התפיסה המקובלת עלינו למושג 'מות' נקבעה בתודעתנו על יסוד מעשה הגירוש מגן-עדן. העובדה שאדם אינו מת מיד לאחר אוכלו מהפרי האסור מראה שאלהים, כביכול, לא דייק באומרו לאדם 'ביום אכלך ממנו מות תמות', בעוד שהנחש מדייק באומרו 'לא מות תמתון'. מאחר שקשה להעלות זאת על הדעת, מפרשים את המושג 'מות תמות' – תהיה בן מות¹, פסק הדין ינתן מיד, בו ביום, אולם ההוצאה לפועל תהיה בעתיד, ביום מסוים לאחר כך וכך זמן, תמות². פירוש זה קשה משום ש'מות תמות' מתיחס ל'ביום' הגם שאין קביעה פסקנית לגבי הזמן המדויק במסגרת היום. לאדם נאמר 'ביום אכלך' ולא באכלך, ביום ולא בשעה שתאכל, המות אינו מידי כאילו הפרי מורעל, שאם כך היה נקרא עץ-מות ³ , אלא 'כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם' ואמנם 'ותקח מפריו ותאכל' ולא נפקחו עיניה 'ותתן גם לאשה עמה ויאכל' ולאחר זמן כלשהו 'ותפקחנה עיני שניהם'. מהעובדה שעיני שניהם נפקחו בו בזמן מסתבר שהבדל הזמן בין אכילתה לאכילתו אינו בעל משמעות ביחס לזמן ההמתנה עד שנפקחו עיניהם. זאת בידיעה שאף זמן זה אינו ממושך ונמצא במסגרת של 'ביום' המחולק לערכי זמן שונים המוגדרים ומאופינים כשלעצמם ⁴. מכאן ש'ביום' אינו מיחס רק למעשה אלא כולל את תוצאתו.

פרשנים רבים שהתקשו בהבנת הפסוקים הללו, לנוכח העובדה שהאדם אינו מת בו ביום, ניסו לפרש את 'מות תמות' בדרכים שונות. לדעת ק. ווסטרמן ⁵ לא קים פה איום אלא הזהרה שנועדה למעשה להרתיע ולמנוע מאכילה. לאחר האכילה אין משמעות להזהרה משום שה' אלהים פועל בהתאם למצב החדש שנוצר בעקבותיה, מבלי להתחשב בהזהרה עצמה. לדעתו, דברי אלהים פורשו בצורה לא נכונה משום שהאדם אינו מבין במדויק את המושג 'מות תמות' והנחש ניצל זאת. ג', סקינר⁶ מניח שה' אלהים ראה את תנאי הפיתוי בם הועמד האדם ולכן שינה את עונשו. לדעת א. אייספלד⁷ האדם טען לאי הבנת המושג 'מות תמות' במלואו, אלהים התחשב בזה והמתיק את העונש. א. האג⁸ אומר המות פה הוא תחלופה נגדית לחיים ולכן עליו להיות מובן במשמעות הרחבה, כפי שהחיים מובנים. 'מות תמות' אין משמעו שהמות הגופני הוא תוצאת עונש מידי וישיר על האכילה, אלא הוא מציין באופן כללי אורך חיים קבוע שה' אלהים נותן לאדם. שד"ל⁹ רואה את 'מות תמות' כמשמעו. 'ואין להבין מזה, שאם לא חטא, לא היה מת, אלא אם לא היה חוטא היה מת, כי המות הוא טבעי לגוף האדם ככתוב 'מעפר אתה ואל עפר תשוב' וכשחטא היה דינו למות מיד, אלא שהוקל עונשו ולא מת מיד, מפני שלא חטא מרוע לבו".

בפרושים שהבאנו עד כה קיימת מגמה מרכזית, להסביר את 'מות תמות' בדברי ה' אלהים העומדים כנגד דברי הנחש האומר 'לא מות תמתון כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע'. נראה שהמפתח להבנת המושג 'מות תמות' נעוץ בהבנת המושג 'עץ-הדעת טוב ורע'.

הדעת טוב ורע מהו?

במשנת הזהר¹⁰ נאמר: "מתוך שהוא יונק משתי קצוות ויודע אותן כמי שיונק מתוק ומר". מ. בובר¹¹ מסביר: "הכרה מספקת של הניגודיות החבויה בבריאה, הכרה מספקת של הניגודיות שבכל הוויה בעולם הזה". לדעת ג.ו. בוכנן¹² ידיעת טוב ורע: ידיעת כל דבר, כללית. והכתוב בסרך העדה 11-1,10 'מלאת לו עשרים שנה בדעתו טוב ורע' מצביע על גיל מקובל במקרא לבגרות בו מסוגל האדם להחליט החלטות חשובות. רבינו בחיי¹³ אומר: "עץ-הדעת נותן באוכלו רצון ובחירה", והרמב"ן¹⁴: "ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע". ר. דוידסון¹⁵ אומר: ידיעת טוב ורע – ידיעת כח הלחשים והכשפים המאפשרים לאדם לשלוט על כחות ידידותיים ועוינים סביבו. ק. ווסטרמן¹⁶ מסביר: ידע טוב ורע אינו רק במשמעות של יכולת ההבדלה אלא ציון ליכולת הגעה לידיעה כוללת על אנושית. לדעת א. האג¹⁷ את ידיעת טוב ורע, כידיעת האלהות, יש לראות בלי ספק בקשר עם פעולת ה' הבורא, ולדעת ה'. שטובה¹⁸ האדם השיג בעזרת האכילה מהפרי את היכולת להחליט מה מתאים לו ומה לא, ובעצם מהי מהות החיים. ר. גורדיס¹⁹ רואה זאת מהבט שונה. ידיעת טוב ורע, מודעות מינית. העץ מעניק חיים בכך שכתוצאה מאכילת פריו נולדו ילדים. לדעת ד. ת. אסלין²⁰ רואה זאת מהבט שונה. האדם קבל כח לשלוט על החיות תוך היות הוא עצמו נתון לשליטת האל. פרי עץ הדעת יעניק לו יכולת מוסרית המקנה כח ושליטה על מוסר אנושי, או בלשון ק. ר. ג'וינס²¹: האדם רוצה להיות אלהי עצמו.

אנו יודעים שאדם קרא שמות לכל החיות ובכך קבע שליטתו עליהן, על כל המשתמע מכך. מהצווי שצווה מתבקש שהוא בוגר במידה מספקת על מנת לצוות, "ולא תהיה הצוואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל"²², ובעל יכולת בחירה בין צווי ה' אלהים לדברי הנחש בבחרו כטוב בעיניו²³. מעצם הענישה מתחייב שאדם ידע בבירור מה מותר ומה אסור, שכן ללא הבחנה זו אינו בר-עונשין, לכן קשה להניח שרק לאחר האכילה רכש בגרות רוחנית²⁴.

נוסף על מישור זה של תפיסת עץ הדעת טוב ורע – כעץ המעניק בגרות רוחנית מסוג זה או אחר – קיימת התייחסות לעץ כמעניק ידע מיני או בגרות מינית. קשה לקבל דעה זו משום העובדה שכבר בטרם לאכילה נאמר 'והיו לבשר אחד' כולל שותפות גופנית²⁵. הידע, או יותר נכון לומר, הדחף המיני קיים, הוא טבוע בחי מבריאתו כמו גם יכולת ההולדה שאינה ידועה עדיין מפני שלא התנסו בה. עובדת התכסותם המידית לאחר האכילה אינה שייכת להכרת המיניות, אלא לתחושת אפסותם בדמיונם לחי. מוסר הלבוש מבטא יכולת אנושית יחודית²⁶. "לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראו קודם הוא אשר ראו אחרי כן, לא היו שם סנוורים על העין שהוסרו, אלא נתחדש בו ענין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם"²⁷. לכן "הפירוש הרומז על התאווה המינית, הוא פירוש בטל הן משום העובדה של בריאת האדם, זכר ונקבה, כברואים בשלים מבחינה מינית, והן משום המושג 'היה כאלהים' הקשור ב'דעת טוב ורע' שהרי אלהים זה הוא מעל מיניות"²⁸.
לא נראה שהפרי מעניק ידיעה מוסרית משום שקשה להעלות על הדעת התנגדות אלהית לרכישה וקביעת דרכי מוסר²⁹.

לדעת ק. ווסטרמן³⁰ חלקו הראשון של פסוק טז (פרק ב'), הצווי, מתיחס לפסוק יז, עץ הדעת, ואינו מתיחס להמשך פסוק טז עצמו העוסק בכל עץ הגן, לגביו קים חופש בחירה מוחלט. אם אמנם כך, פסוקים אלו היו יכולים להכתב בדרך הבאה; (מכל) מעץ הגן (אכל) תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל (ממנו) כי ביום אכלך ממנו מות תמות (הזהרה). ברם בפסוקים הללו קיימים שני הדגשים בדבר אכילה; 'מכל', 'אכל', לצד שני הדגשים בדבר המנעות; 'ממנו', הזהרה. שני צווים מצווה האדם. אכל תאכל! לא תאכל ממנו!. שניהם מודגשים בעוצמה שווה. הצווי הראשון נשען על בסיס חיובי. 'מכל'-'אכל תאכל'. האכילה 'מכל' מחויבת. חופש אכילה 'מכל' הוא חופש בזמן וכמות. לא מלווה עונש בגין אי-אכילה משום שתמיד, בעתיד, ניתן לאכול. לצווי השני 'לא תאכל ממנו' מצורפת הזהרה; 'ביום אכלך ממנו מות תמות'. הצווי לאכול מכל מעמיד את כל עצי הגן המותרים כחטיבה אחת כנגד העץ האסור. אין חופש אכילה מכל העומד מול איסור אכילה מאחד, אלא חיוב כנגד איסור.

דברי הנחש לאשה מכילים שני שלבים: 'ביום אכלכם' לא דוקא מידית 'ונפקחו עיניכם' – שלב ראשון. 'ויפקחו עיני שניהם' מודעות לדבר קיים המקבל מימד שלא היה לו קודם לכן,³¹ הכרת משמעות העירום. 'והייתם כאלהים יודעי טוב ורע' – שלב שני. להיות כאלהים בתחום הקשור בידיעת טוב ורע³², ניתן רק בכח ישיר של אלהים. 'ידעי טוב' ידיעת יכולת ההולדה.³³ יחד עם העונש לאשה, ולא חלק ממנו, מובהרת לאדם יכולתו להוליד. 'ורע' – הכרת המות. לאחר העונש בגין אי-הציות מוצגת לאדם העובדה הפשוטה 'מעפר אתה ואל עפר תשוב' שאינה חלק מהעונש.³⁴ לא נאמר לאדם 'אל עפר תשוב' בעקבות אי ציותך, אלא 'אל עפר תשוב' משום שמעפר אתה.³⁵

לאחר האכילה, העונש והכרת האדם את עובדת החיים והמות נאמר: 'הן האדם היה' נהיה 'כאחד ממנו לדעת טוב ורע', או בלשון הנחש 'והייתם כאלהים ידעי טוב ורע' חיים ומות, 'ועתה' במצב החדש, יש למנוע ממנו את היכולת המתמדת 'פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים'. רק עתה, לראשונה, הכיר האדם את חשיבות עץ החיים להגנת גופו הוא.³⁶ כל עוד לא נאכל פרי עץ הדעת ולא מוכרת משמעות החיים ואחריתם, אין משמעות לעץ החיים. 'ואכל וחי לעולם'. עץ החיים משמש כמרפא תחלואי אדם – שהם חלק מבליית הגוף – בהצעירו את האוכל מפריו כל עוד זה בגדר השגה,³⁷ ומכאן הגירוש שאינו עונש אלא כורח המציאות החדשה.³⁸

בספור גן עדן קיימת הבחנה ברורה בין תוצאת אי-ציות לתוצאת אל-תעשה. לעומת העובדה שאי ציות גורר עונש, ל-לא תעשה השלכות שליליות הנובעות מעצם המעשה. ההדגשה בספור אינה רק על אי-ציות אלא על העובדה שהשגת הידיעה רעה במהותה.³⁹

בספור גן עדן מספר מרכיבים:
א. לעץ הדעת עצמו אין יכולת גרימת נזק גופני. אם היה בכחו לפגוע כלשהו בגוף אדם האוכל מפריו, הפגיעה היתה תוצאתית לאכילה בין חל איסור לגביה בין לאו.
ב. האדם לא ידע את תכונות העצים הגם שהכירם בשמם.
ג. האדם לא ידע את תוצאת הציות. לא נאמר לו שאם יציית יזכה בתמורה כלשהי.
ד. האדם לא ידע את תוצאת אי-הציות, אולם היה ברור לו, כיוון שהוזהר, שזו שלילית.
ה. תוצאת הפרי עצמו – הכרת משמעות העירום שבעקבותיה התכסות מידית המבטאת מרכיב אחד בהכרה לאחר שנפקחו העינים לדעת.⁴⁰
ו. קיים צווי ברור שהעובר עליו נענש בגין אי ציות לו, ללא כל קשר לתוצאת האכילה עצמה.⁴¹
ז. ידע-נסיון. אגב העונש מובהרים לאדם מושגי הטוב והרע שהם תוצאת לא-תעשה. הטוב-לידה. יכולת הענקת חיים. ידיעה זו מושגת בטרם הולדת הילדים, ללא האכילה היתה מתגלית רק לאחר מיצוי היכולת, היינו לאחר שהיו נולדים ילדים. במישור זה, תוצאת האכילה פירושה רכישת ידיעה שלא דרך הנסיון⁴². הרע – מות. כאשר ה' אלהים אמר 'מות תמות' – הכרת עובדת המות – הוא תאר את המרכיב השלילי שבידיעת טוב ורע, משום שמרכיב זה הינו עובדה שלגבי אדם אינה ברת למידה עצמית.
ח. גירוש מעץ-החיים אינו עונש בגין אי-ציות ואינו תוצאה ישירה של האכלה, הוא צעד הכרחי הנובע מהם.
ט. האדם נברא בן-תמותה, חסר נקודת סיום חיים מוגדרת. "אין לומר, שנברא בן אלמות אבל גם לא נגזרה עליו מיתה בהבראו; גורלו היה תלוי ועומד"⁴³ וההחלטה לאן לפנות מצויה בידו, הגם שאינו מודע לכך.

בידיעה שהכרובים ולהט החרב המתהפכת שוכנו מקדם לגן-עדן על מנת לשמור את דרך עץ-החיים בלבד, נראה שחשיבות הגן, מבחינת משך חיי אדם, קיימת בהיות עץ-החיים בו. אנו מניחים שאדם לא ידע את תכונתו המיוחדת של פרי עץ-החיים כל עוד לא ידע מושגי חיים וחדלונם. ראינו ש'מעפר אתה ואל עפר תשוב' אינו עונש, האדם מבריאתו בן-תמותה. לפי אלה, אם האדם היה מציית לצווי האוסר אכילה מעץ-הדעת טוב ורע, ולא היה אוכל אף מעץ-החיים, היה מת ללא עוול, דבר שאין להעלות על הדעת, לכן מתחייב צווי אכילה (מכל) מעץ-החיים.

אדם הועמד בפני שלש אפשרויות:
א. השמעות לצווי ה' אלהים על שני חלקיו, 'מכל' – 'אכל תאכל' פרט לעץ-הדעת. התוצאה שלא היתה ידועה לו, חיי איכות ממושכים. עונה להנחה שהאדם בן-תמותה אך לא נגזרה עליו מיתה בהבראו. כל עוד יציית לשני הצוויים, יחיה.
ב. אי-השמעות לצווי 'לא תאכל' – 'מות תמות', תוצאה שלילית ידועה. משמעותה, מודעות למות בו ביום והתוצאות הנלוות לאי-ציות ואכילה, קביעת משך חייו, לא היתה ידועה לו.
ג. אי השמעות צווי 'מכל' אכל תאכל. התוצאה – מות לאחר בליית הגוף לא היתה ידועה לו. מאחר ולצווי זה אין מועד מחייב, עד יום מותו יכול לאכול – ציות – ולהצעיר. לשון אחר; האדם ידע שהוא חיב לאכול מכל. לא יאכל, תהליך בליית הגוף והמיחושים השונים הנלווים לו, יבהירו את הביטוי המעשי של אי-ציותו. ברצותו להגן על גופו, יאכל מכל, יציית.

בספור גן עדן אין מתיחות בין אלהים לאדם,⁴⁴ אין מגמות שונות. האדם ניצב חפשי לבחור בין ציות לאי-ציות. בחירתו עוררה תגובות במישורים שונים כתוצאה ישירה או עקיפה למעשה; עונש בגין אי-ציות – עבודה קשה, כאבי הריון וכדומה.

תוצאה ישירה של המעשה – ידיעת המות. תוצאה עקיפה של המעשה – גירוש מעץ החיים, כצעד בלתי נמנע אשר תוצאתו – משך חיים מוגדר וברור.

בספור גן-עדן אין עץ מות. ה' אלהים לא נוטע עץ שאם אדם יאכל מפריו מבלי דעת, ימות ותתחייב בריאה חדשה. בספור גן-עדן, האוכל מפרי עץ-החיים אינו רוכש חיי-עולם באכילה אחת.⁴⁵ עצם 'מכל' בין צווי בין הרשאה, מלמד שיכול היה לאכול מפרי עץ-החיים תחילה ואחר כך מעץ-הדעת. אם נאמר שאכילה אחת מפרי עץ-החיים מזכה בחיי-עולם, ככל שיחטא חייו לא יועמדו בסכנה, לכן סביר להניח שהצווי 'ביום אכלך ממנו מות תמות' אינו מותנה בעץ-החיים אלא למרות עץ-החיים. אכילה מפריו הינה הטבה בלבד, מעין זריקת נעורים שיעילותה מוגבלת לפרק זמן מסוים. כל עוד האדם נמצא בקרבת העץ ואוכל מפריו מדי פעם, מובטחים לו חיים ממושכים. 'וחי לעולם' אינו במובן של השתרעות החיים ללא גבו או ללא סוף אלא להוסיף לחיות, התמשכות, הכנעת גבול המות.⁴⁶ אין משמעות לשאלה אם אכל מפרי עץ-החיים טרם לאכילה מפרי עץ-הדעת אם לאו, משום שכח הפרי עומד לתקופה מוגבלת.⁴⁷ העובדה שאין איזכור עץ-החיים בכל מהלך האירועים מאששת את הסברה שההתיחסות אליו היא כאל כל עץ אחר שפרו נאכל מדי פעם, הגם שלפי שעה יתכן שפרי עצים מסוימים, כולל עץ-החיים, לא נאכל. מסיבה זו, לאחר האכילה אין פעולות בהולות. אגב העונש בגין אי הציות, מובהרים לבני הזוג הפרטים אותם השיגו כתוצאת אכילה. הם אינם מגורשים מיד. תחילה נעשים להם בגדים, אחר כך 'הן האדם' וגו' ונקבע 'וישלחהו' המבוצע, בדרך כלל,⁴⁸ בדרכי נעם אך מסיבה כלשהי⁴⁹ ויגרשהו' בזמן כלשהו שאינו מצוין משום חוסר חשיבותו.

נ. וויט סובר שיש בתאור מיקום עץ-הדעת מקום לטעות בדבר תכונותיו,⁵⁰ מכל מקום ברי שהאשה באומרה 'ולא תגעו בו' נותנת לעץ מימד שונה לחלוטין. היא מתיחסת לעץ המסוים כלעץ מות ולפריו – כפרי המסוכן אפילו בנגיעה, בהתעלמה מהצווי האוסר אכילה ובראותה בו יעוץ מגן בלבד מפני תוצאה החמורה מזו המתקבלת מנגיעה. גם מדברי הנחש העונה לה לענין 'מות תמתון' בשפת כוונתה 'לא מות תמתון' נראה שהמושג מות בם מופיע כפגיעה מידית שלילית ביותר שהיא תוצאת הפרי עצמו, על משקל "באוכלך ממנו". זה אינו דומה כלל ועיקר ל'מות תמות' בדברי (צווי) ה' אלהים לאדם 'ביום אכלך ממנו' שפירושם הכרת המות. האדם לפני אוכלו מהפרי האסור לא ידע את דבר מותו העתידי. הוא ראה בחייו דבר מובן, מתמיד, ללא שינוי.⁵¹ לאחר האכילה הוא מודע לעובדה שימות וברורה לו משמעות המות והחיים בצלו."מיד לאחר שאכלו אמנם אין הם מתים, אבל הם שוקעים לתוך התמותיות האנושית, היינו לתוך הדעה שניטל עליהם למות".⁵²

לאחר האכילה האדם יודע את הכח הטמון בו להולדת ילדים, הענקת חיים, טוב. מודע להיותו מעפר, יודע כאלהים טוב ורע. אם תהא לו יכולת מתמדת לגשת לעץ-החיים כרצונו, לגבור על מגבלותיו, יהא שליט בחייו ואיכותם.

בגירוש יש מוסר השכל האופייני למערכת יחסי ה' אלהים – אדם. לאדם החופש והיכולת לקדם או לפגוע בחייו, ברם הוא אינו יכול לקדם את חייו באמצעות אי-ציות לה' אלהים וכל שהוא משיג בכך זו פגיעה בעצמו.⁵³ יתכן ועצם השארות העץ, לאחר האכילה מעץ-הדעת, וקביעת מערכת הגנה סביבו ולא ביטולו המוחלט, מעוררת תקוה שברצות אלהים, לאדם אשר מציית לו, תהא אפשרות לגשת לעץ החיים, לאחר הסרה זמנית של השומרים עליו, לאכול מפריו ולהבריא.

עץ-הדעת טוב ורע – עץ המודעות המוקדמת ליכולת ההולדה, יצירת חיים חדשים, והמודעות למותם העתידי של המולידים. החיים חוסים ופועלים תחת הכרת הקצוות הללו.

שני העצים שבגן אינם נוגדים האחד את השני, אלא – במובן מסוים – משלימים זה את זה. ההורים המולידים יוצרים חיים חדשים תוך שהם מודעים למותם הם בעתיד. הרצון להאריך את חיי עצמם – למנוע את מותם שכל עוד אין מודעים לו לא קיימת שאיפה להשגת הפרי המחייה – הוא שיצר את השאיפה ונתן עוצמה לעץ-החיים.

רשימת קיצורים

הערות:

1. R. Davidson, Genesis, 1-11.35
2. מ.ד. קאסוטו, מאדם עד נח 82; רד"צ הופמן, בראשית סח, ב. ג'ייקוב 19 (B. Jacob) טוען ש-ביום מתיחס ל-באכלך ולא ל-מות תמות.
3. הופמן סט. וראה מ. צבת ארץ ישראל 40-3 1975 12 במאמרו "שני העצים אשר בתוך הגן עץ הדעת-עץ המות" הטוען שהתוספת טוב ורע שינתה את משמעותו המקורית של העץ. I. Levy L. Levy The two starts in the Eden story, HUCA (27) 1956 ,93-9 טוען שבסיפור גן עדן שתי גירסאות. האחת א גשמית לחלוטין אותה כתב נתן הנביא. זו גירסה הגיונית מאירת עינים. השניה ב נכתבה על ידי אביתר הכהן או אלה שבאו אחריו, הינה גלמית, לא מעובדת כהלכה אך היא שנתנה את הטון הסופי בהוסיפה למונח הגשמי "עץ הדעת" המסמל מיניות את התוספת "טוב ורע".
4. ולא כפי שנאמר בספר היובלים ד', ל; כ"ג כח; המתיחס ל-ביום כיום אלהי עליו נאמר בהפלגה "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמל כי יעבר" (תהלים צ', ד).
5. C. Westermann, Genesis 1-11 BK 1974, 306
6. J. Skinner, Genesis ICC, 1930 ,67
7. O. Eissfeldt, Neues und Altes zur Paradieserzählung OLZ, (34) 1940, 401-9
8. E. Haag, Der Memch am Amfang die Alttestanemtamentliche Paradiesvorstellung nach Gn 2-3 1970 Paulinus Verlag Trier p. 43
9. שד"ל לבראשית 25, כנגד דעה זו יוצא א. היידל ( A. Heidel, The Gilgamesh Epic and O.T Parallels, Chicago 1949 9, 143 ) הטוען שאין בכך הוכחה שמלכתחילה הוא בן-תמותה אלא בכך מתוארת את מתוצאות המוות, האדם מעפר ויישוב לעפר.
10. י, תשבי, משנת הזהר, כרך ראשון רו; "ידיעת כל אשר בארץ", קאסוטו 74
11. מ, בובר פני אדם 332
12. G.W. Buchanan The O.T. meaning of the Knowledge of Good and Evil JBL 75 1956 114-20 הגם שישנם מקומות במקרא בם אין חשיבות לגיל כאשר מדובר בבגרות רוחנית.
13. רבינו בחיי, כרך א, 50
14. רמב"ן, "לבחור בטוב מתוך הכרה מלאה ולדחות את הרע" הופמן סט.
15. ר. דוידסון 35. ( H.S. Stern, The Knowledge of Good and Evil VT 8 1958 405-18 407)
16. ק. ווסטרמן 337 והשווה ה, יונקר 30, H. Junker, Genesis, Echtor Verlag, Würzburg 1955
17. א. האג 33.
18. H.J. Stoebe Gut und Bose in der Jahwistischen Quelle des Pentateuch ZAW 65 1953 188-204 (201)
19. R. Gordis, The Knowledge of Good and Evil in O.T and the Qumran scrolls JBL השווה B. Reicke, The Knowledge hiden in the tree of Paradis, JSSt 1 38-122 1957-76 201-193 1956
20. D.T. Asselin The notion of Dominion in Genesis, p. 288 CBQ 161954 277-94 המוסיף שהאדם באכילתו מעץ הדעת טוב ורע גזל כח קביעה של אלהים בתחום המוסר, דבר שהיה זכות מיוחדת לאל בלבד.
21. K.R. Joines, The Serpent in Gen. 3, ZAW 87 1975 1-11
22. רמב"ם מורה נבוכים חלק א', פרק ב'.
23. O. H. Steck, Die Paradieserzählung, Neukirchener Verlag לדעת שטרן (הערה 15) האדם יכול היה לבחור בין ציות לה' לאי ציות אולם אינו יכול לבחור ברע ללא ידיעה מהו רע.
24. י. קויפמן תולדות האמונה הישראלית, ספר שני, כרך שני עמ' 409.
25. א. ה. שטק 95.
26. A. J. Williams, The Relationship of Genesis 3,20 to the Serpent ZAW 89 1977 357-74
27. רמב"ם מורה נבוכים חלק א' פרק ב'
28. מ. בובר 330
29. ראה הערה 5.
30. ק. ווסטרמן 303. "רבי אומר אין צווי בכל מקום אלא הזהרה שנאמר (בראשית ב') ויצו ה' אלהים על האדם ומעץ הדעת טוב ורע" מדרש רבה נשא פרשה ז. "צווי על – לפעמים הצווי נקשר עם שני שמות. עם שמצווים אותו ועם מי שהצווי לתועלתו ובגללו – ובכל אלה הדבר פשוט שאין מלת על מורה מניעה ואיסור" שד"ל 25. ראה צירוף של צווי + אכל תאכל = חיוב, ויקרא י', יח.
31. D.J. A. Clines, The tree of Knwledge and the law of Yahweh (Psalem 19) VT 24 1974 8-14
32. רק בתחום זה ולא בתחומים אחרים R.A.F. Mackanzie, The Divine Soliloquies in Genesis CBQ 17 1955 157-66
33. האשה נענשת לאחר האכילה בקשיי הריון ומשכו ולא בעצם ההריון הקבוע מבריאתה. גם האיש נענש בקשיי עבודה ולא בעצם העבודה שמחויב היה בה טרם לאכילה "לעבדה ולשמרה".
34. א. אייספלדט 9-401 (הערה 7)
35. W. Vollborn, Das Froblem des Todes in Genesis 2 und 3 Thz 77 1952 709-14
36. לדעת ק.ר. ג'וינס (הערה 21) רק לאחר האכילה מעץ הדעת התגלו תכונותיו ומיקומו של עץ החיים (7) האדם מלכתחילה היה בן תמותה. הנחש המתקומם נגד ה' הסיתו לאכול מעץ הדעת על מנת שיגלה את מקום עץ החיים, יאכל ממנו ויהיה באלהים. לדעת ג. קריגר (N. Krieger, Zu Gen 1 und Gen 2-3 (ZAW 70 1958 265-69 בצלם אלהים לאחר שהאדם השיג ידיעת טוב ורע, ידיעה ראשונית של יחסי המין, זו נתנה לו תחושה פנימית של המוות לכן מוכרת היה להשיג את פרי עץ החיים אשר אמנם נמצא בגן בסמוך לעץ הדעת אולם קודם לכן, לאכילה, לא היה לעץ כל משמעות.
37. R. Marcus The tree of life inראה H. Th. Obbink, The tree of life in Eden ZAW 16 1928 105-12; Proverbs JBL 62 1943 117-20 ראה המדבר אודות עץ החיים כעץ מרפא תוך ציון העובדה שלעתים המושג חיים מופיע במקרא בבריאות, במדבר כ"א, ח-ט וכדו'. כדאי לשים לב לספור גן עדן השומרי S.N. Kramer 38-41 ANET בו אין אלמנות וכדו' שם נינהורסג ברוגזה מודיעה לאנכי שעד יום מותו לא תסתכל עליו בעין החיים. בהמשך אנכי סובל ממיחושים שונים שלהשקטתם נדרשת יצירת 8 אלהויות כנגד שמונת סוגי חוליו. בספור המתאר את ירידת איננה לעולם התחתון (מוות) מתואר תהליך שיבתה לחיים (שם 56) הנעשה על ידי לחם החיים ומי החיים ולא על ידי עין החיים. הניגוד לעין החיים היא עין המוות. בהתאם לספור זה (שם 57-53) נראה שאיננה לפני משפטה (55) ותקיפתה בעין המוות סבלה מחולשה רבה. משני סיפורים אלה נראה שבכח עין החיים להבריא חולים ובכח עין המוות להמית חלשים. על מנת להחיות מת יש להשתמש בלחם ומי החיים שיתכן ואינם יעילים להבראה בלבד. לענינו נראה עץ החיים להיות מקביל לעין החיים. וראה א.א. ספייזר ANET גילגמש והצמח "אדם מצעיר בזקנתו".
38. W. Schottroff, Der Altisraelitiche Fluchspruch, Neukirchener Verlag 1969 90-1 המוסיף שיתכן וגירוש מעץ החיים הוא מענה מסוים ל-מות תמות.
39. שטרן (הערה 15)
40. מ. בובר 333
41. ב. ג'ייקוב 19 המתייחס לאמור בדברים ל', ט. רואה את עץ הדעת טוב ורע כציות וחוסר ציות והמוות תוצאת חטא. אם האדם יאכל, לא יציית, ידע שבחר ברע ואז ידע להכיר את ההבדל מהטוב.
42. לדעת L. Engnel, "Knowledge" and "Life" in the creation story Vtsup 3 1960 103
    -(9) (116) זה חסר משמעות לשאול האם בכוונת הפסוקים שלפנינו אדם וחוה קיימו יחסי מין לפני האכילה מעץ הדעת. ההדגשה בספור הינה על יכולת ההולדה. לדעתו, ההולדה היתה אסורה עליהם משום שלא יתכן להיות בני אלמוות ועם זאת ברי יכולת הולדה.
43. י, קויפמן 409. לדעת א, היידל 243 לפנ' האכילה אמנם היו בני אלמוות אולם בן-אלמוות אינו נצחי כמלאכים. אם היה אוכל מעץ החיים היא משיג חיי עולם.
44. זאת בניגוד לדעת ד.ת. אסלין (הערה 20) הטוען שאם לאדם תהא גישה לעץ החיים, יאכל מפריו ויחיה לעולם, לאלהים יהיה מתחרה נצחי. קשה לקבל דעה זו ולו רק משום העובדה שאלהים עצמו הוא שנטע את הגן.
45. לדעת נ. קריגר (הערה 36) כפי שאכילה אחת מעץ הדעת מספיקה להשגת ידיעת טוב ורע כך אכילה אחת מעץ החיים מספיקה להשגת חיי עולם.
46. ק. ווסטרמן 371
47. אובינק (הערה 37)
48. ראה סיפור אברהם שרה והגר, בראשית מ"א, י-יד.
49. האם בשל סירובו או בשל תחינתו לבל ישלחוהו? ספר אדם וחוה פרקים כז-כח
50. N. Wyatt, Interpretation the Creation and Fall story in Genesis 2-3 ZAW 92 198110-21
    (16)
51. א. היידל 222
52. מ. בובר 329
53. א.ה. שטק 117

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok