנוס של תה"ש: "לקחת בו גנים..." = Λήμψη έν αύτώ κηπους (ואין צורך לתקן "לקחת" ל"לקנות" – לאור מה שהערנו על מובנה הכפול של תיבת "לקחת").⁵⁸ עם זאת אין אנו בטוחים בתיקון, שכן השלשה "גנים זיתים וכרמים" תשבור את המערכת הברורה של הזוגות: "וזיתים וכרמים,⁵⁹ וצאן ובקר,⁶⁰ ועבדים ושפחות".⁶¹

את מנין הנכסים שיכול גיחזי לקנות בכספי נעמן מסיים הנביא, בכונה תחילה, ב"עבדים ושפחות": הסיפור שהחל בשפחה – בנערה הקטנה מארץ ישראל, אשר הביאה להליכת נעמן אצל אלישע – מסיים בעבד, בגיחזי, אשר לא הכיר במקום הראוי לו במערכת החברתית. גיחזי, שגילה כי כפיפותו לאלישע מזויפת, כי אין הוא עבד נאמן לנביא, יבקש להפוך לאדון ולקנות לו עבדים ושפחות, אך עונשו קרוב.

אלישע, אשר למד את מקומו היאה לו במהלך הסיפור לא בא בטענות על פגיעת גיחזי בו, באדוניו: אין הוא יוצא אף בהאשמה על ששיקר לו. הוא מאשים את גיחזי, כי במעשהו פגע במה שהושג – בהכרתו של נעמן בכפיפות הכל לה'.

פס' כז:
וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם ויצא מלפניו מצרע כשלג:

לאחר שהטיח בגיחזי את האשמותיו – האשמות שנוסחו בדרך של שאלות ריטוריות שאינן מצריכות תשובה – מבטא אלישע בפיו את קללת גיחזי: "... וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם". אלישע אינו טורח ליטול מגיחזי את מה שלקח מנעמן.⁶² המעוות לא יוכל עוד לתקון, וממילא תיבצר מגיחזי ההנאה משללו.

לא במקרה בחר אלישע להעניש את גיחזי בצרעת אשר סרה מנעמן; נעמן למד יפה את פרקו במהלך האירועים: לאחר שהבין את מקומו במערכת הכפיפויות והכיר בעליונות ה' ושליחו – ביקש להעניק ולתת "ברכה" לנביא (פס' טו) וזה ברכו "לך לשלום" (פס' יט). גיחזי, שלא הכיר בכפיפותו, וביקש ליטול מנעמן – נוטל ממנו את צרעתו.⁶³

בניגוד לגיחזי, שלא אמר דברי פרידה לאלה שעזרו לו – לא לנעמן הסבור, אולי, שסייע לדבר מצוה, ולא לנערים שהיו שותפיו למרמה – הרי אלישע נפרד בדברים הן מנעמן, שנהג כשורה, והן מגיחזי, שחטא ונתקלל.

אין זו הקללה היחידה של אלישע במחזור סיפוריו. הוא מקלל בשם ה' את הנערים שפגעו בכבודו וצעקו אחריו "עלה קרח" (מל"ב ב: כג-כד), וכן את השליש, המפקפק בהבטחת ה' בעת הרעב בשומרון (מל"ב ז: ב, יט-כ). ודוק: הקללה שמקומה במחזור לפני סיפור נעמן באה בעבור פגיעה בכבודו שלו, ואילו לאחר סיפור נעמן הקללה היא על פגיעה בכבוד השולח, על אי אמון בדבר ה'!⁶⁴

שלא כבסיפור קללת הנערים, אין הקללה במקומנו באה בשם ה'. פרט זה מיותר עתה, לאחר שלמדנו מסיפורנו, כמונו כדמויות, כי את הנס יש ליחס לה' ולא לשלוחו אפילו אין שם שמים נזכר במפורש. לאחר שהמספר חזר והזכירנו בראש התמונה (פס' כ), כי אלישע הוא "איש האלהים", ברי לנו, כי גם הצרעת גיחזי היא מדעת השולח.

צרעת באה כעונש בשני סיפורים נוספים שענינם גילוי גאווה ואי השלמה עם מערכת כפיפויות. ה' ניגע את עוזיה בצרעת על ש"כחזקתו גבה לבו עדלהשחית" ואז נטל לעצמו תפקיד של כוהן (דה"ב כו: טז-כא). מרים נצטרעה, כי דברה סרה באחיה משה והשוותה את מעמדה למעמדו: "הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר" (במד' יב:א-טו)

בסיפורנו, כבשני סיפורי הצרעת האחרים, הנס הוא איפוא עונש מה', עונש ליחיד (ולא לציבור כבני ישראל). בין הסיפורים על עונשים משמים הבאים בדרך הנס ניכר חלקם של הסיפורים על הפגיעה בקדושה- מעשה עוזיה שהוזכר זה עתה ומעשה בני אהרן שהקריבו אש זרה (ויק' י: א-ב) ובכלל זה גם פגיעה בלתי מכוונת- נגיעה בארון ה' (שמ"ב ו:ו-ח), או מעבר על טאבו אלוהי- אשת לוט ההופכת לנציב מלח (ברא' יט:כו)

אפילו נביא הפוגע בה' ולו בשוגג - נענש: כך משלם בחייו איש האלוהי העובר לתומו על צו ה' (מל"א יג: כד-כח) ויונה נענש חזור והיענש עד שהוא לומד לקח ומציית (יונה א-ד). כל נסי העונש מתחוללים אפוא על רקע פגיעה בה' או בשלוחו. אי אתה מוצא נסי עונש ליחידים על רקע של עוול מוסרי, פגיעה בזולת וכיוצ"ב. ⁶⁵

אלישע, אשר השלים בשתיקה עם המשך כפיפותו הרשמית של נעמן למלכו ולאלוהי מלכו, אינו משלים עם כפיפויותיו המזויפות של גיחזי לאלוהיו ולו - ומשלחו מעל פניו מצורע כשלג.

צרעת נעמן תדבק בגיחוזי (השוה דב' כח:ס: "והשיב בך את כל מדוה מצרים אשר יגרת מפניהם ודבקו בך") ולמעלה מזה - העונש הוא לבית גיחזי - לדורותיו, לעולם: "בך ובזרעך", וראה דב' כח: מה-מו: "ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול ה'... והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם."⁶⁶ הנצחת העונש "לעולם" יש בה כדי ללמד לקח; נושא העונש הוא ביטוי חי למסר שביקש הנביא (וביקש המספר) להנחילנו.

הנס הראשון בסיפור, ריפוי נעמן מצרעתו, חייב פעולה מסוימת – רחצת נעמן בירדן (אף שזו לבשה, כאמור, אופי של [טקס] טיהור בלבד); ואילו הנס השני – הצרעת גיחזי – דורש דיבור בלבד – קללת הנביא. אפשר שאף כאן משתקפת כונה להציג את דמות אלישע בגדולתה, וזאת מרגע שאנו והוא יודעים כי הוא יונק את כוחו מה'.⁶⁷ מי שנצטרך לשלוח את נעמן אל המים כדי שירפא יכול עתה להביא צרעת בהבל פיו.

בכפל הנסים – ריפוי מצרעת מחד גיסא והצרעה מאידך גיסא – יש מקום ראיה ברורה, שהנס אינו בגדר מקרה. אלא פרי תכנית מכוונת. גם במעשה אות הצרעת (שמ'ד: ו-ז) אנו עדים לשני שלבים, ליצירת מצב והיפוכו (וכן באות הקודם לו, המטה ההופך לנחש [פס' ב-ה]).

גם בסיפור מרים שני שלבים – הענשתה בצרעת וריפויה (במד' יב: א-טז) וכן בסיפורים נוספים שבהם הנס הוא ביטוי לעונש: עוצר הרחם בבית אבימלך (ברא' כ: יז-יח), התיבשות ידו של ירבעם (מל"א יג: ד-ו) והכאת הצבא הארמי בסנוורים (מל"ב ו: יח-כ) ועוד.⁶⁸

דבר הנביא מתגשם כהרף עין. בניגוד לנעמן, שאלישע משלחו בברכה (פס' יט) יוצא גיחזי מקולל מלפניו, וחזותו מעידה מיד על התגשמות הקללה: "ויצא מלפניו מצרע כשלג".

הביטוי "יצ"א מלפני" מדבר ביציאתו של קטן מלפני הגדול ממנו.⁶⁹ גיחזי אשר לא הכיר בסמכות אדוניו ולא "עמד לפניו" נענש ו"יוצא מלפניו". גיחזי ידע גם ידע את מערכת הכפיפויות לאשורה – כי אלישע הוא אדוניו, וכי ה' ניצב מעל הכל – ואף נשבע בשמו; במערכת זו ביקש להשתמש לצרכיו בדרך השקר והזיוף.

צרעתו של גיחזי נוראה מזו של נעמן: על נעמן נאמר במצג שהוא "מצרע" (פס' א), ועל גיחזי נאמר עתה שהוא "מצרע כשלג" (וראה ביטוי זה גם בשני סיפורי צרעת נוספים: שמ' ד:ו; במד' יב: י). פסוקנו סוגר אפוא את המעגל – נעמן נרפא, וגיחזי נצטרע.^69א נעמן הכיר בעקבות ריפויו את סדר הכפיפויות הנכון בעולמנו ואילו גיחזי נצטרע משום שלא הכיר בסדר זה, בעקבות גילוי השקר והזיוף. בין ריפויו של זה להצרעתו של זה למד אף הנביא אלישע, כי הוא "איש האלהים" – שליח הפועל מכח רצונו של אדוניו.

מגמת הפס' כ-כז

התמונה המסיימת את הסיפור כרוכה היטב בקודמותיה בכמה וכמה חוטים:

א. רק בה (פס' כב-כג) באה אל סיומה פרשת המתנות שלקח נעמן בצאתו לדרך אל אלישע (פס' ה).
ב. בברכת שלום נפרד אלישע מנעמן (פס' יט), ובשאלה לשלום פותח נעמן את שיחו עם נער אלישע.
ג. התופעה של כפיפות מדומה – כפיפות נעמן למלכו ולאלוהיו (פס' יח) מוצאת את חיזוקה בביטוי הכפיפות המזויפת – כפיפות גיחזי לאלישע ולה'.
ד. על רקע סירובו של אלישע ליטול מתת מנעמן – בשל הכרתו, כי הצלחתו בריפוי נעמן היא הצלחתו של ה' – בולטת בקשת גיחזי למתת.
ה. מול שבועת אלישע שלא יקח שי מנעמן (פס' טז) עומדת שבועת גיחזי כי אכן יקח (פס' כ).
ו. הפצרת נעמן באלישע כי יואיל ויקח (פס' טז) נענית בסירוב מוחלט, הפצרתו בגיחזי (פס' כג) מיותרת.

דמות גיחזי תורמת אפוא להארת דמותו של אלישע;⁷⁰ על רקע התנהגותו השלילית מוארת בחיוב התנהגותו של אלישע משעה שהכיר בכפיפותו לה'.

דמות גיחזי תורמת גם להארת דמות נעמן – להבלטת כפיפותו המוחלטת של האחרון לאלישע: מי שבא אל הנביא בראשית הסיפור "בסוסיו וברכבו" (פס' ט) נופל עתה מעל מרכבתו לקראת "שליחו" של הנביא (פס' כא).

דמותו של נעמן מוארת גם על דרך ניגודה לדמות גיחזי: גיחזי, משרת איש האלוהים, יודע כי הוא כפוף לנביא ולאלוהיו, אך חוטא בכפיפות מזויפת כלפיהם; לעומתו נעמן, איש גדול בארצו, לא ידע דבר על כפיפותו לה' ולנביאו, אך מקבל עת עצמו כפיפות זו באמת ובתמים.

התמונה האחרונה בסיפור ממשיכה אפוא בהמחשת רעיון הכפיפות הראויה לשולח ולשולחו: עם כפיפות מדומה של גוי לאלוהיו (ולמלכו) ניתן להשלים בשתיקה, אך כפיפות מזויפת של ישראלי לאלוהי ישראל ולשליחו לא תיתכן, ותבוא על ענשה.

הצרעת היא העונש הראוי על אי הכרה בסדר הכפיפויות, כענשם של מרים, אחות משה, והמלך עוזיה.

גם בדמותו של אלישע חל שינוי בפס' כ-כז: לאחר שלמד את לקחו, וגאותו סרה ממנו – אין הוא עושה מאומה למען שמו. אין הוא מעניש את גיחזי על שפגע בכבודו שלו, אלא על כפיפותו המזויפת! זאת ועוד, אף כוחותיו הנבואיים בתמונה זו עולים על אלה שנשתקפו בתמונות הקודמות: אין הוא זקוק עוד לשמועה, כדי לדעת מה מתחולל הרחק ממנו (פס' כו), ולשם עשיית הנס אין לו עוד צורך בפעולה (כנס הראשון) אלא בדיבור בלבד.

בראש התמונה מכונה אלישע "איש האלהים": שם השולח קרוי על שליחו, והקורא יודע כי כל מעשי אלישע בתמונה זו – ובסיפור כולו ואף במחזור סיפורי אלישע כולו – הם בכוח השולח ולכבודו.

הערות שוליים

1. גריי, מלכים עמ' 456. מעניין כי שמיט (אלישע, עמ' 78-80) אינו מסתפק בהפרדת תמונה זו, אלא טוען שגם הפס' א-יט עצמם אינם יריעה אחת. נימוקיו להפרדה בין פס' א-יד לבין פס' טו-יטa יסודם בחוסר רגישות ספרותית ובאי הבנת המסר של הסיפור השלם. הפירוק המפרז מאפיין את תפישתו לגבי סיפורי אלישע בכללם. את סדרת הנימוקים המובאת כאן בסוף למשניות הקטע כ-כז הבאתי כבר במאמרי מל"ב כ, ז עמ' 303 הע' 5, אלא שבינתים חזרתי בי מהנחת המשניות וראה הפרכת הנימוקים כאן בגוף הכתוב. להפרדה בין פס' א-יט לפס' כ-כז מתנגד גם רופא, סיפורי הנביאים, עמ' 108.
2. ובכלל, זה מנהגו של המספר המקראי בדמויות המשניות, שהוא מעלה אותן לבמה ומורידן ממנה על פי צו העלילה, וראה סימון, דמויות משניות, עמ' 33.
3. עיין בדיוננו בפס' י, עמ' 55. השוה לעיצובה המכוון של שליחות גיחזי וכישלונה במעשה החייאת בן השונמית (מל"ב ד: כט-לא), וראה רופא, שם, הע' 2.
4. בסיפורי נסים נוספים במחזור מעיד כזכור רק הכינוי "איש אלהים", כי אלישע אינו פועל מכח עצמו. מל"ב ד: לח-מא; ו: א-ז.
5. גיחזי מכונה "נער איש האלהים" גם כשהוא מונה באוזני המלך "את כל הגדלות אשר עשה אלישע" (מל"ב ח: ד). המלך שם – כמלך בסיפורנו – אינו מודע למערכת הכפיפויות ומיחס את ה"גדלות" לאלישע, וראה דברינו לפס' ז והע' 42 שם. לפיכך מוצא המספר דרך ללמד כי לא אלישע הוא בעל ה"גדלות" – וזאת באמצעות הכינוי איש האלוהים.
6. תופעה שכיחה בסיפור המקראי, וראה בר-אפרת, הסיפור במקרא, עמ' 87.
7. ל"חש"ך מ" במובן מנ"ע ראה למשל ברא' כ: ו; שמ"א כה: לט (ועיין ב.ד.ב, עמ' 362).
8. ראה עוד "המן הרע הזה" (אס' ז: ו) וכן שמ"א כה: כה; שמ"ב טז: ט; מל"ב ו: לב (מחזור סיפורי אלישע); ט: יא; ישע' כב: טו.
9. ראה עמ' 43-44.
10. ראה רופא, סיפורי הנביאים, עמ' 11.
11. לצורה "מקחת" ראה מל"א כב: ג; ירמ' לג: כו.
12. ובדומה תנח' מצרע א'.
    12א על הניגוד שבין השבועות ראה כהן, מל"ב ה, עמ' 180.
13. ראה שמ"א כו: י; שמ"ב טו: כא6.
14. וכן בשבועות שבשופ' טו: ז; ירמ' נא: יד. ראה דרייבר, זמנים, 139§ הע' 1; ברני, מלכים, עמ' 281.
15. ראה ארליך, מקרא כפשוטו, ב', עמ' 345.
16. מל"א יט: כ; שה"ש א:ד.
17. ראה לדוגמה ברא' לא: כג; דב' יט: ו; יהו' ח: טז-יז; כ: ה; שמ"א כג: כה, כח; כד: יד.
18. בתה"ש: "ויראהו" (וכן בשני כי"י עבריים, וראה שנדה, מלכים ב', עמ' 44; מונטגומרי, מלכים, עמ' 380). המתרגם הארמי חש בקושי שבהיעדר מושא ומוסיף אותו: "וחזא נעמן גברא רהיט בתרוהי".
19. ראה נוסח שאלה זה, או הדומה לו בלא ה"א השאלה: ברא' כט: ו; מג: כז; שמ"א טז: ה; מל"א ב: יג; מל"ב ד: כו (מחזור סיפורי אלישע) – בכל אלה התשובה לשאלה היא על דרך החיוב: "שלום", כמו בפס' כב בסיפורנו. השאלה מופיעה גם בפסוקים נוספים: שמ"ב יח: לב; כ:ט; מל"ב ט:יא, יח, כב,לא.
20. ראה בהערה הקודמת.
21. לצורה "אדני שלחני" השווה מל"ב יח: כז = ישע' לו: יב.
22. השוה מל"א יז:כד. ותפקיד מלת "זה" לחיזוק. ראה ארליך, מקרא כפשוטו ב', עמ' 345.
23. על התחכום שבדברי גיחזי ונסיונו לשכנע באמצעות סיפור מפורט, ראה גונקל, אלישע, עמ' 43.
24. על בני הנביאים ראה לאחרונה רופא, סיפורי הנביאים, עמ' 26-27 (ושם ספרות). עם זאת אינני שותף להנחתו של רופא, שאינם מאורגנים ואין ביניהם שיתוף רכוש. מל"ב ו:ה אינו ראיה כנגד שיתוף הרכוש. במל"ב ד: א-ז אין אמנם שיתוף רכוש, אך סיפור זה כבר אינו יודע את מהותם של בני הנביאים. על אופיו של סיפור מאוחר זה השאול, לדעתי, מן הסיפור של ריפוי המזון והשמן בידי אליהו (מל"א יז: ח-טז) ראה מה שכתבתי בספרי על שלשה... ועל ארבעה, עמ' 414-415.
25. ראה שופ' ד: ה. כך שמיט, אלישע, עמ' 213.
26. על משניות הזהב ראה לעיל דברינו לפס' ה, ולהלן עמ' 147.
27. ראה למשל, ב.ה.
28. השוה שופ' יט:ו;שמ"ב ז:כט; מל"ב ו:ג (מחזור סיפורי אלישע).
29. בשורש זה – שמ"א כח:כג; שמ"ב יג: כה-כז; בשורש פצ"ר (המופיע בסיפורנו בפס' טז) – ברא' יט:ג, ט; לג:יא; שופ' יט:ז; מל"ב ב:יז.
    29א על הניגוד בין ההפצרות ראה כהן, מל"ב ה, עמ' 181.
30. ראה גם מכילתא לשמ' יח:ג.
31. ביטוי נוסף לגילוי חשדנותו בתפישת הפרשנות המסורתית – ראה בהמשך דברינו לכתוב.
32. השוה דב' יד:כה; מל"ב יב:יא.
33. בישע' ג:כב מקישוטי הנשים. את הכתוב בפסוקנו אין לכרוך עם "ויצר אותו בחרט" (שמ' לב:ד) וראה דברי רש"י לשמות, שם: "ויצר אותו בחרט' יש לתרגמו בשתי פנים האחד 'ויצר' לשון קשירה 'בחרט' לשון סודר כמו 'המטפחות והחרטים' (ישע' ג:כב), 'ויצר ככרים כסף בשני חרטים' (מל"ב ה:כג) והב' לשון צורה שחורצין וחורתין בו צורות".
34. וכן לדעת ר"י קרא ואף לדעת גונקל, אלישע, עמ' 43.
35. ראה פירוש המלבי"ם לפס' כד (מצוטט להלן בגוף החיבור).
36. לפיכך אין לתקן ולגרוס "ויבאו" כדרך תה"ש, וראה שנדה מלכים ב', עמ' 45. הנערים הם רק מושא לפעולתו של גיחזי.
37. ראה ייבין, עופל, עמ' 320-321. על העופל וחומת העופל בירושלים ראה מי' ד:ח; נחמ' ג:כו-כז; יא:כא; דה"ב כז:ג; לג:יד.
38. ראה קומלוש, תרגום, עמ' 337.
39. מל"א יד:כז; ישע' י:כח; ירמ' לו:כ; לז:כא; תה' לא:ו; ראה רד"ק: "הפקיד הכסף והבגדים שם שרצה להעלים מאלישע וזה לבדו פקדון מן הקל".
40. ראה כתובים כגון: שמ"א יג:טו; שמ"ב יח:א; מל"ב ג:ו.
41. ראה רש"י וקרא.
42. ואפשר שתוספת הזהב לפס' ה יסודה ברצון לדמות את הכתוב למל"ב ז:ח.
    42א ראה כהן, מל"ב ה, עמ' 182 המצביע על כך שאין גיחזי עומד לפני אדוניו.
43. דברינו לפס' כא, עמ' 102.
44. "מאן" כתיב, "מאין" קרי. לצורת הכתיב ראה שמ"א י:יד וכן בביטוי "עד אן" (איוב ח:ב). "מאין" היא הצורה השכיחה. ראה לדוגמה: ברא' כט:ד; מב:ז; יהו' ט:ח; שופ' יז:ט; יט:יז; ישע' לט:ג; יונה א; ח; תה' קכא:א; איוב כח:כ.
45. לצירוף מאין + בו"א ראה כל הכתובים שמנינו לעיל בהע' 44.
46. ראה ביטוי זה גם במל"א ב:לו, מב.
47. לתכונה זו של הרואה – ראיה למרחוק – עיין שמ"א ט: שמואל יוע היכן האתונות שאבדו לקיש וגם מבשר לשאול את עתידו; מל"א יד:ה-ו; אחיה הסומא יודע, כי אשת ירבעם המתחפשת ניצבת לפתחו (אף כי דבר ה' הוא המקור לידיעתו – פס' ה). על הרואה ראה זליגמן, לבעיות הנבואה, עמ' 125-127.
48. ראה יחז' יא:כא; כ:טז; איוב לא:ז.
49. כמוה כתשובה לשאלה הריטורית שהציגו עבדי נעמן לאדונם (פס' יג).
50. ראה למשל, שנדה, מלכים, עמ' 45. לתקינות הצורה טען ג.ק. 150.
51. כך מתקן בנצינגר, מלכים, עמ' 139.
52. גם לתיקון זה טוען שנדה, שם.
53. השוה: "ותהפך ותלך לארצה" (דה"ב ט:יב) למקורו בספר מלכים: "ותפן ותלך לארצה" (מל"א י:יג).
54. ראה ברני, שופטים, עמ' 283, ארליך, מקרא כפשוטו ב', עמ' 345.
55. מן המעדיפים את נוסחיהם: קיטל, מלכים, עמ' 209; בנצינגר מלכים, עמ' 139; שנדה מלכים ב', עמ' 45. צורת "עת" יכלה אמנם להתפרש כ"עתה", וראה יחז' כג:מג; תה' עד:ו (מונטגומרי, מלכים, עמ' 380-381; שמיט, אלישע, עמ' 214).
56. למשמע לק"ח כקנ"ה ראה קוטשר, מלים ותולדותיהן, עמ' 55; קוגוט, לק"ח, עמ' 320; מוראוקה, לק"ח, עמ' 76-77; מאלי, לק"ח עמ' 77-78.
57. ראה הדוגמות שמביא ילין לתופעה זו, שהוא מכנה "הצימוד השלם", מליצת המקרא, עמ' 110-126.
58. להעדפת "בו גנים" על "בגדים" ראה, למשל, נוטגומרי, מלכים, עמ' 378; גריי, מלכים, עמ' 457.
59. ראה דב' ו:יא; יהו' כד:יג; נחמ' ה:יא.
60. צירוף שכיח ביותר. לדוגמה: ברא' יב:טז; יג:ה; כ:יד.
61. גם הוא צירוף שכיח ביותר. לדוגמה: ברא' יב:טז; כ:יד; כד:לה; ל:מג.
62. לפרט זה נתן דעתו גונקל, אלישע, עמ' 44.
63. גונקל, שם, שם, רואה בצרעת מעין דימון, ישות עצמאית; לאחר שסרה מנעמן הריהי מהלכת חפשית עד אשר נמצא לה אדם אחר לדבוק בו – גיחזי.
64. על האמונה בכח המקלל ראה ויינפלד, קללה, עמ' 188.
65. סיבות העונש דומות גם בסיפורים על נסי-עונש לציבור. פגיעה בארון ה' (שמ"א ה; ו:יג-יד, יט-כא); פגיעה על מעשה פולחני שלא כהלכה (מל"ב יז:כו); על זלזול בנביא (מל"ב א:א-יז); על אי הכרה במערכת כפיפויות (מעשה קורח ועדתו במד' טז; א-יז:ה); על תלונה כלפי ה' (במד' יא: א-ג; יא: ד-לה).
66. נוסח כתובנו "לעולם" מופיע במעין קללה בברא' ו:ג. בברכות: שופ' ב:א; שמ"ב ז:כט; מל"א א:לא; תה' עב:יט.
67. כפי שכבר הראינו לעיל בפס' כו.
68. על תופעה זו של יצירת מצב והיפוכו כמנגנון בקרה בסיפורי נסים, ראה זקוביץ, מנגנוני בקרה.
69. ראה יחז' ל:ט.
    69א ראה כהן, מל"ב ה, עמ' 183.
70. ראה גונקל, אלישע, עמ' 42.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok