"נכוחות מאשור?" תגובות יהודיות ראשונות על הארכיאולוגיה של מסופוטמיה

נפנה לתאר את ההדים שהיו לממצאים ממסופוטמיה בציבור היהודי המשכיל משנות החמישים של המאה התשע-עשרה ואילך. ההדים האלה היו ביטוי להתגברות עניינו של הציבור היהודי המשכיל בהיסטוריה – היהודית והכללית – ובכלל זה בעבר הרחוק של המזרח הקרוב הקדום.

מנדלי מוכר ספרים כתב ב-1861 על "חוקרי קדמוניות", שהציפו את התוספות הספרותיות של כתבי-עת כמו המגיד והכרמל במחקרים שאינם אלא "העלאת גרה וטחינת קש"⁶¹. בתיאור הזה לא היתה הגזמה; העיתונות היהודית – בעיקר בעברית – התמלאה במאמרים על נושאים היסטוריים שונים, ובכלל זה על המזרח הקרוב הקדום. משכילים רדיקליים סברו, שמדובר בדיבוק של עיסוק ב"קדמוניות"; עיסוק עקר, שאינו יכול להביא תועלת למאבק הדחוף לתיקון החברה היהודית ("שאלות החיים"). עמי אירופה, ובראשם האנגלים, כתב ב-1875 משה ליב ליליינבלום, אז משכיל ליברלי, יכולים לפזר כסף רב "על חפירת מטמונים להוציא מצבות ושרידי קדומים ממעבה האדמה". לדעתו, "העם הבריטאני יודע כבר חיים והרבה הרבה סופרים יש לו העוסקים בכל דבר חכמה, מלאכת מחשבת ורפואה", ולכן הוא יכול לעסוק גם בקדמוניות. היהודים, לעומת זאת, עדיין אינם אומה חיה, ולכן אינם צריכים להתעסק בקדמוניות ובפילולוגיה, שאינם אלא "מזמרי שירות ערכות ומנגינות מרוממות את הנפש באזני רעבים ללחם".⁶² דעה הפוכה הוא ביטא במארס 1883, הפעם לא כמשכיל רדיקלי אלא כמשכיל לאומי, כשכתב למשורר והמשכיל הרדיקלי יהודה ליב גורדון (יל"ג, 1830-1892), כי המזל הטוב הוא שהביא לגילוי של כתב היתדות ולפענוחו. זאת משום שהדבר מסייע לבסס את "אמיתות כתבי הקודש שלנו".⁶³ ליליינבלום כתב בהתלהבות, שאם קודם לכן היה אפשר לטעון, כי העובדה שהרודוטוס אינו מזכיר את היהודים מעוררת ספק באמיתות הדברים המסופרים במקרא, "ואנחנו בעצמנו היינו מכחישים בזה עד התגלות כתבי היתדות של אשור, המסייעים בזה לכתבי הקודש שלנו". נמענו, י"ל גורדון, פרסם על דפי העיתונים השחר (תרכ"א / 1861) והצפירה (תרכיב / 1862) סדרת מאמרים בשם "ארץ בבל העתיקה וחכמיה" (שהיתה מבוססת על ספרו מ-1851 של המלומד הרוסי המומר דניאיל (יוסף) חוולסון [Chwolson, 1819-1911],י⁶⁴ והביא בהם לידיעת המשכיל קורא העברית את ההיסטוריה של בבל פרי עטו של ברוסוס. גורדון כתב, כי תולדות בבל אבדו בתהום הנשייה: "ובכל זאת היתה הארץ ההיא בימי קדם קדמתה ארץ חכמה ודעת ובניה חכמים גדולים חקרי לב!" לבד מהישגיה הגדולים בתחומים שונים, יש בספרותה של בבל "דברים אשר יש להם התיחשות אל ספורי התורה ואל האגדות המתיחשות אליהם!"⁶⁵

ניצני ההתעניינות בהיסטוריה הקדומה של אשור ובבל (ושל מצרים) החלו כבר כחמישים שנים קודם לכן בכמה מאמרים שהתפרסמו בהמאסף בשנים תקמ"ח-תק"ע (1788-1819), שהיו עיבודים קצרים מספרות המחקר הגרמנית, שהתפרסמה באותה התקופה.⁶⁶ הדי התגליות הארכיאולוגיות במסופוטמיה משנות החמישים ואילך, שהגיעו לידיעתו של חלק מהציבור היהודי המשכיל,⁶⁷ לא עברו בלי לעורר עניין ואף התקבלו בהתרגשות. הבימה העיקרית לפרסום החדשות הארכיאולוגיות עבור הקורא העברי היתה העיתון העברי המשכילי המתון המגיד, שראה אור בשנים 1857-1880 בעיר הקטנה ליק (Lyck), שעל גבול פרוסיה-רוסיה (ב-1890 עבר העיתון למשך שנתיים לברלין, ולימים עבר לקרקוב, שם הופיע עד 1903 בשם המגיד החדש).⁶⁸ העיתון, שהיו לו כמה מאות מנויים, דיווח בצורה סדירה מאז ראשית הופעתו על החדשות בתחום הארכיאולוגיה, והוסיף להן דברי רקע ופרשנות. נביא כאן מקצת מן הדיווחים ומהפרשנות שהתלוותה להם המלמדים כי העיתונות העברית המשכילית לא קיבלה את דברי האזהרה שכתב שד"ל ביוני 1860 לשלמה יהודה רפפורט, שבהם פסק, כי אסור לחקור את קדמוניות ישראל "כמו שאחרים חוקרים קדמוניות מצרים ואשור ובבל"⁶⁹; דברים שבהם חזר שד"ל על דעתו של עזריה דה רוסי (1511-1578) שכתב בספרו מאור עינים: אמרי בינה, פרק ב): "לא תחזו לנו נכוחות מאשור וממצרים".⁷⁰ אדרבא, התלהבותה של העיתונות הזאת - ושל חלק לפחות מהציבור המשכילי – מן הממצאים הארכיאולוגיים היתה גדולה, והיא "חזתה נכחות מאשור".
ב-3 במארס 1857 דיווח העיתון על החפירות בחורבות נינווה, העיר הגדולה, וסיפר לקוראיו, כי החופרים ("החכמים", כך כינה אותם), העלו "מתחתיות הארץ לעין השמש [דברים] אשר כבר נשכח זכרם כמעט":

[...] והחכמים בעיניהם אשר לא האמינו לסיפורי תורתינו הקדושה ודברי נביאנו הנאמנים – בשמעם כעת אשר מצאו ובעיניהם ראו כמה דברים אשר הובאו משם [לצרפת] יבושו להרים ראש וישימו יד לפה!

ב-5 באוגוסט 1857, במאמר בשם "נינווה", כתב העיתון, כי החפירות בנינווה גילו את מזרח השמש, "מוצא האור וערש ילדותנו", אולם הן גם לימדו, כי העם היחיד שנותר מכל עמי קדם הוא עם ישראל. החפירות גם מלמדות על ההשפעה הרבה שהיתה לתרבות בבל על תרבות יוון. ב-7 במאי 1858, במאמר ראשון בסדרה בשם "מפעלות חכמי דורנו",⁷¹ כתב המגיד בלשון מתפעמת על "מצעדי הענקים" של הארכיאולוגים:

היאומן כי יסופר שרוח אנוש ירהב עוז לחתור במסתרים, לשפוט בעד ערפל ולהבין חדות ודברי-חכמה מני קדם חרותים בעט ברזל ועופרת עלי עמודי שיש ושכיות חמדה, אשר יותר משני אלפי שנים הזמן הקיף עליהם מצודו [...] ובכל זאת חכמי דורנו בעים רוחם ובינתם גלו עמוקות מני חשך ויהרסו בריחי ודלתי הזמן ויצאו יד לקרוא בסתום וחתום מפורש בשום שכל! היאומן כי יסופר זאת? אבל, כן הוא, נשמת שדי תחי' לב אנוש וגם דבר-גבורות זה לא יבצע ממנו לעשות!

המגיד קידם בהתלהבות את פענוח כתב היתדות: "ובכן, הכתובות הנחרתות על סלעים ואבני היכלו נינווה, מסרו לידינו את דברי-הימים לאשור העתיקה; הכל נכון!" האשורולוגים הם "הגיבורים המנצחים, ולעולם יהיו אנשים השם!"⁷² וכתב היתדות הוא עדות לישראל:

אבני אופל ולוחות טמוני חול, הנותנים קול כקול הרעם בגלגל לאמור: תורת ישראל אמת ולעולם עומדת! מפי כפים ונקיקי סלעים שוממות נינווה ומצרים ייסד דבר-אלוהים עוז להשבית צורר ומתנקם.⁷³

והמסקנה: "אמונת ספרי קדשנו זהרה כזהר הרקיע [...] ומקדם תוכיח אמנותה יום יום. אמת מארץ תצמח.⁷⁴

התלהבות העיתון גברה. ב-1 בינואר 1873 בישר המגיד לקוראיו על הרצאתו של סמית, "החכם סמיטה, ראש חוקרי קדמוניות בענגלאנד," בלשונו, ועל כך שויליאם גלדסטון, ראש ממשלת בריטניה, נכח בהרצאה הזאת. סמית, סיפר העיתון, הודיע על גילוי לוח ב"כתב חרטומים", שהוא "העתקה מכתובת כשדית קדומה", שנעשתה בימי המלך אשורבניפל. סיפור המבול המופיע על הלוח הזה, הסביר המגיד, דומה לספור המבול במקרא, להוציא שינויים קטנים; דבר המלמד על מקור משותף:

מובן הדבר כי ההודעה הנ"ל עשתה רושם גדול כי על ידה יש לנו עדות קדומה מאד על אמיתת מה שכתוב בחוה"ק [תורתנו הקדושה] ויסכרו פיות הכופרים באמתתה.

ב-16 בינואר 1874 דיווח הרב ד"ר חיים אפפענהיים מטהארן (Torun) שבפרוסיה לקוראי העיתון על "גילוי כתובת מלכי אשור ועל יחסם לעדות המקראית", הדיווחים האלה נמשכו במשך השנים הבאות. העיתון דיווח על גילוי מצבת מישע (הכותב, ד"ר אלברט לוי, טען שהיא מזויפת)⁷⁵ על הגילוי של חוקי חמורבי ועוד, ודיווח גם על פולמוס בבל והתנ"ך. במאמר שפרסם אפפענהיים בכרך ו (תקנ"ה / 1895) של האסיף, (שנתון שראה אור בוורשה בשנים תרמ"ה-תרמ"ט ותרנ"ד / 1885-1889, 1894 בעריכת נחום סוקולוב), בשם "מגדל דוד הפלגה", הוא ניסה להסביר את סיפור מגדל בבל לאור התגליות החדשות. אפפענהיים המשיך בקו של המגיד בשבחי האשורולוגיה:

והנה בימינו חפץ דורשי קדמוניות הצליח להרחיב את החקירה והבקורת בתולדו האומות אשר כמעט נאבדו מן העולם [...] ואחרי שעלתה בידם להוציא מני חשך את המצבות והציונים ואבני משכיות והעמודים והלוחות עם מכתב החרטומי אשר חקוק עליהם מימי קדם קדמתה, ולבלע המסכה הנסוכה עליהם ולפתור הכתב והמכתב, ונפקחו עיניהם וידעו לקראת מה שיספרו מלכי קדם ממעשיהם ומלחמותיהם, ומן המדינות אשר ישבו שם בימים קדמונים הפיצו גם כן אורו גם על שאר עניינים, אשר בערפל חתולם; וידוע שגם איזה כתובים שבתורה ובנביאים, אשר קשים להולמם, ושכמה שאלות העומדות ברומם של התולדות נתברר על ידם; ולכן אמרתי אחרי שהחקירות הללו יקרות עד מאוד, והבשילו אשכולותיהן ענבי הדעת, אין ספק שישלחו את קציריהן עד ים התלמוד וההגדות שנשקעו בו⁷⁶.

בכרך ד של האסיף (תרמ"ז / 1887) פרסם אפפענהיים מאמר תחת הכותרת "ביקורת כתבי קדש על פי ציוני אשור ובבל", שבו יצא חוצץ נגד הסבורים, כי רבים מהסיפורים ההיסטוריים שבמקרא הם סיפורי אגדות. אף שדברי תורה אינם צריכים חיזוק, בכל זאת "יועיל לנו לסתם פי דוברי סרה". דברי הסרה הם הביקורת שעברה "כשטף מים כבירים על תולדות האדם מקדם, וגם בכתבי קודש שלחה ידה לנתוץ ולהרוס מסורת חז"ל", והפכה את סיפורי התנ"ך "לדברי אגדה בעלמא". התגליות הארכיאולוגיות אימתו דברים שונים בתורה ועזרו לפרש עניינים מוּקשים שונים. המאמר יוחד ברובו לבירור עניינים הקשורים לתקופת המלוכה.⁷⁷ כותב אחר, המהנדס אברהם טננבוים (1921-1858),⁷⁸ כתב בכרך הראשון של כתב-העת כנסת ישראל (ורשה, 1895) מאמר שכותרתו "הבנייה והגזירה", שעסק בארכיטקטורה של בתי הכנסת היהודיים. הוא קבע שהאשורולוגיה לימדה כי אשור ובבל הן המקור של אומנות הבנייה הישראלית, שעברה עליהם מאשור בתיווך של הכנענים.⁷⁹

הרב ד"ר אהרן מרקוס כתב בספרו קדמוניות מ-1896:

כך קמו מתי עולם אשר כוסו בחשכים אלפי שנים והעידו על נפלאות אמיתות ספרי הקודש נחלת היהודים עייפי הגלות אשר בדור האחרון כבר שבו אויביהם להכחידם מגוי [...] עתה נתגלו להם ימי עולם ושנות קדם [...] ומכבדי התורה בין חכמי האומות שמחו בזה כמוצאי שלל רב.⁸⁰

גם העיתונות היהודית בגרמניה, ובעיקר ה-AZdj דיווחה על התפתחות המחקר הארכיאולוגי במסופוטמיה, אם כי בפחות התלהבות מדיווחים עליה בהמגיד. לדוגמה, העיתון דיווח על הרצאתו של סמית, סיכם את הישגי המחקר (בכלל זה את ספריו של שרדר) וציין, כי הלוחות האשוריים מזכירים מקומות ושמות הנזכרים במקרא. בכך "הוכח עד כמה ספרי המקרא יכולים להיחשב כמוסמכים מבחינה היסטורית".⁸¹ בשנים הבאות דיווח העיתון, בין השאר, על הגילוי של האסטלה של מרֹדַךְ בַּלְאֲדָן והאסטלה של אסחרדון.⁸²

להתעניינות הרבה בממצאים הארכיאולוגיים ובתמונת העבר החדשה שציירו היה כמובן הד גם בספרות ההיסטורית הפופולרית. בחלק הראשון של ספרו דברי ימי עולם (וילנה, תרכ"ח / 1867), שהיה ספר ההיסטוריה האוניברסלית בשפה העברית בעת החדשה, הקדיש קלמן שולמן פרק לתולדות הבבלים והאשורים. שולמן תיאר בהתפעלות את הציוויליזציה החומרית של אשור ובבל וכתב כי החפירות הארכיאולוגיות אישרו את המסורת העתיקה על-אודות גודלה של נינווה ועל עושרה. על תרבותה הרוחנית לא היו לו מילים טובות לומר: לדבריו, ארץ הכשדים היא "ארץ פסילים מיום הוסדה, ובאימים התהוללה [...] הכשדים היו רודפי זימה [...] ועשו כל תועבה". אולם, מכל הדברים היקרים שנמצאו בנינווה:

יקרו עוד בעיני כל יודעי העתים הכתובות העתיקות אשר מצא החכם ההוא [ליארד] על קירות ההיכל. בכתבות ההן שפונים דברי ימי מלכי אשור, דברים עתיקים הנושאים בד בבד עם ספורי כתבי הקדש אדות המלכים ההם, ומפיצים שביבי נגה על דברי ימות עולם ושנות דורות קודמים.⁸³

בספר אריאל, שכתב כעשרים שנים מאוחר יותר (וילנה, תרט"ז / 1886), כתב שולמן דברים דומים על חשיבותן של התגליות במסופוטמיה ("עתיקי אשור, נינווה ובבל"):

ספוני ימות עולם אשר יצאו לאור בידי החכמים באטא (Botta)י⁸⁴ ולייארד העירו רוח השתוממות בלב כל חכמי התבל המתחקים על שרשי דברים עתיקים, כי את אשר לא האמינו לראות עד העולם, ראו עיניהם, ואת אשר לא נועזו אף לחשוב ולדמות, נגלה לפניהם כיום הזה.

הארכיאולוגיה מגלה את רזי העולם ואת ראשית דברי ימות עולם. חקר ממלכות מצרים ובבל, הוסיף שולמן, "יקר בעיני כל משכיל דורש ספרי הקדש", וזאת כיוון ש"דברי ימי מלכיהן, כהניהן ושריהן שלובים פעמים רבות עם דברי ימי מלכי יהודה וישראל, ותולדות יושביהן אחוזות רבות פעמים עם תולדות עם בני ישראל ככל הכתוב בדברי נביאנו הקדושים". בלי לדעת את תולדות המצרים והאשורים, "לא נוכל לדעת דברים רבים גם בתולדות בני עמנו בימים העתיקים [לכן] יקרים הם חקרי העמים אשר על ידיהם נראה אור בהיר בתולדות בני ישראל".⁸⁵

ההבדל החשוב בין הדברים שפורסמו בהמגיד ובין דבריו של שולמן הוא בכך, שהמגיד האמין, כי התגליות הארכיאולוגיות מעניקות תקפות היסטורית לקוסמולוגיה המקראית, בעוד ששולמן דיבר על כך, שהן שופכות אור על ישראל מימי אברהם אבינו, אך בעיקר בתקופת המלוכה.

בקו של המגיד הלך שלמה רובין, שחיבר את הספר העברי הראשון שהתבסס על התגליות הארכיאולוגיות: בירוסי הכשדי או קדמוניות האשורים והבבלי בהגלות נגלות שפוני טמוני אדמת ערי נינווה בבל ובנותיהן, לאשר ולקיים ספורי תורתנו הקדושה, ולבאר הרבה מקראות ועניינים בכתבי הקדש (וינה, 1882).⁸⁶ במבוא לספר הצהיר רובין כי מטרתו היא להגן על התורה מפני מכחישיה: "בכל דור ודור עמדו מערערים על ספורי משה בספר בראשית, מעוררים ספקות באמתתם הפשוטה, ומפקפקים בקדמות זמנם מימות עולם". מערערים כאלה קמים עתה גם מתוך עם ישראל עצמו, אך התגליות במסופוטמיה הן תשובה ניצחת לדברי הכפירה האלה. סיפור המבול הובא על-ידי האבות מבבל: "מסורת אבותינו העברים מורשה להם מאביהם אברהם אשר יצא מאוד כשדים, עיר היושבת בלב ארץ כשדים". ואולם, עם ישראל עיבד ושינה את הסיפור לפי השקפת עולמו. סיפור המבול הבבלי – המבוסס, לדעתו, על זיכרון של אירוע אמיתי שהתרחש – מאשר את הרקע הריאלי של הסיפור המקראי (וגם של מסורות דומות של עמים אחרים).⁸⁷ במילים אחרות, סיפור המבול המקראי, מיסודות הקוסמולוגיה המקראית, אכן שאול ממקור אשורי-בבלי.⁸⁸ במאמרו "מעשה בראשית של הכנעני סנחותיתון",⁸⁹ שראה אור בהשחר בתרל"ח (1878) גרס רובין שהיו השפעות אשוריות ובבליות על התורה ועל המשפט העברי.⁹⁰

מובן שלא איתרנו את כל המאמרים שנכתבו בעיתונות היהודית במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, ואולם, די בדברים שהוזכרו כדי להצביע על התעוררות העניין בתולדות המזרח הקרוב הקדום, על הרחבת הידע עליו, ועל המגמה לאשר באמצעות הממצא הארכיאולוגי והאפיגרפי את הסיפור המקראי. אין ספק, כי ההכרזות על דפי העיתונות העברית בשבח האשורולוגיה מלמדות, כי עד 1902 הדעה הרווחת היתה, שהארכיאולוגיה היא מדע המאשר את המקרא.

לפריטים אחרים קשורים לנושא:
קיצור תולדות האשורולוגיה
מה זועקות האבנים? - בין ביקורת המקרא לארכיאולוגיה
"נכוחות מאשור?" תגובות יהודיות ראשונות על הארכיאולוגיה של מסופוטמיה
רודולף קיטל כבעל ברית
עדות עץ ואבן או עדים מהימנים?
המשך העניין בארכיאולוגיה ובראליה הקדומה

הערות:
61. שלמה ברימן, "א.א. קובנר ומקומו בתולדות הביקורת העברית", מצודה, ספר שביעי, לונדון וולתאם, מסצסוסטס, תשי"ד (1954), 416-457; גדליה אלקושי, "יהודה ליב גורדון המבקר", שם, עמ' 458-489.
62. משה ליב ליליינבלום, "על דבר חקירה קדמוניות", השחר, תרל"ה. בכל כתבי משה ליב לילענבלום, כרך שני, קרקוב, תרע"ב, עמ' 10-12. במכתב לי"ל גורדון מ-16 אוקטובר תרל"ח כתב לילינבלום כי ידיעת התרבות הקלאסית ("קלאסיציזמוס") מועילה יותר לחוכמת ישראל מאשר "שפת כשדים, ערב וסוריא", וכי "חכמת בני קדם" אינה מכילה אלא "שפות נשכחות, דקדוקיהן ואיזה ספורים דמיונים ושיטות פילוסופיות, שכבר אבד עליהן כלח". ראו: שלמה בריימן (מהדיר), איגרות משה לב ליליינבלום ליהודה לייב גורדון, האוניברסיטה העברית, 1968, עמ' 158-159.
63. בריימן, שם, עמ' 187-188.
64. Daniel A. Chwolson, Über die Überreste des altbabylonischen in Arabischen Übersetzungen, 1851. חוולסון תירגם את התנ"ך לרוסית עבור האקדמיה הפרבובסלבית והחברה האנגלית להפצת כתבי הקודש. הוא קיבל תואר דוקטור בלייפציג (ב-1855) והיה פרופסור ללשונות שמיות באוניברסיטה של סט. פטרסבורג.
65. י"ל גורדון, "ארץ בבל העתיקה וחכמיה", השחר 1861, עמ' 241-260.
66. "דברי הימים למלכי אשור מדי ובבל" מאת יוסף בר"ה בר"ן, המאסף, ה, עמ' ס"ו-ע"ח, כסלו, תקמ"ט; "חורבן העיר נינוה", שם, י', עמ' רי"ג-רט"ז, אייר, תקס"ט; "דברי הימים לבבל [תולדותיה, כיבושה בידי כורש ושיבת ציון]", שם, ט' 2, כ"ג-ל' טבת, תק"ע.
67. ב-1856-1861 פרסם יוליוס פירסט (Furst, 1805-1873) את הספר Hebräisches und chaldaisches Handwörterbuch.
68. יוסף שלמון, "דוד גורדון ועיתון המגיד: חילופי עמדות ללאומיות היהודית 1860-1882," ציון, מז (1982) עמ' 145-164; Gideon Kohtz, La Naissance de la presse Hebraique Moderne 1856-1886, Paris, 1993, pp. 83-117. את הידיעות על החפירות במסופוטמיה ובמצרים העבירו לעיתון בעיקר שניים מכתביו הקבועים: ח"ג וידאווער, שישב באנגליה, וא"י ברוק, שישב בחרסון. ראו: פיינר, השכלה והיסטוריה, עמ' 287. כותב קבוע אחר היה הרב ד"ר חיים אפפענהיים (1832-1891). ראו להלן.
69. שמואל פיינר, השכלה והיסטוריה, עמ' 177.
70. "כתבי עזריה מן האדומים": מבחר פרקים מתוך ספר מאור עינים ספר מצרף לכסף, ההדיר והוסיף מבוא והערות ראובן בונפיל, ירושלים, 1991, עמ' 231. בפרוגרמה שלו לאנציקלופדיה יהודית כללית כתב אחד העם: "שרידי-קדמוניות צריכים למצוא מקום באוצרנו רק במה שיוכלו להחשב כהארות מוחשיות על חזיונות היסטוריים נכבדים לנו." אחד העם, "על דבר אוצר היהדות", על פרשת דרכים, א, עמ' רלא.
71. סקירה דומה בשם "גנזי נסתרות" נדפסה ב-9, ב-16 וב-22 בנובמבר 1859.
72. "מפעלות חכמי דורנו", המגיד 14, במאי 1858.
73. "עדות לישראל", שם, 5 באוקטובר 1858.
74. שם, 7 במאי 1858.
75. המגיד החדש, 23, באוקטובר 1903.
76. האסיף, ו, עמ' 106-108.
77. האסיף, ד, עמ' 167-173.
78. טננבוים עבד במשרד התחבורה הרוסי ונטה משנות השמונים לחיבת ציון.
79. טננבוים, שם, עמ' 1022. בעיתון הילדים הפרחים (מס' 9, 1909, עמ' 286) שראה אור בלוגאנסק שבאוקראינה, בעריכתו של הרב והסופר ישראל בנימין לבנר (1862-1916), מחבר כל אגדות ישראל, (מ-1898 ואילך, ספר שראה אור במהדורות רבות) התפרסמה ידיעה קצרה על הרצאה של דליטש. הידיעה סיפרה על הרצאה שנשא וכה קבע כי "עוד לפני אלפי שנים עמדה בבל בהשכלתה על המדרגה הגבוהה. המסחר ועבודת האדמה נתפתחו אז היטב. האדמה היתה אז יותר פוריה מהיום. המקור לידיעותיו היו המצבות והלוחות העתיקים, אשר מצאו החוקרים בארם-נהריים". לא ברור לאיזו הרצאה מתכוונת הידיעה. תודתנו לד"ר לאה צבעוני על ההפניה.
80. מרקוס, קדמוניות, א, קרקוב, 1896. הוצאה שנייה, עורך ד"ר יוסף מרקוס, תל-אביב, תשל"ג, עמ' 89-90. מרקוס כתב: "בהתגלות מטמוני בבל הקדמונים רוע התרועע היסוד אשר הניחו היוונים לתלמידיהם הרומיים ואחריהם לכל סופרי הזמן הטפשות הנקרא מיטטעלאלטער באייראפא אשר התחלות חכמה המדינית וישוב האדם היתה ארץ מצרים עד שנתגלה שקר הסברא הזאת וכעת הכל שבו להודות כי מקור הראשון לחכמת החיים הנקראת קולטור הוא ארץ בבל וגם תוצאות אומת מצרים מן המקום ההוא [...] והכל מודים כי חכמת התכונה והנדסה והחשבון וחשבון תקופות ומזלות ואיצטגנינות וידיעת משטר הכוכבים הם פרי ארץ בבל גם בחכמת הבנין הוסרה קדימת המצרים אשר היתה לחק בעיני המבקרים עד היום".
81. Anon, "Die Keilschriften der Assyrer und die Bibel", AZdJ 37 (1873), pp. 153-54, 188-191, 225-227.
82. ראו: Anon, "Wieder ein Beweis fur die geschichtlichen Berichte der Bibel", AZdJ 53 (1889), pp. 30-31; D. H. Muller, "Ausgrabungen aus Sendschirli", AZdJ 57 (1893), pp. 103-105, 113-115; "Die Jungsten Ausgrabungen von Sendschirli", AZdJ 58 (1894), p. 557; Anon, "Miscellen", AZdJ 59: 16 (1985) and 59: 36 (1895)
83. קלמן שולמאן, ספר דברי ימי עולם, ספר ראשון, ווילנא 1867 (תרכ"ח), עמ' 67-78.
84. הכוונה לארכיאולוג הצרפתי Paul-Emile Botta, 1802-1870 ראו עליו: Seton Lloyd, Foundations in the Dust, pp. 94-100.
85. שולמן, ספר דברי ימי עולם, שם, עמ' 113-115.
86. הכותרת בגרמנית: Beroses oder chaldaische Altertbumer im Boden Assyriens ausgegrabenen Keilinschriften bestatigte Semitenstucke zur Bible, Wien, 1882 . וראו גם ספרו עץ הדעת בגן העדן, וינה, תרנ"א (Baum Erkenntniss im Paradise der Ostens, Biblische-archaeologische Monographic, 1891)
87. רובין, בירוסי הכשדי, עמ' 59-93.
88. ראו בפרק שביעי.
89. שלמה ראבין (רובין), מעשה בראשית של הכנעני סנחוניתון עם מבוא גדול המבאר באספקלריא מאירה חותם תכנית מסתרי מעשה בראשית וסודות ספרי היצירה אצל ההודים הקדמונים (שם בספר בגרמנית: (Kosmologie und Theoginie der Phonizier. הכוונה סנכוניאתון, הסופר הפיניקי שפילון מגבל (שדבריו נשתמרו בחיבורו של אוזוויוס (Preaparation evangelica, שטען שסמך על חיבור שנכתב לפני מלחמת טרויה. ראו: השחר, חוברת שלישית, עמ'43-68.
90. קיטל, החקירה בכתבי הקדש עמ' 164