|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > אליהועמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > אלישעעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > הסיפור המקראי |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|
ספרי המקרא משופעים במדרשי שמות של אישים ומקומות. תופעה זו נדונה במחקרים, שהוגבלו לבדיקות חלקיות1, ולאחרונה זכתה למחקר מקיף וכולל2. מדרשי השם נבדלים מגזרונם של השמות (אטימולוגיה) בכך, שהסופר מתיר לעצמו לפרש את השם בגמישות יתר על פי צלילים ומשמעויות, העצורים בשם, וזאת גם אם פירושיו סוטים במידה רבה מנורמות לשוניות מקובלות. בהציבו פירוש מדרשי לשם – פירוש גלוי או סמוי – יוצר המחבר המקראי הקבלה בין שם האדם או המקום ובין יסוד כלשהו המצוי ביחידה הספרותית בסמיכות לאותו שם. התאמה זו שבין השם ובין רכיב כלשהו מרכיבי היחידה הספרותית איננה זרה לספרות העתיקה והחדשה כאחת. להלן ננסה לבחון את היקף התופעה במחזור הסיפורים על אליהו ואחאב, ונצביע על קצת מתוך מדרשי השם שנוצרו בתוך מחזורי סיפורי אלישע. נעיין תחילה בשמות האישיים החשובים, עליהם מסופר במחזור סיפורים זה. גזרון שמו של אליהו מתפרש ברגיל: אלי-יהו, כלומר אלי הוא ה'3. לא יקשה לראות כי בשם זה משתקף בסיפור על הגדול בהישגיו של הנביא – במעמד הר הכרמל, בו הוכיח אליהו בהורדת אש מן השמים את עליונותו של ה' על פני הבעל (מל"א י"ח, כא-לט). אכן, המעשה עשה את הרושם הדרוש על העם, והוא קרא: "ה' הוא האלוהים! ה' הוא האלוהים!" (שם, לט). במעשיו הוכיח אליהו כי שמו נאה לו, שכן אליהו הצטיין בקנאותו לה', כפי שהצהיר במעמד ההתגלות בהר חורב: "קנא קנאתי לה' אלהי צבאות..." (שם י"ט, י, יד). כנגד אישיותו של אליהו, נביא הזעם המקנא לה', מצטיירת אישיות שונה, אצל תלמידו ומחליפו בתפקיד – אלישע. שלא כמורו ורבו, מרבה אלישע לעזור הן לפרט, הן לציבור והן לממלכה בכללה. הוא מרבה להושיע את עמו בעת מצוקה לאומית וצבאית. לא יפלא הדבר, כי שמו מכיל את הרכיב יש"ע. מדרש השם משתלב באופן ברור בתוך תיאור ביקורו של יואש מלך ישראל אצל אלישע השוכב על ערש דווי. אלישע הורה למלך: "פתח החלון קדמה, ויפתח; ויאמר אלישע: ירה! ויור. ויאמר: חץ תשועה לה' וחץ תשועה באדם, והכית את אדם באפק עד כלה" (מל"ב, י"ג, יז). את שמו של אחאב מפרק המחבר לצורך מדרש השם לשני רכיבים: אח + אב. שני הרכיבים משתלבים בתיאור חטאו של אחאב, כאשר חנן את בן הדד והציע לו הסכם שלום (מל"א כ', ל"ב-לד). לפי התיאור התעניין אחאב בגורל בן הדד: "העודנו חי אחי הוא!" תשובת בן הדד היתה: "אחיך בן הדד!" אחאב העלה את אויבו אל המרכבה, ושמע את תנאי הברית: "הערים אשר לקח אבי מאת אביך אשיב וחוצות תשים לך בדמשק כאשר שם אבי בשמרון ואני בברית אשלחך". ברית שלום זו ניתפסה בקרב חוגי הנביאים כשגיאה פוליטית וכחטא חמור. המחבר מוצא אפוא הקבלה בין שמו של אחאב ובין חטאו, בשלבו את התיבות: "אח" – "אב" בתוך חילופי הדברים שבין אחאב ובין בן הדד. גם את שמה של איזבל, אשת אחאב, דורש המחבר לגנאי. גינוי זה משתקף בכתיב של השם ובניקודו. מבחינת הצורה נראה שם זה כקיצור מהשם אבי-זבל או אחי-זבל. הרכיב "זבל" הוא כינוי כבוד במשמעות נשיא, בדומה לכינוי הנפוץ בכתבי אוגרית ובתעודות פיניקיות4. אולם הכתיב המקראי וניקודו המסורתי משקפים הוראה מדרשית לגנאי – איזבל איננה אלא זבל, היינו חומרי דשן שמזבלים בהם את השדות. שימוש לשון זה מצוי בלשון חכמים5, באכדית ובאוגריתית. משמעות גנאי מדרשית זו משתלבת כבר במקרא עצמו – באיזכור נבואת אליהו: "והית נבלת איזבל כדמן על פני השדה" (מל"ב ט', לז). המחבר דרש את יסוד "זבל" שבשם כלשון דומן, דשן שמזבלים בו את השדות, ובכך יצר קשר מדרשי בין משמעות העצורה בשם ובין הגורל המזומן לנושאת השם. מדרש שם נכרך גם מסביב לשמו של עובדיה, אשר על הבית בממלכת אחאב. בעת הבצורת הקשה שפקדה את הממלכה יצאו אחאב ועובדיה לחפש מעט חציר עבור בעלי החיים (מל"א, י"ח, א-טו). מסתבר שהשם עובדיה נאה לנושאו, שכן עובדיה היה עבד ה'. המספר המקראי אכן מעיד עליו: "ועבדיהו היה ירא את ה' מאד" (שם, ג, והשווה גם פס' יב). בפוגשו את אליהו מכנה עובדיה את עצמו פעמיים כ"עבדו" של אליהו (שם, ט, יב); ובכך דרש באופן ברור את שמו6. מדרש נוסף נקשר בשמו של נבות, קרבן חמדנותו של אחאב ועריצותה של איזבל. זקוביץ7 הראה, כי בסירובו של נבות למכור את כרמו למלך משתקף מדרש שמו: נבות – נחלת אבות (שם כ"א, ג-ד). המחבר פיצל את עיצורי השם בשתי התיבות, ובכך יצר התאמה בין שם האיש ובין זיקתו לנחלת אבותיו, פיזור עיצורי השם בשתי תיבות או יותר הוא נוהג נפוץ למדי במקרא, והוא מאפשר לסופר המקראי מרחב רחב יותר ליצירת דרשות שם. מלך ארם, אויבו של אחאב, נקרא דרך קבע במחזור סיפורים זה בן הדד. מאחורי כינוי כללי זה, המשותף לכמה ממלכי ארם, עומד – לדעת חוקרים8 – הדדעזר השני, הידוע מכתובות שלמנאסר השלישי מלך אשור. מעניין לציין, שדווקא שם זה, שלא נזכר במחזור הסיפורים הנדון, הוא הנדרש בכתוב: "ויצאו בצהרים ובן הדד שתה שכור בסכות הוא והמלכים שלשים ושנים מלך עזר אתו" (שם כ', טז). מדרש השם יוצר כאן אירוניה דקה: למרות שהדדעזר, בעל השם המכיל את רכיב "עזר", נעזר בשלושים ושנים מלך, בכל זאת הובס קשות בידי ישראל. מדרש שם אירוני דומה בא כבר בשמו"ב ח', ה: "ותבא ארם דמשק לעזר להדדעזר מלך צובה, ויך דוד בארם עשרים ושנים אלף איש". בשני כתובים אלה מכוונת האירוניה גם נגד האל הדד, שהכזיב. שמו של הנביא מיכיהו (בן ימלה) נדרש בכתוב: "ויגש צדקיהו בן כנענה ויכה את מיכיהו על הלחי" (מל"א כ"ב, כד). השם מיכיהו נשמע למחבר כמכיל את לשון "מכה", ומכאן נקשרת פעולת ההכאה על הלחי אל בעל השם, אשר ספג את המכה. פרק שלם (מל"ב א') מתאר כיצד יצא קיצפו של אליהו על אחזיה בן אחאב, על אשר שלח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון בעניין סיכוייו להחלים מפציעתו הקשה. שתי דרשות שם נתלות בכינוי "בעל זבוב אלהי עקרון". בדרשת שם סמויה נוספת, הגלומה בתואר הנ"ל, השם "עקרון", המשמש בתואר "אלהי עקרון", מתפרש בכתוב הנ"ל כלשון עקרות והיעדר ילדים. מדרש שם זה היה רווח כנראה, ועדות לכך בצפניה ב', ד: "ועקרון – תעקר" – כוונת הכתוב שם היא שעקרון תשב כאשה עקרה, אשר לא ילדה11. המחבר של ספר מלכים מממש מדרש שם ידוע זה במוסרו, כי אחזיה היה עקר, או בלשון הכתוב: "כי לא היה לו בן" (שם, יז). כך נוצר קשר, על-דרך "מידה כנגד מידה", בין חטאו של אחזיה, אשר שלח לדרוש ב"בעל זבוב אלהי עקרון" ובין העונש, שמת עקר וחשוך בנים. בכמה מקראות מכונה אליהו הנביא – אליהו התשבי. יש שראו בכינוי זה שם מקום, כלומר – שהיה ממקום שנקרא תושב, או תשבון, או תשבה12. אולם שמות מעין אלה אינם ידועים מכתובי המקרא או מתעודות חוץ מקראיות. לפיכך הציע נלסון גליק13, כי חלה בכתוב שיבוש ויש לקרוא: אליהו היבשי, כלומר אליהו מיבש גלעד. אולם בדין השיגו על הצעה זו14, שכן הכתובים מוסרים בעקיבות את המגדיר "התשבי" במל"א י"ז, א; כ"א, יז, כח; מל"ב א', ג, ח; ט', לו. העקיבות מחייבת לקבוע שלא נפלה כאן טעות מעתיק. כוונתו של מדרש שם זה מתבהרת בהמשך הסיפור: ה' מורה לאליהו להסתתר בנחל כרית: "ונסתרת בנחל כרית" (שם, ג). אולם אליהו איננו נוהג כפליט המסתתר, אלא הוא "יושב", כלשון הכתוב: "וילך וישב בנחל כרית" (שם, ה). בתיאור זה בכללותו נשמעת בת קול של ביקורת ואירוניה דקיקה על אליהו, היושב מרוחק ותלוש מעמו, בשעה שעמו התענה בבצורת הקשה; בעוד אליהו עצמו נהנה מלחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב ומימי הנחל שתה (שם, ו). בדין קשר נלסון גליק17 את נחל כרית בוודי יאביס שבעבר הירדן המזרחי. נחל זה נשפך אל הירדן לא הרחק מהמושב מחולה. שם הנחל משקף כנראה את שמו הקדום: נחל יבש. העיר יבש גלעד שכנה כנראה על גדתו הצפונית. קשה לקבוע אם שם העיר נקרא על-שם הנחל או להיפך. אולם בעוד נלסון גליק סבור, כי יש לזהות את נחל כרית עם הזרועות המזרחיות הקיצוניות של וואדי אל-יאביס, אנו מעדיפים לזהות את נחל כרית עם חלקו המערבי התחתון של נחל יבש, הקטע הסמוך לשיפכו אל הירדן, שהרי לכך מורה הכתוב: "בנחל כרית אשר על פני הירדן" (מל"א י"ז, ג). מסתבר שהנחל בכללו נקרא נחל יבש, ואילו חלקו התחתון כונה לפעמים: נחל כרית. מעניין הדבר כיצד מצפין המחבר את דרשת השם הסמויה של נחל כרית – הוא נחל יבש בחלקו התחתון – כאשר הוא מציין: "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ" (שם, ז), לא מן הנמנע הוא, כי דרשת שם רומזנית אחרת, המסמיכה את "יבש" ל"כרת", והרומזת לשמות הנחל, נמצאת בשמו"א י"א, א-ב: "ויעל נחש העמוני ויחן על יבש גלעד ויאמרו כל אנשי יביש אל נחש כרת לנו ברית ונעבדך ויאמר אליהם נחש העמוני בזאת אכרת לכם...". בסיפור המתאר את אליהו מסתתר בנחל כרית לא ניצל המחבר את שם הנחל כדי לדורשו כלשון "כרת"; אולם ברחוק כתובים כלשהם, כאשר סופר על חזרתו של אליהו מגלותו, בא לשון "כרת" פעמיים: "ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה' ויקח עבדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה וכלכלם לחם ומים. ויאמר אחאב אל עבדיהו לך בארץ אל כל מעיני המים ואל כל הנחלים אולי נמצא חציר ונחיה סוס ופרד ולוא נכרית מהבהמה" (מל"א י"ח, ד-ה). לא יקשה לראות, כי הקטע בנוי כמערך השוואה ניגודי בין אליהו, שישב בנחל כרית ונהנה מלחם ובשר בבוקר ובערב, ובין אותם מאה נביאים, שהיו צפויים להכרתה בידי איזבל. עובדיהו הסתירם בשתי מערות וכלכלם אך בלחם ובמים. ההשוואה איננה מחמיאה לאליהו שהתרחק מעמו ומזונו ניתן לו בשפע. כנגד זאת מעלה הכתוב על נס את פועלו של עובדיהו אשר הציל נביאים שנידונו ל"הכרתה" בידי איזבל, ואף פעם עם אחאב לחפש מעט חציר, כדי שלא ל"הכרית" מן הבהמה. לא מן הנמנע הוא, שבמקור שקדם לספר מלכים נסמכה פרשת פגישת אליהו עם עובדיהו לסיפור הסתתרותו של אליהו בנחל כרית ובקשר משוער זה מדרש השם של נחל כרית כלשון הכרתה היה בולט יותר18. מנחל כרית יצא אליהו לצרפת אשר בצידון (שם י"ז, כ). במקום זה העמיד בנסיון קשה אשה אלמנה בהורותו, כי תפריש לו עוגה קטנה בראשונה מהסעודה האחרונה, שעמדה להכין לה ולבנה בטרם יגוועו ברעב. רק לאחר שעמדה האלמנה בנסיון, נעשה לה נס, היא וביתה לא סבלו ממחסור כל עת הבצורת. מאוחר יותר החיה אליהו גם את בנה הגוסס (שם, ח-כד). שם המקום צרפת מכיל את לשון צר"ף, ולפיכך מתקשר היטב לנושא המרכזי של המקרה – העמדה במבחן ובנסיון. נציין שלשון צר"ף משמשת במקראות רבים, לצד לשון בח"ן, ועניינה – העמדה בנסיון19. במקום אחר עמדנו על המשמעות המטאפורית והסמלית שבהעמדת הניגוד בין הנס שנעשה בהר הכרמל, כאשר חזר אליהו לתחום הארץ הנושבת ובין תיאור בריחת אליהו למדבר ומסעו להר האלהים חורב (שם י"ט)20. לענייננו נציין, כי השם כרמל משתמע בארץ כרמים ומטעים (השווה ירמיהו ב', ב-ז) ובשם יזרעאל משתמע לשון "זרע"21. המשמע המדרשי העולה משני שמות אלה הולם היטב את עניינו של פרק זה, המתאר את פעילותו של אליהו, שחזר אל הארץ הנושבת והתיר את הבצורת הקשה שפקדה את עמו. כנגד זאת, בסיפור העוקב, בפרק י"ט, מסופר כיצד ברח אליהו למדבר ומכאן הגיע להר חורב. שם זה מעמיד את הניגוד לקודמיו, שכן תיבת חורבת מרמזת על יובש וצחיחות. בריחתו של אליהו למדבר והליכתו לחורב, בניגוד להיותו קודם לכן בכרמל וביזרעאל, מבליטים את החלטתו של אליהו לחזור ולנטוש את הארץ הנושבת ואת עמו. בתגובה של חנינת בן הדד נוזף אחד מבני הנביאים באחאב בשחקו במשל שיפוטי מבוים: "עבדך יצא בקרב המלחמה, והנה איש סר ויבא אלי איש ויאמר: שמר את האיש הזה...". (כ, לט). עיקרו של המשל הוא כשלון השומר לשמור על השבוי, ומכאן התוכחה לאחאב על שלא השכיל לשמור על השבוי – על בן הדד. לא יקשה לראות, שלשון "שמר" שבמשל דורשת את שם בירת אחאב – שומרון. אכן האפיזודה מסתיימת כך: "וילך מלך ישראל על ביתו סר וזעף ויבא שמרונה" (שם, מג). שיוויון התיבות בין המשל ובין חתימה זו של האפיזודה (סר – סר; ויבא – ויבוא) מחזק את הזיקה שבין השם ובין מדרשו. מדרש השם שמרון כלשון שמ"ר מנוצל גם במל"ב ו', ט-יט. שם מסופר, כי אלישע הזהיר את מלך ישראל ל"הישמר" מהמארבים שהציב מלך ארם (שם, ט), ואכן מלך ישראל "נשמר" שם לא אחת ולא שתיים (שם, י). בסופו של הסיפור מתואר כיצד הובלו צבאות אדם מוכי הסנוורים היישר לשומרון (שם, יט)22. הדוגמה האחרונה היא מתיאור הכנותיו של אחאב לעלות למלחמה על בן הדד כדי לשחרר את רמות גלעד (מל"א כ"ב). נביא השקר, צדקיה בן כנענה, מעודדו במעשה סמלי: "ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל, ויאמר: כה אמר ה' באלה תנגח את ארם" (שם, יא). לא מן הנמנע הוא, שהקרניים שבכאן מכילות רמז נוסף – אחאב עשוי להגיע גם למחוז קרניים, שמצוי מעט צפונה לרמות גלעד. צדקיהו מנבא אפוא למלך, שהוא יצליח למחוץ את ארם עד כלותם, ובמשמע שהטריטוריה המשוחררת תורחב גם מעבר ליעד המינימלי – שיחרור רמות גלעד, ומלך ישראל יגיע גם למחוז קרניים. מדרש שם דומה לזה מצוי בעמוס ו', י"ג: "השמחים ללא דבר האמרים הלוא בחזקנו לקחנו לנו קרניים". מעבר לפשוטו של כתוב מסתבר, שהנבואה בעמוס מרמזת גם לשמות המקומות: לא דבר וקרניים23. כללו של דבר: מחזור סיפורים זה מדגים, כי רשת צפופה למדי של מדרשי שם גלויים וסמויים – בין של אישים ובין של מקומות – מתפרשת על פני האפיזודות השונות. מדרשים אלה מעשירים את משמעות האירועים, ביוצרם זיקה והתאמה צלילית או משמעית בין השמות ובין האירועים המסופרים. הערות:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
