יציאת מצרים : מקבילות מצריות מחבר: אברהם מלמט

חזרה3

תחילה אדון בקצרה בסיפור יציאת מצרים במקרא, ולאחר-מכן אעסוק בחומר המצרי, העשוי להיות מקבילה לתיאור המקראי, ובחלקו אפילו אפשר למצוא בו ראיות עקיפות לפרשת בני-ישראל (דיונים אחרונים ראה סרנה 1986; קאזל 1987; 1990; סטיבינג 1989; גרג 1990; קיצ'ן 1992; הלפרן 1992). עם זאת ראוי להטעים מראש, שאף אחד מן המקורות המצריים אין בו כדי לאשש את הסיפור של יציאת מצרים.

במסורת המקראית מובלטת, כידוע, פרשה זו כאחת מאבני-היסוד של האמונה הישראלית, ובמבט לאחור היא נזכרת יותר מכל אירוע אחר שבעבר הישראלי, הן בספרים ההיסטוריוגראפיים הן בספרי הנבואה ובתהילים. לפיכך ניצב ההיסטוריון מול דילמה: האם הסיפור הוא אך ורק תוצר של הגות מאוחרת, בעיקר בעלת אופי תיאולוגי, או שמא הוא אכן משקף אירוע היסטורי כלשהו? לסיפור אופי עממי, ועלינו להתעלם מן היסודות הפולקלוריסטיים והפיוטיים. יתר-על-כן, עלינו להתמקד ביסודות הבסיסיים של ההוויה הישראלית, כגון שהות בני-ישראל במצרים, השעבוד בארץ גושן (שים לב לכינוי "בית עבדים"), היציאה והבריחה לחצי-האי סיני, ולבסוף ההשתלטות על ארץ כנען. האם לכל המרכיבים האלה יש גרעין של אמת היסטורית, או שמא הם אך ורק פרי דמיונם של סופרים ותיאולוגים מאוחרים (מלמט תשמ"ד, עמ' 23-3)?

אשר לזמנה של יציאת מצרים, אם אכן התרחשה, אנו עומדים לפני בעיה הידועה גם ביחס לשלבים אחרים של הקדם-היסטוריה הישראלית. אני מכנה את הבעיה הזאת 'תהליך טלסקופי של ההיסטוריוגראפיה המקראית", כלומר, כיווצה של שרשרת אירועים היסטוריים לאירוע קצר ופשטני (שם, עמ' 12).

במלים אחרות, אנו עומדים לפני הברירה בין יציאת מצרים 'נקודתית', קצרה ורצופה, כמסופר במקרא, ובין אירוע מתמשך, תוך הנחה, שהתרחשו שתי יציאות מצרים ואף יותר, ואולי אפילו היתה זרימה ממושכת של בני-ישראל ממצרים במשך מאות בשנים. במקרה האחרון בקשת מועד מסוים של יציאת מצרים בטלה מאליה, שכן המדובר בפרק-זמן שבין המאה ט"ו למאה הי"ב לפסה"נ. אך גם במקרה זה נוכל להניח תקופת-שיא בזרם של בני-ישראל שיצאו ממצרים – שאפשר לכנותה בשם "תנועת משה" – שבה אנו עשויים להעלות כרונולוגיה מדויקת, פחות או יותר, של יציאת מצרים.

לפנים היה מקובל עלי, יחד עם חוקרים רבים, לייחס את יציאת מצרים לימי רעמסס הב' כתקופה האופטימאלית ליציאת מצרים, אולי לאחר המערכה הנודעת של קדש בין רעמסס לחיתים, מאורע שלפי התארוך המקובל היום התרחש בשנת 1273 לפסה"נ. בניגוד למקורות המצריים היה הקרב בחזקת תבוסה למצרים, שהלכו ונידרדרו לזמן-מה, ירידה שהתרחשה בייחוד בארץ כנען, שם קמו והתמרדו השליטים המקומיים. נסיבות מעין אלו כתוצאה מקרב קדש היו בתפיסה רחבה עשויות לזרז תופעה כמו יציאת מצרים.

ברם, אני נוטה עתה לאחר את התאריך של יציאת מצרים ה"נקודתית", וב-בבד אף את שלב השיא, אם נניח אירוע מתמשך לקראת סוף השושלת המצרית הי"ט, היינו, שלהי המאה הי"ג וראשית המאה הי"ב. בזמן זה חלה השקיעה של שתי מעצמות-העל, מצרים וחת. במינוח מודרני היתה זו התמוטטות של המערכת הדו-קוטבית של הימים ההם. שקיעת השתיים בעת ובעונה אחת זימנה הזדמנות היסטורית לעמים הנדכאים ולמיעוטים האתניים למן אנאטוליה בצפון ועד מצרים בדרום. במונחים של מאקיאוללי נוצרה עתה ה-occa sione. ייתכן, כי בהקשר זה אפשר למצוא את הנסיבות האמיתיות להגירת בני-ישראל ממצרים לכנען.

אין בידנו מקורות חוץ-מקראיים על שעבוד בני-ישראל במצרים ועל כיבוש הארץ, אך בידנו מקורות בלתי-ישירים, המשמשים ראיות נסיבתיות, ובכך הם מחזקים את מהימנותו של הסיפור המקראי. להלן אזכיר בקיצור את העיקריים שבמקורות אלה, שהם מאירי עיניים וידועים היטב במחקר. בסוף מאמרי גם אזכיר שני מקורות נוספים מעין אלה. הראשון אמנם שימש לדיון בפרשת יציאת מצרים, אלא שלא זכה לניתוח נאות, והאחר הוא תגלית אפיגראפית, שנעשתה זה לא כבר, והיא כמעט לא שימשה בדיון על הבעיה שלפנינו.

א. כתוב ידוע במקרא, ששימש בדרך-כלל נקודת-מפתח בדיון על יציאת מצרים, הוא שמ' א: יא. מתוארת בו בניית ערי-המסכנות "פיתום ורעמסס" בידי בני-ישראל המשועבדים. למרות הרלוואנטיות של הכתוב רואים בו חוקרים רבים היגד אנאכרוניסטי של זמנים מאוחרים (רדפורד 1963, עמ' 418-401; 1987, עמ' 161-137). רדפורד מניח, כי התיאור המקראי של יציאת מצרים הוא מן המאה הו' לפסה"נ, ואולי אף מזמן מאוחר יותר. אחרים עומדים על קשיים נוספים, כגון צורת הטופונים "רעמסס", במקום השם המצרי התקין "פי-רעמסס", כלומר, בית רעמסס.

ב. קשור בדרך כלשהי בכתוב הנ"ל הוא פאפירוס ליידן 348, שהוא עדות אפשרית לשעבוד ישראל. המדובר בהצהרה של אחד מפקידיו של רעמסס הב' בדבר הקמת מבנים בבירה החדשה של מצרים פי-רעמסס: "חלק דגן לחיילים ולעפירו הסוחבים אבנים (לבניין) מקדש רעמסס."

ג. לימים נתגלתה תעודה דומה: אוסטרקון בכתב הייראטי ללא תאריך, המזכיר את שבטי העפירו, המועסקים בעבודת-פרך בבניית העיר פי-רעמסס (קאזל 1973, עמ' 14). לא כאן המקום לדון בבעית העפירו ובזיקתם הסבוכה למונחים "חבירו" ו"עברע". די לציין, שיחד עם חוקרים אחרים אני מניח, שיש קשר כלשהו – לשוני ואתני – בין העברים לעפירו. קשר מעין זה שולל את הזיהוי בין העברים ובני-ישראל לבין שבטי השוסו, זיהוי שאימצוהו כמה חוקרים (גבעון 1971). לפי ההנחות הנ"ל שועבדו העפירו-העברים בעבודת-פרך בבניין עיר-הבירה של פרעה רעמסס. בעיה שמעבר למסגרת דיוננו היא הזיקה שבין העברים לבני-ישראל; אין ספק, כי המושג "בני ישראל" מצומצם יותר, משמע, עפירו אמנם עשוי להיות עברי, אך איננו בהכרח ישראלי. ובכן, גם כאן אין ראיה חותכת שבני-ישראל בנו את העיר. לכל היותר לפנינו ראיה עקיפה בעלת אופי מסופק. אך זהו גם הגבול בשביל ההיסטוריון של יציאת מצרים, ואין הוא יכול להפליג מעבר לכך. עדות במובן "מדעי" אין בידו.

ד. רבים עסקו במצבת מרנפתח משנת מלכותו החמישית של פרעה זה, שיש לייחס אותה היום לשנת 1208 לפסה"נ לפי "הכרונולוגיה הנמוכה" (המחקרים האחרונים על תעודה זו מבחינה היסטורית הם אנגל 1979, עמ' 399-373; סטגר 1985, עמ' *56 - *64; יורקו 1986; בימסון 1991, עמ' 29-3). ההערה היחידה שאעיר בהקשר זה היא, כי לכתובת זו אין כל קשר עם יציאת מצרים, וכי היא רק מעידה על נוכחותה של קבוצה שנשאה את השם "ישראל" בכנען בשלהי המאה הי"ג. אם נחשיב את סדר הטופונימים בכתובת, היה ישראל בצפון הארץ או בעורף שלה.

ה. קשר אפשרי אחר בין מסורת המקרא ובין המקורות המצריים הוא בעל אופי שונה. הכתוב בשמ' יג: יז מזהיר את בני-ישראל לבל ינדדו דרך "ארץ פלשתים כי קרוב הוא", והוא שם בפי ה' את הנימוק, שבני-ישראל ייתקלו שם במלכודת צבאית וישובו למצרים. נסיבות אלו מתבהרות לאור המסלול הצבאי שהתקינו המצרים לאורך החוף הצפוני של סיני, הוא "דרך ארץ פלשתים" במקרא. מסלול זה בוצר ברשת של מצודות בימי פרעה סתי הא' בראשית המאה הי"ג ונותר תחת פיקוח מצרי במשך כל המאה הזאת (גארדינר 1920, עמ' 116-99; אורן 1987, עמ' 119-68). בהמשך מצטט המקרא את פרעה: "ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר" (שמ' יד: ג). הכתוב משקף את התפיסה המצרית שלפיה מפאת הביצורים בדרך הצבאית המצרית נאלצו בני-ישראל לאגוף את האיזור הצפוני, להדרים ולחצות את מדבר סיני.

בעלות חשיבות מיוחדת ואופי טיפולוגי הן תעודות שהן בחזקת דינים-וחשבונות של פקידי גבול מצרים, שחנו באיזור הגבול בין מצרים לסיני (כיום האיזור הצפוני של תעלת סואץ). התעודות מכונות בשם "פאפירוסי אנאסטאזי" על-שם קונסול שוודיה שרכש אותן עוד בשנת 1839. היו אלה, למעשה, תרגילים של סופרים, שהתאמנו בכתיבת מכתבי מופת. כלולה בהם עדות על הפיקוח החמור שהטילו שלטונות מצרים על הגבול המזרחי בעשורים האחרונים של המאה הי"ג לפסה"נ. מכל קבוצה או יחיד, מצרי או נכרי, נבצר להיכנס לארץ היאור או לצאת ממנה בלא מתן היתר מיוחד מטעם המימשל המצרי. לאמור, המצב דמה לזה של "מסך-ברזל", מונח שטבע צ'רצ'יל בנאום נודע בארצות-הברית בשנת 1946. "מסך-הברזל" תפקד בשני הכיוונים של המעבר – כניסה למצרים ויציאה ממנה, כמו חומת ברלין, ואולי אף החומה הסינית. ואכן, בלי שמירה מעולה על הגבול היו קבוצות של מיעוטים, ומן-הסתם גם של מצרים, עורקות מן הדלתה לתוך סיני וארץ-ישראל. מצב זה גם מאיר את ההפצרות הנשנות של משה ואהרון לפרעה: "שלח את עמי!"

ו. פאפירוס אנאסטאזי ג' מדווח על מעבר יומיומי של יחידים ממצרים או למצרים בימי פרעה מרנפתח (קאמינוס 1954, עמ' 69 ואילך; פריצ'ארד ווילסון 1969, עמ' 259).

ז. פאפירוס אנאסטאזי ו' מתאר, כידוע, את הכניסה למצרים של שבט שלם, שירד מארץ "אדום" בימי רעב (קאמינוס 1954, עמ' 296-293; פריצ'ארד ווילסון 1969, עמ' 259; גידיקה 1987, עמ' 98-83). דין-וחשבון זה מעלה על הדעת כמה אפיזודות בחיי האבות, הן אברהם הן יעקב, שנאמר עליהם, כי ירדו מצרימה מפאת רעב שפרץ בארץ.

ח. מעניין במיוחד לענייננו הוא פאפירוס אנאסטאזי ה', שיש לייחסו לשלהי המאה הי"ג לפסה"נ או לסוף השושלת המצרית הי"ט (קאמינוס 1954, עמ' 258-254; פריצ'ארד ווילסון 1969, עמ' 259). מדווח בו על עריקתם של שני עבדים מן הארמון המלכותי בפי-רעמסס (?) שבקצהו המערבי של ואדי תומילאת. העריקים בורחים לעבר מדבר סיני דרך קו הגבול המבוצר. כותב הדין-וחשבון, פקיד מצרי צבאי בעל מעמד רם, נצטווה על-ידי שלטונות מצרים להחזיר את הנמלטים למצרים.
והרי קטע מנוסח התעודה:

... עניין אחר לדיווח: נשלחתי מאולם הארמון – חיים, שפע, בריאות! – בחודש השלישי של העונה השלישית, יום 9 לעת ערב, להתחקות אחר שני העבדים. כאשר הגעתי לחומת הביצור של ת'כו בחודש השלישי של העונה השלישית, יום 10, הגידו לי בדרום, כי (העבדים) עברו בחודש השלישי בעונה השלישית, יום 10. (טור XX: 1) כאשר הגעתי למבצר, נאמר לי, כי ה"משמר" (כאן מובאת מלה כנענית מן השורש שמ"ר) בא מן המדבר (והם הגידו) שהם עברו את האתר המוצב מצפון למגדול של סתי-מרנפתח – חיים, שפע, בריאות! – אהוב האל סת. כאשר איגרתי תגיע אליך, כתוב לי על כל הקורות אותם (של העבדים): מי מצא את עקבותיהם? איזו משמרת מצאה את עקבותיהם? אלו אנשים בעקבותיהם? כתוב לי את כל הנעשה להם וכמה אנשים שלחת אחריהם (פריצ'ארד ווילסון 1969, עמ' 259).

בתעודה זו אפשר למצוא כמה מקבילות בולטות ליציאת מצרים – מובן מאליו בזעיר-אנפין – ל-600,000 רגלי שיצאו ממצרים (שמ' יב: לז).*

אביא כאן ארבעה קווים מקבילים שבין פאפירוס אנאסטאזי ה' ובין סיפור יציאת מצרים:

1. עצם בריחתם של עבדים או עבדים-למחצה מאיזו העיר פי-רעמסס (?), השואפים לחופש.
2. יחידת-צבא מצרית רודפת אחרי הנמלטים כדי להחדרם למצרים.
3. גם מסלול העורקים זהה, פחות או יותר, לסיפור המקראי: לאחר עזיבת הבירה פי-רעמסס (?) נמצאים שני העבדים בת'כו או סוכות (זיהוי שאינו בטוח), התחנה השנייה במסלול יציאת מצרים בוואדי תומילאת, או מצפון לה. לאחר מכן נמסר על נוכחותם של שני הנמלטים בקירבת מגדול. בנוסח המצרי נזכר, למעשה, המונח "סקור", כלומר, "מבצר" בלשון הכנענית ו"סגר" או "מסגרת" בעברית, ממש כהוראת "מגדול". מגדול ידועה מן המקרא, והיא תחנה נוספת במסלול בני-ישראל, מעבר לתוואי של תעלת סואץ, מצפון לאל-קאנטארה. עוד בשנת 1920 זיהה גארדינר את האתר הזה עם תל אל-חיר, שנחפר בידי אליעזר אורן רק בשנות השבעים (גארדינר 1920, עמ' 109-107; אורן 1984, עמ' 44-7). ראוי לשים לב לעובדה, שבני-ישראל חנו מצפון למגדול. בין מקום זה לים התיכון (שמ' יד: יב).
4. הבריחה ממצרים היתה בחסות החשיכה, כצפוי. כותב האיגרת, הנוטל חלק במירדף, עוזב זמן קצר לאחר שהעבדים ערקו מן הבירה "לעת ערב". כן ראוי לזכור, שיציאת מצרים החלה "בחצות הלילה" (שמ' יא: ד).

ט. אסטילת יב (אלפאנטינה) משנת מלכותו השנייה (?) של פרעה סת-נחת, מייסד השושלת המצרית הכ'. התעודה פורסמה בידי בידולי (1972, עמ' 200-195) ונחקרה על-ידי דרנקחאן (1980); וראה הביקורת של ספאלינגר (1982, עמ' 288-272) וקריאה מתוקנת של יונגה (1988, עמ' 58-55). על-פי הכרונולוגיה האבסולוטית האסטילה היא מן העשור הראשון או השני של המאה הי"ב, והיא דנה בשנים האחרונות של השושלת הי"ט ובשנתיים הראשונות של מלכות סת-נחת. מבחינתנו מעניינת במיוחד העובדה, כי בזמן ההוא היו הנסיבות המדיניות במצרים עגומות בגלל התערבות בלתי-ברורה של בני אסיה (sttw). הללו שוחדו על-ידי פלג אחד במצרים (פלג א'), שמרד בפלג נאמן לפרעה (פלג ב'). השוחד כלל כסף, זהב ונחושת. בסופו של דבר סיכל פרעה את המזימה וגירש את בני אסיה ממצרים, וכך הכריח אותם להתנסות במין יציאת מצרים, שהוליכה אותם, כנראה, לדרום ארץ-ישראל. באשר למסירת המתנות היקרות לידי בני אסיה, בספר שמות מופיעות שלוש פיסקאות תמוהות, שנודעת להן אולי חשיבות בלתי-צפויה (רמזים לקשר בנדון בין מצרים למקרא ראה גרג 1978, עמ' 279 ואילך והערה 28; דה-מור 1990, עמ' 133 ואילך; דייקסטרה 1991, עמ' 15-1).
ואלו הפיסקאות:

ונתתי את חן העם בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם (שמ' ג: כא).
דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב (שמ' יא: ב).
ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים (שמ' יב: לה-לו).

לפנינו הקבלה מאלפת בין האסטילה המצרית ובין מסורת סתומה בסיפור יציאת מצרים: עקב יציאתם זכו בני-ישראל לחפצים יקרים מידי המצרים. בשלושת המקרים פירושה של המלה "שאל" הוא, כנראה, קבלת קניין, ולא במובן הרגיל של הפועל "לקחת בהשאלה". דבר זה יש בו כדי להקביל את בני-ישראל לבני אסיה באסטילת יב, שהרי לשניהם ניתנו חפצי-ערך, אף שכל מקור מתאר את האירוע מן הפרספקטיבה שלו. עם זאת ייתכן, כמובן, כי לפנינו מוטיב ספרותי גרידא. מן הראוי לשים לב גם לדברים שהושמו במקרא בפי פרעה, ובדרך-כלל לא זכו לתשומת לב: אנו עדים לטראומה שפקדה את המצרים (שמ' א: י) בעקבות מהלכיהם של בני-ישראל (באסטילת יב: "בני אסיה"), שהפכו לאיום פוטנציאלי על מצרים אם יתחברו לאויבים נוספים.

בקיצור, אף שיציאת מצרים איננה נזכרת במקורות המצריים, ניתן להעלות כמה הקבלות חשובות, אולי כבר מאז ימי החיקסוס. הקבלות אלו הפכו לתופעה מרוכזת בשלהי המאה הי"ג לפסה"נ, והן מרמזות למאורע דומה לזה המתואר במקרא (לתאריך מעין זה על-סמך נימוקים אחרים ראה ראוטון 1953, עמ' 60-46; דה-מור 1990; גרג 1990, עמ' 150).

נספח ארסו / בייה (Irsu / Beya)

הסדר של אחרוני הפרעונים בני השושלת הי"ט והכרונולוגיה שלהם הם במחקר היום כדלקמן: פרעה סתי הב' (1203-1197 לפסה"נ), שבימיו נתחברו אחרים מפאפירוסי אנאסטאזי שנזכרו לעיל, ואחריו ספתח (1197-1192 לפסה"נ). אחרי מותו עלתה לכס המלוכה תאוסרת (1192-1190 לפסה"נ), אלמנתו של סתי הב' ועוצרת בימי ספתח. בעקבות מאבקים פנימיים שפרצו במצרים עלה על כס המלוכה פרעה סת-נחת (1190-1188 לפסה"נ), מייסד השושלת המצרית הכ' (גארדינר 1966, עמ' 280-277; לסקו 1966, עמ' 32-29; דרנקהאן 1980). לתקופה זו – או, ליתר דיוק, לפרק-זמן לקראת סופה – עלינו לייחס את השליטה הסורית-הארצישראלית במצרים. מצב זה מתועד, כנראה, באפירוס האריס א', המתאר את התנאים העגומים ששררו במצרים לפננ שלטונו של רעמסס הג', בנו של סת-נחת. לפי מקור זה היה ארסו מנהיג הפולשים מבני אסיה. למטרתנו אין חשיבות אם ארסו הוא שם-עצם פרטי או פועל מצרי שפירושו "עשה את עצמו", כדעת אגיפטולוגים רבים. מכל-מקום, הפאפירוס מכיל את המגדיר nw ("עאמו"), המציין יסוד שמי, ובכלל זה אדם מארץ-ישראל. בהנחה שאכן לפנינו שם פרטי, הוצעו לאיש זיהויים שונים (קרוכטן 1981, עמ' 64-51; והצעתי מלפני כארבעים שנה: מלמט 1954, עמ' 231 ואילך). אין להוציא מכלל אפשרות קשר כלשהו לבני אסיה הנזכרים באסטילת יב, והדבר ראוי לשיקול. לפי סברה המקובלת היום על חוקרים שונים, אף שאיננה מתקבלת על הדעת, יש לזהות את ארסו עם בייה, פקיד מצרי רם-מעלה, שפעל במצרים מימי סתי הב' עד ימי תאוסרת. לפי השקפה זו נשא שם שמי, ולא מצרי, ובספרות המדעית הוא ידוע כ"ממליך מלכים". אם הזיהוי הנ"ל אכן נכון, אזי נשלח מכתב אכדי לבייה על-ידי מלך אוגרית האחרון. במקרה זה אפשר לתארך את השלטון השמי במצרים ביתר דיוק: 1195-1190 לפסה"נ (על ארסו/בייה ראה לאחרונה מאדרנה-סיבן 1991, עמ' 90-57; יון 1992, עמ' 119 ואילך). יתר-על-כן, יש היום כמה חוקרים המעלים את הסברה, כי בייה/ארסו לא היה, למעשה, אלא משה (קנאוף 1988, עמ' 135 ואילך; דה-מור 1990, עמ' 151-136). ואולם, לסברה זו אין למצוא תימוכין במקורות, ולכן אינה אלא השערה גרידא.