סירוב, סרבנות ומצפון מחברת: ד"ר נעמה כרמי

חזרה3

שלוש הבחנות נדרשות לדיון בסירוב אזרחי (civil disobedience). הראשונה נוגעת להבדלים בינו לבין סרבנות מצפון; השנייה – להבדלים בין סרבנות טוטלית לבין סרבנות סלקטיבית. ואילו ההבחנה האחרונה היא בין הצדקת הסירוב לבין תגובתן הראויה של הרשויות כלפיו.

על-פי הפילוסוף ג'ון רולס, סירוב אזרחי הוא פעולה פומבית (לא רק מופנית לעקרונות פומביים אלא גם נעשית בפומבי) ובלתי-אלימה, מצפונית אך פוליטית (מונחית ומוצדקת על-ידי עקרונות פוליטיים, משמע, עקרונות הצדק המכוננים את החוקה ואת המוסדות החברתיים ולא על-ידי מוסר אישי או דוקטרינה דתית), המנוגדת לחוק, שמתבצעת בדרך-כלל במטרה להביא לשינוי בחוק או במדיניות הממשלה. בפעולה זו יש פנייה אל חוש הצדק של הרוב והצהרה כי על פי מיטב שיקול-דעתו של המסרב, העקרונות של שיתוף-פעולה חברתי בין אנשים חופשיים ושווים אינם מכובדים. הנכונות לקבל את התוצאות החוקיות של ההתנהגות (עונש) מדגישה כי אי-הציות לחוק מתבצע בתוך גבולות של נאמנות כללית לחוק.

לעומת זאת, סרבנות מצפון איננה צורת פנייה לחוש הצדק של הרוב, איננה פעולה המתבצעת בפורום הציבורי, איננה מבקשת בהכרח לשנות חוקים או מדיניות, ואיננה מבוססת בהכרח על עקרונות פוליטיים. על-פי רוב נובעת סרבנות מצפון מן התחושה שמצפונו של הפועל איננו יכול להרשות לעצמו לבצע את הפעולה הנדרשת.

סרבנות כוללת (או טוטלית) היא סירוב לקחת חלק בכל פעולה צבאית שהיא. פציפיזם משמש בדרך כלל כדוגמא נפוצה לסוג זה של סרבנות, אך גם סרבנות מטעמי דוקטרינה דתית יכולה להתאים לקטגוריה זו. סרבנות סלקטיווית, לעומת זאת, היא סירוב לקחת חלק בפעולה מסוימת בתוך המלחמה או השירות הצבאי. לדוגמא, סירוב לשרת בשטחים (אך לא בצה"ל בכלל), או סירוב לפנות התנחלויות. האחרונה מכונה לעתים "פוליטית", משום שלעתים קרובות היא מפגינה אי-קבלה של ההכרעה הפוליטית שנעשתה לגבי אותן פעולות במוסדות המורשים לכך, אך היא יכולה להתבצע גם מטעמי מצפון אישי. הבדל נוסף נוגע לכך שסרבנות מצפון היא סירוב לציית לאותו צו או חוק הפוגע במצפון ישירות, ואילו סירוב אזרחי יכול להיות עקיף: להתבטא בסירוב לציית לחוק אחר, לאו דווקא לחוק שאותו רואים כפוגע (למשל, סירוב לשלם מסים כמחאה על מדיניות של מלחמה, לאו דווקא סירוב להשתתף במלחמה).

ההבחנה בין סירוב אזרחי לבין סרבנות מצפון איננה תמיד קלה וברורה. ייתכנו סירובים המערבים את שני הסוגים; ולמעשה, רוב הסרבנות של "יש גבול" ושל "אומץ לסרב" היא עירוב של השניים, במינונים שונים. בעוד שהמדינה יכולה לגלות סובלנות כלפי סרבנות מצפון, מתוקף הכרתה וכיבודה את חופש המצפון, אין זה הכרחי שהזכות לחופש המצפון תלבש את הצורה של פטור מגיוס דווקא. ועם זאת קל יותר למדינות להיענות לסרבנות מצפון, שבדרך-כלל איננה תופעה המונית, מאשר לסירוב אזרחי שעל-פי הגדרה הוא קריאת תגר על פגיעה קשה ומתמשכת של המדינה בעקרונות הצדק שלה עצמה.

ולבסוף, הצדקת הסירוב היא עניין נפרד מהשאלה כיצד מן הראוי שהרשויות יגיבו לו. ניתן לדרוש כי הרשויות יהיו סובלניות גם כלפי סירוב בלתי-מוצדק, ולהיפך.

החוק לא מעל הכל
עלה התאנה של הימין

לקריאה נוספת:

הנרי דיויד ת'ורו, סירוב אזרחי
מרטין לותר קינג, מכתב מבית הכלא בבירמינגהאם