'איש ישראל' וסירוב גדעון למלוך מחברת: פרופ' יאירה אמית

חזרה3

[א] מבוא

לאחר שגדעון השלים את הנצחון על מחנה מדיין ואף הרג את מלכי מדין, זבח וצלמונע (שופ' ח ד-כא), פנה אליו איש ישראל והציע לו למלוך: 'ויאמרו איש ישראל אל גדעון משל בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך כי הושעתנו מיד מדין' (שם פס' כב). התגובה המיידית של גדעון היתה: 'לא אמשל אני בכם ולא ימשל בני בכם ה' ימשל בכם' (שם פס' כג).¹ סירוב זה שאינו תואם התנהגות אנושית צפויה הניב פירושים שונים. ישנם הרואים בו סירוב למראית עין בלבד או נימוס טקסי מקובל, כאשר באופן מעשי נהג גדעון כמלך, כפי שניתן ללמוד הן מן המעשה המיידי שעשה – הקמת האפוד והגתו בעירו עפרה (שם פס' כד-כז_א) – והן מאורח חייו המתואר בהמשך (שם פס' כט-לא). אחרים אינם נרתעים מלפרש את סרבנות גדעון כהשתמטות מנטל המלוכה או כהתנגדות עקרונית הקשורה ברוח הדמוקרטית של שבטי ישראל. וישנם אף שמוצאים בהיגד סרבני זה ראיה מכרעת למימוש ההיסטורי של מלכות שמים, שמשמעו 'מלכות ה' בחיי המעשה, שה' הוא מלכם של ישראל והוא המושל בהם ממש; הוא יוצא ובא לפניהם כדרך שמלכי בשר ודם יוצאי ובאים לפני עמים אחרים'.² המכנה המשותף של פתרונות מגוונים אלו הוא קבלת ההנחה שלאירוע המתואר יש שורשים במציאות ההיסטורית, ולכן כל אחת מההצעות הנזכרות היא נסיון להבין במונחים דמויי מציאות את הסיבות שיצרו סירוב בלתי צפוי זה. עם זאת חשוב לציין כי במחקר הביקורתי מקובלת הצעת פתרון שונה, שלפיה המשא ומתן בין גדעון לבין איש ישראל (שם פס' כב-כג) אינו אלא תחיבה מאוחרת שמשקפת מגמות אידיאולוגיות אנטי מונרכיות. לפי שיטה זו הסירוב של גדעון לא היה ולא נברא אלא משל היה, ותפקידו של משל זה לייצג עמדה רעיונית של עריכה מאוחרת שאין לה דבר עם תיאור המציאות שבו היא משולבת. למעשה גם הצעה זו נסמכת על פרשנות היסטורית, כי התומכים בה אינם נוטים לקבל את ההנחה שכבר בראשית תולדות עם ישראל בארצו שלטה בו אידיאולוגיה אנטי מונרכית. לשיטתם אידיאולוגיה זו התפתחה על רקע המפגש הממשי עם המלוכה והאכזבה ממנה. ניצני אכזבה זו מופיעים לדעתם לראשונה בנבואת הושע (יג י-יא), ולכן אין הם קושרים את המגמה האנטי מונרכית עם תקופה מוקדמת למחצית השנייה של המאה השמינית לפסה"נ.³ מצד אחר, מן הטענה שרק סירוב גדעון מהווה תחיבה של עורך מאוחר ניתן ללמוד כי התומכים בה מניחים שלפחות מרבית המסופר הוא מקור היסטורי שנתחבר ואפילו גובש קודם לכן, ואולי אף סמוך לזמן ההתרחשות.

במסגרת מאמר זה ברצוני להציע פתרון נוסף, הנסמך בראש וראשונה על הבנת המונח 'איש ישראל' והשתלבותו בהקשר הספרותי שבו הוא משובץ. הנחתי הראשונה, שלא זה המקום לנמקה, היא שספר שופטים כולו, כחיבור היסטוריוגרפי מגובש העוסק בעם ישראל כגוף מלוכד, הוא חיבור מגמתי שאת ראשית תהליך גיבושו יש לקשור עם התקופה שלאחר חורבן שומרון.⁴ מנקודת מוצא זו כל בדיקה של ספר שופטים כמקור היסטורי האמור לייצג את התקופה המתוארת על ידו נזקקת לנתונים נוספים, חיצוניים, כמו למשל עדויות ארכיאולוגיות. בהעדרם של נתונים מעין אלו כל שחזור היסטורי של התקופה המתוארת בספר שופטים אינו יותר מאשר פרפרזה, מוצלחת יותר או פחות, של המסופר בספר גופו. לפיכך איני מתכוונת לנסות לשחזר את המציאות של ימי גדעון. אולם הבדיקה של כל יחידת טקסט קטנה שמרכיבה את התיאור של ימי גדעון, ואין אפשרות לאמתה או לבטלה כמקור היסטורי, מחייבת מחד גיסא להתמקד במכלול הסמאנטי שמרכיב אותה ומאידך גיסא לבדוק את היחסים בינה לבין סביבתה, משמע את מידת השתלבותה במחזור הסיפורים או בספר השלם שבו היא מופיעה. התשובה לשאלה מדוע סירב גדעון למלוך לא תצטמצם אפוא למישור האידיאולוגי-ההיסטורי, הבוחן אם סירוב מעין זה הלם את התקופה הקדם מונרכית או תקופה מאוחרת יותר, אלא תתבסס על בדיקת נתונים כמו אם מבחינת התפתחות העלילה או עיצוב הדמויות היה מקום לשילוב ההצעה והסירוב, וכיצד אלו משתלבים במבנה התימטי של ההקשר הטקסטואלי הכולל. לעומת זאת, על השאלה באיזו מידה נשקף ניתוח זה את המציאות ההיסטורית של תקופת השופטים, ניתן לדעתי להשיב במונחים של סבירות או אמונה.

[ב] מי היה 'איש ישראל'

ראינו כי 'איש ישראל' נזכר כגורם שהביא בפני גדעון את הצעת המלוכה, לפיכך יש מקום לנסות ולברר את משמעותו של צירוף זה. למונח 'איש ישראל' קיימים שני הסברים. לפי ההסבר האחד:

הקו הנקוט בהיסטוריוגראפיה המקראית להרחיב, כל אימת שנדרש הדבר, את הבסיס לאחדות, לכוללות ולתמימות דעים בהכרעה ולהבליט את הפורום הכלל-לאומי (הבלתי-ריאלי). כך נהג בעל הכתובים, דרך משל, במעמד ברמה (שמ"א ח, ראה לעיל). והוא הדין בשמ"ב יז, בו נשמרה ההכרעה האחרונה ל'איש ישראל' המוסב לעם ישראל כהפלגה, ללמדנו כי עצת חושי התקבלה על דעת כולם ובכך בטלה עצת אחיתפל.⁵

לפי דעה רווחת זו 'איש ישראל' הוא צירוף המוסב לעם ישראל כהפלגה.⁶ ח' תדמור שהוא בעל ההסבר השני והפחות מקובל טוען כי יש לראות ב'איש ישראל' פונקציה ממוסדת, שהיתה חלק ממערך הכוחות החברתיים ופעלה בעיקר בתקופה הקדם מונרכית ובראשית ימי המלוכה. גוף זה היה כנראה הצבא המגוייס, משמע צבא העם שהתבסס על כוח מגויס מתוך היחידה המשפחתית.⁷ במלים אחרות, לא זו בלבד שלמונח זה יש משמעות צבאית, אלא שגם צירופים דומים כמו 'איש יהודה' או 'איש אפרים' פירושם אנשי מלחמה הנמנים עם השבט הנזכר כמרכיב בצירוף.⁸

כהמשך להצעת תדמור נראה לי שיש מקום להעיר שלוש הערות:

(א) יש להבחין בין מקרים אשר לגביהם הטענה שהשימוש במונח נעשה בהקשרים צבאיים משכנעת מאוד (ראה: שופ' ז ח, יד, כג; שמ"א יג ו; יד כב, כד; יז ב, יט, כד-כה; ועוד)⁹ לבין מקרים שבהם הכוונה לאפיון לאומי (במ' כה ח, יד) או כוללני (דב' כז יד; כט ח; וכן יהו' ט ו, ז; י כד; דה"א טז ג; דה"ב ה ג).¹⁰

(ב) הצירוף 'איש ישראל' כמונח צבאי אינו מוגבל רק לשתי אפשרויות, שהראשונה והמקיפה שביניהן מתייחסת לצבא ישראל, משמע לכל העם, והשנייה, הצרה בהיקפה, מתייחסת לצבא הצפון שהוא צבא עשרת השבטים שאינו כולל את 'איש יהודה' (שמ"ב יט מג-מד; כ ד). נראה לי שמונח זה היה מונח 'גמיש' ובלתי מחייב. הכותב העדיף להשתמש בו כלשון קצרה שיכולה להתייחס להרכבים שבטיים משתנים כאשר ההכרעה לגבי כל הרכב מותנית בהקשר הכולל.¹¹ כך למשל במחזור סיפורי גדעון מוטעם כי השבטים שהצטרפו אל גדעון למלחמה היו מנשה, אשר, זבולון ונפתלי (שופ' ו לה וראה גם: ז כג) ובשלב מאוחר יותר אפרים (שם ז כד – ח ג). בהקשר זה ההרכב של 'איש ישראל' הוא אפוא לוחמי חמשת השבטים הנזכרים. לפיכך גם כאשר מדובר ב'איש ישראל' המציע לגדעון מלוכה, סביר להניח שאין הכוונה לצבא כל העם אלא ליחידה הצבאית הלוחמת שהיתה מורכבת משבטים אלו. הוא הדין בפרשת אבימלך. גם במקרה זה נראה ש'איש ישראל' שתמך בו לא היה צבא העם כולו אלא יחידה צבאית לוחמת שהורכבה משבטים שישבו סמוך לשכם, ואולי אפילו מאותם שבטים שפנו אל גדעון בשעתו.¹²

(ג) בנתחו את היקרויות המושג בשופ' יט-כא מדגיש תדמור כי אין הכרח לשקול את שאלת המהימנות ההיסטורית של סיפורים אלו, במיוחד כאשר יש מקום להשערה שהם חוברו או נערכו בימי דוד ושלמה למטרות איטיולוגיות או עדיף – למטרות פולמוסיות.¹³ נמצא כי לשיטתו גם אם הסיפור עצמו אינו מהימן הוא משמש ראיה היסטורית מהימנה לקיום המוסדות הנזכרים בו.

למרות שלוש ההסתייגויות לעיל, הטענה שבמספר כתובים יש לשימוש במונח 'איש ישראל' משמעות צבאית מובהקת נראית לי משכנעת. אך לא נראה לי שלהשערה כי 'איש ישראל' היה כינוי שהשתמשו בו בתקופה הקדם מונרכית ובימי דוד, והוא ייצג פונקציה חברתית ספציפית, יש יתרון על ההשערה כי מדובר במונח שנוצר בתקופת חיבור הספרים המתארים את התקופה הקדם מונרכית והשימוש בו שירת צרכים ספרותיים בלבד. במלים אחרות ייתכן שהמונח 'איש ישראל' אינו אלא המצאה ספרותית שנועדה לשרת את הסופר המאוחר בבואו לתאר תקופה קדומה, שלא היה לו לגביה תיעוד ארכיוני מדוקדק, והוא נסמך מן הסתם על מסורות שבעל-פה ואולי גם על חומרים ספרותיים כתובים. סיטואציית כתיבה מעין זו יכולה לנמק מדוע העדיפו סופרים אלו להשתמש במונחים גמישים שבעזרתם ניתן היה להקיף מסגרות שבטיות שונות. אין תימה שהם העדיפו את המונח 'איש ישראל' הנשען מחד גיסא על קיומם של צירופים שבטיים קיימים, לעתים אף בעלי משמעות צבאית, כמו 'איש יהודה', 'איש בנימין' וכדומה, ומאידך גיסא על השימוש בהיקפים משתנים במונח 'ישראל'.

[ג] שופ' ח כב-כג לאור הפירוש הצבאי

החלת ההשערה כי השימוש במונח 'איש ישראל' מתייחס לגוף צבאי, שהיה מורכב ממספר לא קבוע של שבטים, על שופ' ח כב-כג עשויה להאיר את סירובו של גדעון באור חדש. גדעון לפי פירוש זה סירב להצעה הנשענת על כוח צבאי. ניתן לתארו כמי שלא רצה לבנות את שלטונו על כוח שאין מאחוריו הסכמה של כל ישראל, משמע של הנציגות הכוללת של השבטים, המכונה 'כל זקני ישראל'. שמואל לעומת זאת נאלץ לקבל את התביעה למלך זמן לא רב לאחר מכן, לא רק בגלל הצו האלוהי אלא משום שזו הוצגה בפניו על ידי נציגות כוללת של העם: 'ויתקבצו כל זקני ישראל ויבאו אל שמואל הרמתה' (שמ"א ח ד).

ההצעה לגדעון משולבת במחזור הסיפורים אודותיו כשיאו של תהליך: זוהי תגובה על נצחונו בקרב האחרון נגד המדיינים.¹⁴ הצבא שהצטרף אל גדעון למלחמה ובידיו שלל המלחמה הוא שהציע לו את המלוכה והוא שהיה מוכן בהמשך להעניק לו את השלל. מניתוח זה ניתן ללמוד כי הצעת המלוכה משולבת במבנה העלילה של מחזור סיפורי גדעון כשלב סיום טבעי שמשמעו תגובה מיידית של הגוף הלוחם שהשיג את הנצחון. אולם גדעון מצדו דחה את ההצעה משום שידע כי שלטון שאין מאחוריו הסכמה כללית או לפחות מרבית, דהיינו קונסנסוס, הוא פתח למאבק שיכל להסתיים במלחמת אחים עקובת דם. ואמנם בהמשך מסופר כי בנו אבימלך שבנה את שלטונו על תמיכה חלקית הסתבך במלחמה מעין זו. מלכתחילה תמכו בו בעלי שכם בלבד. אך הוא היה מעוניין להרחיב את שלטונו, לכן העתיק את מקום מושבו מחוץ לשכם ונשען על כוח צבאי שעזר לו לדכא את הנסיון למרוד בו (שופ' ט כב-נה). לקורא נודע מי הכוח הצבאי שתמך באבימלך רק מתוך תיאור מותו: 'ויראו איש ישראל כי מת אבימלך וילכו איש למקמו' (שם ט נה). מסיום זה, שבו נזכר דווקא 'איש ישראל', ניתן להסיק כי אותו גוף צבאי, שהיה מעוניין בכינון המלוכה והתאכזב מן הסירוב של גדעון, לא השלים עם מצב של העדר מלך וחיפש את ההזדמנות הראשונה לתמוך במועמד אחר. מטבע הדברים ראה 'איש ישראל' באבימלך שכבר הומלך על ידי בעלי שכם את המועמד המתאים. אולם מלחמת האחים שפרצה בימי אבימלך מוכיחה לקורא כי גדעון צדק בסירובו. נמצא כי העימות האנלוגי בין גדעון לאבימלך משרת את גיבוש יחסו של קורא ספר שופטים אל המלוכה ומנמק את העובדה שהנסיון להמליך מלך נדחה ונגנז עד ימי שמואל, משמע עד אותה תקופה שבה נוצר קונסנסוס סביב רעיון זה.

[ד] סיכום

הצירוף 'איש ישראל' מציין במרבית המקרים מסגרת צבאית המכילה הרכב משתנה של שבטים. מטבע הדברים מסגרת צבאית מעין זו יכולה להלום את תיאור התקופה הקדם מונרכית ואת ראשית ימי המלוכה. העובדה שבמסגרת התיאור של ספר שופטים הוצעה המלוכה לגדעון דווקא מטעמה של מסגרת צבאית זו נועדה לנמק את סירובו. כך מעוצב גדעון כמי שנקט טקטיקה דיפלומטית הנשענת על ניסוח תיאוקרטי, כאשר לדעת המחבר הסיבה הסמויה היא אי רצונו לבסס את שלטונו על כוח צבאי. גדעון מעוצב במסגרת המחזור כמי שידע שמחירה של תמיכה צבאית מעין זו יכול להיות שרשרת הרסנית של מלחמות פנימיות שאותן רצה למנוע. ואילו אבימלך בנו שרדף אחר השררה הסתבך בסוג המאבקים שנמנעו דור אחד קודם לכן ונכשל. יש אף מקום להעלות השערה נוספת כי חששו של המחבר ממלוכה הנשענת על כוח צבאי קשור בהכרתו את תולדותיה ואת אופיה של המלוכה הצפונית, שהרי בצפון חזרה התופעה של קושרי קשר שבנו את כוחם על תמיכת הצבא ומרדו במלכות (מל"א טו כה-כט; טז ח-יא, טו-כא; מל"ב ט-י; טו ח-י, יג-טו, כג-כה, ל).

מעניין לציין כי סיפור הסירוב משובץ לאחר שני סיפורים שבהם מתגלה גדעון מצד אחד כטקטיקן ודיפלומט – פרשת העימות עם שבט אפרים (שם ח א-ג) – ומצד אחר כמי שמסוגל היה להפעיל יד חזקה במאבק עם אנשי סוכות ופנואל שלא רצו להכיר בו (שם, פס' ד-כא). שני עימותים מקדימים אלו מהווים רקע נאות הן להצעה שמציעים לו אנשי הצבא (= 'איש ישראל') והן למסקנה שהוא מיישם באמצעות הסירוב: שבטי ישראל עדיין אינם בשלים לקבל עליהם עול מלכות. שלטון מלוכני בשלב זה אינו אלא הבטחת שררה באמצעים כוחניים. השימוש בהקשר זה במונח 'איש ישראל' נועד אפוא לשרת את צורכי התיאור. במלים אחרות, גם אם סביר להניח שבתקופה הקדם מונרכית ובראשית ימי המלוכה היו התארגנויות צבאיות בין-שבטיות, ספק אם ניתן לראות בהן מוסד קבוע, שזכה למונח מסוים. לפיכך נראה לי כי הצירוף 'איש ישאל' מייצג פתרון ספרותי או עריכתי, פרספקטיווי, שעמד לרשותם של כותבים ועורכים מאוחרים. כיוון שאלו נטלו על עצמם להתמודד עם תיאור של תקופה שבין מאפייניה מוסדות שבטיים ולא לאומיים או התארגנויות לשעה שספק אם היה להן כינוי קבוע, הם יצרו מונחים ששירתו את צורכי התיאור.¹⁵

מכל מקום, כפי שכבר ציינתי לעיל, את השאלה באיזו מידה משקף הסירוב של גדעון מציאות היסטורית יש לבחון, בגלל העדר נתונים נוספים, במונחים של אמונה או סבירות. במקרה שלפנינו אין שום סיבה לבטל את האפשרות שבמשך התקופה הקדם מונרכית היו נסיונות ראשוניים להקים מלוכה ושנסיונות אלו נשענו על כוח צבאי. עם זאת אין זה סביר להניח שבמקרים אלו פעל מוסד קבוע שכינויו משקף פרספקטיווה לאומית, והוא 'איש ישראל'. הצירוף 'איש ישראל' הוא אפוא יצירתם המאוחרת של מחברים-עורכים¹⁶ שהתמודדו עם תיאור תקופה שממאפייניה היו התארגנויות צבאיות משתנות.

הערות:

1. אמנם בכתוב זה אין נזכרת במפורש לשון מלכות, אך ההתייחסות למנגנון שושלתי של העברת שלטון והשימוש בשורש מש"ל בהקשר מלוכני בהמשך (שופ' ט א-ו) מלמדים ששני הצדדים, המציעים והמסרב, מבינים שבענייני מלוכה הם עוסקים. ראוי אף לציין כי השורשים מל"ך/מש"ל מופיעים בתקבולת. והשווה בר' לז ח: 'המלך תמלך עלינו / אם משל תמשל בנו'. הם מרבים להופיע בתקבולות שמניות: תה' כב כט; קד כ; קמה יג; מי' ד ח; וראה גם: יר' לד א.
2. י' ליכט, 'מלכות ה'', א"מ ד, ירושלים תשנ"ג, עמ' 1121.
3. סיכום המתייחס לבעלי הדעות השונות ראה כבר אצל מ"מ בובר, מלכות שמים, ירושלים 1965 [1932], עמ' 56-51. פירוט עדכני והתייחסות לביבליוגרפיה נוספת מופיעים בחיבורי ספר שופטים – אמנות העריכה, ירושלים תשנ"ב, עמ' 92-90, 245-242.
4. בסוגיה זו עוסק הפרק האחרון של חיבורי: 'סוף דבר והעשרה בדבר הזמן והמקום של העריכה', שם, עמ' 353-331.
5. ח' רביב, מוסד הזקנים בישראל לאור המקרא ותעודות חיצוניות, ירושלים 1983, עמ' 89. לדברי רביב יש לדחות את המסופר במקרא, ולטעון כי גורל המשך המרד נחתך לא במעמד של אספת עם, שהוא מעמד כלל לאומי, אלא בקרב הגוף המוסמך היחיד, והוא הזקנים.
6. כך למשל חוזר ומדגיש לאחרונה נ' נאמן כי שופ' ט נה, המזכיר את 'איש ישראל', הוא אחד הפסוקים המוספים לפרק והמבטאים את השקפת העורך המשנה-תורתי 'שלפיה היו השופטים מנהיגים כלל-לאומיים, ולפיכך היה גם אבימלך שליט על כל ישראל (פסוקים כב, נה)', ראה: נ' נאמן, 'מגדל שכם ובית אל ברית', ציון, נא (תשמ"ו), עמ' 269.
7. H. Tadmor, "The People" and the Kingship in Ancient Israel: The Role of Political Institution in the Biblical Period', Journal of World History, 11 (1968), pp. 23-3. המקור העיקרי שעליו נסמך תדמור לביסוס טיעונו הוא תיאור מרד אבשלום. לחיזוק נוסף הוא מביא שלושה מקורות, שלדעתו הם קדם דוידיים: יהו' ט; שופ' ט (אך נראה שכוונתו לשופ' ח, כי הדוגמה מתייחסת להצעת המלוכה) ושופ' יט-כ. לגבי מל"א ח א, שאותו הוא מגדיר כמקום היחיד שהמונח אינו מופיע בו במשמעות צבאית, הוא מציין שזהו האזכור האחרון בספרים ההיסטוריים. נראה לו שהזכרת 'איש ישראל' בהקשר של מרד אבשלום מהווה שימוש אותנטי אחרון במסגרת היסטורית. מתמיהה אי ההבחנה שלו בין הזמן המתואר במקור כלשהו לבין זמן החיבור של אותו מקור. כך למשל, תדמור אינו מהסס לקבוע כי זמנו של יהו' ט הוא קדם דוידי, אף על פי שמקובל במחקר לייחסו למקור דויטרונומיסטי.
8. מעניין בהקשר זה להזכיר את הופעת הצירוף 'איש גד' בכתובת מישע שורה 10. ח' רביב מטעים בפירושו כי 'במקרא משמש המונח "איש" להגדרת יחידות שבטיות בגיבושן ונזכר לעתים בזיקה למעשה מלחמה (כגון "איש אפרים" – שופ' ז כד, יב א; ועוד. והשווה לענייננו הזכרת "איש טוב" בשמ"ב י ו, ח, המתייחסת לאלמנט שבטי בקרב ארם)'. ראה: ח' רביב, כתובות מתקופת המלוכה בישראל, ירושלים תשל"ה, עמ' 20. בשורה 13 נזכרים אף 'איש שרן' ו'איש מחרת', שהיו כנראה יסודות מואביים שאותם יישב מישע בשטח הכבוש, ראה: שם, עמ' 23-22.
9. לש' אברמסקי ברור כי 'איש ישראל' הוא גוף צבאי; לדבריו 'הצבא "איש ישראל", שאבימלך עמד בראשו לא גויס, כמסתבר, דרך כפייה, כפי שעושים מלכים, אלא היו אלה מתנדבים או נזעקים מקרב אנשי ישראל בהר אפרים, כנראה ראש לכל ממנשה'. הוא אף מקדים ומציין כי 'אין לפרש צירוף זה באופן אחר, אלא כמנוגד לבעלי שכם או אפילו לאנשי שכם, שלא היו מבני-ישראל'. ראה: ש' אברמסקי, 'הנהגת אבימלך – המלך השר והמושל', בתוך: ספר שלום סיון, ירושלים תש"ם, עמ' 172-171.
10. במקרים אלו (למעט יהו' ט ו, ז, אולם השווה לגרסת השבעים והוולגטה) מקדימה את המונח התיבה 'כל'. ניתן אף להוסיף ולציין כי האפיון הלאומי והשימוש הכוללני באים םבמקורות מאוחרים יחסית, שהם דויטרונומיסטיים או בתר-דויטרונומיסטיים.
11. על השימוש המשתנה והגמיש במונח 'ישראל' לאורך ספר שופטים ראה בחיבורי (לעיל, הערה 3), עמ' 67-65.
12. השווה לדבריו של אברמסקי (לעיל, הערה 9), שם.
13. תדמור (לעיל, הערה 7), עמ' 8.
14. מבין משחזרי ההיסטוריה יש היודעים כי המלחמה המתוארת בשופ' ח ד-כא היא הריאלית, והיא ראשית פעילות גדעון כאיש צבא. כך כבר G. L. Studer, Das Buch der Richter, Bern-Chur-Leipzig 1985, pp. 216-212, ובעקבותיו רבים מן החדשים.
15. שיטה דומה נקטתי בניתוח הפסוידו-מוסד שמקובל לכנותו 'שופט' / 'שופטים', ראה חיבורי (לעיל, הערה 3), עמ' 58-67.
16. על הקושי להבחין בין עורך למחבר ביצירה המקראית ראה בפרק הראשון של חיבורי (לעיל, הערה 3), 'מהי עריכה במקרא', עמ' 24-3 ובמיוחד עמ' 18-16.