"וימרו על ים בים סוף" : התכנית שלא ממושה מחבר: יואב ברזלי

חזרה3

א

פרשת קריעת ים סוף נחשבת בדרך כלל כנקודת שיא בסיפור יציאת מצרים, שבה הוכרעו המצרים הכרעה גמורה וישראל יצאו לגאולה שלמה. פרשה זו סוגרת גם מספר מעגלים שנפתחו במהלך הסיפור, הן בגזרת השעבוד והן בפרשת המכות.¹ משום כך, מפתיעה העובדה שפרשה זו אינה נזכרת כלל בתכניות המפורטות של יציאת מצרים שנאמרו מראש לאברהם (בברית בין הבתרים) ולמשה.²

היעדרה של פרשת קריעת ים סוף מן התכניות המוקדמות, הנו שינוי מהותי, הבולט במיוחד על רקע ההתראות הברורות והמדויקות שהיו לפני כל מכות מצרים.³ בניגוד למכות מצרים, פרשת קריעת ים סוף מתרחשת כהפתעה גמורה. ההפתעה מתגברת כאשר מעיינים בארבעת השלבים המרכיבים את הפרשה. סיפור היציאה ממצרים, מתחיל בפתיחה חגיגית ומבטיחה (שמות י"ג, יז-כב). אך זו נקטעת באופן מפתיע, ביצירת העימות על שפת ים סוף. העימות מתואר בשלושה שלבים:

א. המרדף (שמות י"ד, א-יד).
ב. קריעת הים (שם, פס' טו-כה).
ג. סגירת הים (שם, פס' כו-לא).

בכל אחד מן השלבים הללו מתחיל מהלך בלתי צפוי, שלא נזכר בתכנית שלפניו:

עד הציווי לישראל לשוב לאחור (פס' ב), לא הייתה סיבה לחשוב שבמהלך היציאה חסר עימות נוסף מול מצרים, ולא היה עולה על הדעת שפרעה יעז לרדוף אחרי ישראל.

עד הציווי למשה על קריעת הים (פס' טז), היה נראה שההבטחה "ואכבדה בפרעה ובכל חילו" (פס' ד), תתבצע מיד, ללא צורך במהלך נוסף.

עד לציווי על השבת מי הים על מצרים וניעורם בתוך הים (פס' כו-כז), היה סביר להסתפק בתשועת ישראל ובמנוסת החיל המצרי מפניהם (פס' כה), ודיינו.⁴

השינויים המפתיעים, החוזרים והנשנים לאורך הפרשה, מעוררים שאלות נוספות הנוגעות גם למטרותיה ולתוצאותיה של קריעת ים סוף. נציין את העיקריות שבהן:

א. סיבת ההליכה דרך ים סוף מבוארת, לכאורה, בפסוקים מפורשים מהם משתמע, שההליכה "דרך המדבר ים סוף" באה על מנת לחסוך מישראל עימות צבאי שאינם מוכנים לו בשלב מוקדם כל כך: "...ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף..." (י"ג, יז-יח). אבל הסבר זה אינו מתיישב עם המשך הפרשה, שהרי פרק י"ד מתאר מגמה הפוכה: ישראל מצווים לחזור לאחוריהם כדי להטעות את פרעה (פס' א-ג),⁵ וה' מחזק את לבו, כדי שירדוף ברכבו ובפרשיו אחרי ישראל (פס' ד). יוצא, שההליכה ב"דרך המדבר ים סוף", לא רק שאינה באה לחסוך מבני ישראל את חוויית המלחמה, אלא שהיא מובילה אותם במכוון לעימות מול הצבא המצרי הרודף אחריהם.⁶ מכאן, שיש להבין אחרת את החשש המובע בראש הפרשה ואת תכלית ההליכה דרך ים סוף.⁷

ב. מטרת קריעת ים סוף נתפסת בדרך כלל כהשלמה סופית וניצחת של פרשת המכות.⁸ ראיה לדבר, לכאורה – הזיקה הלשונית והעניינית בין שתי הפרשיות.⁹ אולם, תפיסה זו אינה מסתברת, שהרי מה הרבותא במכה נוספת, לאחר כל המכות שכבר ספגו מצרים, ולאחר כניעתו המוחלטת של פרעה;¹⁰ וכן שאין היא הולמת את מה שנאמר לפני מכת בכורות – "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים". משמע, שלא מדובר כאן בעוד מכה.¹¹

ג. מדברי משה לעם: "אי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם" (פס' יג), משתמעת הבטחה, שלאחר ישועת ה' אשר תיעשה לעיניהם, הם ישתחררו לא רק מראיית המצרים הרודפים, אלא גם מהזיקה הנפשית להוויה המצרית שהייתה טבועה בלבם. אך כבר בהמשך פרשתנו, בהגיעם למדבר סין, חודש לאחר יציאתם ממצרים, חוזרים בני ישראל ומבטאים את געגועיהם למצרים: "ויאמר אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה..." (ט"ז, ג). הזיקה והגעגועים למצרים חוזרים ונשנים לכל אורך הנדודים במדבר, בחטא העגל (שמות ל"ב), בקברות התאווה (במדבר י"א, ה), לאחר דיבת המרגלים (שם י"ד, ב-ד), ובדברי דתן ואבירם (שם ט"ז, יג). אפילו בשנת הארבעים הם חוזרים ונשנים (במדבר כ', ה; כ"א, ה). כל זאת, בניגוד להבטחתו של משה.¹² יוצא, שהבטחת משה לעם לא התגשמה, ושהמכה על הים לא השיגה לכאורה, את תכליתה.

ב

בבואנו להציע הסבר חדש לפרשת קריעת ים סוף, נעמוד תחילה על הבדל מהותי נוסף בין פרשה זו לפרשת המכות, ואחר כך נצביע על זיקתה המובהקת של פרשתנו לפרשת התלונות והניסיונות שבהמשך הפרשה.

בחינה ספרותית של הפרשיות מלמדת, שבעוד שכל פרשיות המכות פותחות בהתראה לפרעה, או בציווי למשה הנוגע לפרעה או למצרים, ומסתיימות בתיאור תגובת פרעה על המכה, הרי שפרשת קריעת ים סוף פותחת בהליכתם של בני ישראל אל יעדם (י"ג, יז), ובציווי אל בני ישראל לשנות את מסלול הליכתם (י"ד, א) ומסתיימת בתגובת בני ישראל על המאורע: "וירא ישראל את היד הגדלה... ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (י"ד, לא), העמדת עם ישראל (ולא פרעה ומצרים במרכז ובחינת תגובותיו ומעשיו, מאפיינת ומייחדת את פרשתנו מהפרשות שקדמו לה. גם נקודות הנראות בתחילה כמעידות על הזיקה שבין פרשת קריעת ים סוף לפרשת המכות, מתבררות כמעידות לא פחות, ואולי אף יותר, על השוני שבין הפרשות:
כך בחיזוק לב פרעה, שבכל שלבי הסיפור הקודמים, היה בכיוון הפסיבי – לחזקו בסירובו לשלח את העם, כדי להרבות אותות ומופתים במצרים ולהעניש אותו על היותו שבוי בהכרזה הכפרנית שהכריז בפגישתו הראשונה עם משה.¹³ ואילו בפרשתנו, לאחר שכבר שילח את העם, זהו חיזוק אקטיבי ל'קום עשה' ורדוף, שאינו שייך להכרזת הכפירה שלו בעבר. חיזוק הלב של פרעה אינו מכוון הפעם כלפי ה', אלא כלפי ישראל הבורחים.

כך גם בהטיית ידו של משה על הים, השונה מהטיות היד שנזכרו במכות מצרים, מפני שהיא מופיעה קודם כל להצלת ישראל: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (פס' טז), ורק אחר כך להכאת מצרים: "נוה את ידך על הים וישבו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו" (פס' כו). ללמדך, שלא המכה במצרים היא יעדה ועיקרה של הפרשה. וכך בנקודות נוספות שעוד יתבררו בהמשך.

הזווית 'הישראלית' של פרשתנו מודגשת במיוחד בזיקתה לפרשת התלונות והניסיונות, הממלאת את המחצית השנייה של פרשת בשלח, שאליהם היא שייכת גם מן הבחינה הגאוגרפית.

התנסות במצבים של סכנת חיים, מצוקה וחוסר אונים, מאפיינת את הניסיונות שבהם הועמדו בני ישראל שוב ושוב, בדרכם ממצרים אל הר סיני. מהלך הניסיונות במרה (ט"ו, כב-כו), במדבר סין (ט"ז, א-לא) וברפידים (י"ז, א-ז), הוא בעל מבנה קבוע למדיי: תיאור הרקע והקושי, תלונת העם על משה (ואהרן), תגובת משה ותגובת ה' הנענה לצורכי העם בדרך נסית.

היענות ה' לעם כרוכה בכל המקרים במצוות ובאירועים בעלי מסר חינוכי ואמוני. הפסוקים מדגישים קשר זה על ידי הטיית השורש 'נסה-נס-ניסיון', הנזכר בכל התחנות יחד עם הנתינה האלוהית.¹⁴ רצף הניסיונות והנסים מלמדנו על מרכזיותו של ציר זה בפרשה, בהיותו מהלך חינוכי הכרחי לעם ההולך לקראת כריתת ברית עם ה'.¹⁵

פרשת קריעת ים סוף משתלבת היטב בפרשת התלונות והניסיונות שתיארנו. מקומה ב'דרך', וההתמקדות בהתנהגות העם, מעידים על כך. בנוסף, היא גם בעלת מבנה דומה: מצוקה – צעקה – תגובת משה – מענה ה', וגם בה המענה האלוהי אינו רק בהצלה מן המצוקה המידית (קריעת הים שאפשרה לבני ישראל לעבור בו ולהינצל מרודפיהם), אלא גם בתוספת נס, המרומם את העם לחוויה דתית חזקה ועמוקה.

נמצאנו למדים, שפרשת קריעת ים סוף שייכת בעיקרה לסדרת הניסיונות של הדרך ממצרים לסיני.¹⁶ עתה יש לברר מהו הניסיון, לשם מה נועד העימות החזיתי מול המצרים על שפת ים סוף, ומה בדיוק נדרש מהעם כדי לעמוד כראוי בניסיון.

ג

להבהרת הציפיות מהעם בפרשת קריעת ים סוף, נלך בעקבות פירוש ר"י בן-נון (לעיל הערה 6), ונשלים את החסר בו לעניות דעתנו. את הפליאה על הולכת העם לעימות מול חיל פרעה, במקום הרחקתם ממפגש כזה – "פן ינחם העם בראתם מלחמה...", פתר ר"י בן-נון (בצדק), בהחלפת סימן השאלה בסימן קריאה:

לא בא הכתוב למנוע את המלחמה לחוס על ישראל ולמנוע את פחדם, ולא חשש אלוהים מפני המלחמה – לא מפני פלשתים, ולא מפני כנענים או עמלקים! להפך, אל המלחמה הוביל אותם, כדי שיצאו לעצמאות מלאה על הים, וייצאו לא רק מעבדותם הפיסית והמשפטית, אלא גם מתחושת עבדותם העמוקה, המפורשת: '...חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר' (י"ד, יב), ושחרור זה יבוא דווקא על ידי מלחמה – ה' ילחם לכם – ועל ידי ניצחון ושירה.

ובהתאם לכך פירש את פסוקי הפתיחה של הפרשה:

'פן ינחם העם בראתם מלחמה' – כל מלחמה שהיא, אם בכיבוש הארץ ואם בכל דור, 'ושבו מצרימה' – לבקש עזרה וחסות פרעה!
'ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף' – כדי שפרעה ירדוף ותתרחש מלחמה על הים – 'וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים'...

אלא שכאן סתם ר"י בן-נון ולא פירש כיצד, ובעיקר על ידי מי, צריכה להתרחש המלחמה על הים כדי שיושג השחרור המיוחל, והעיקר חסר מן הספר.

לדעתנו, הן הפסוקים בפרשה, הן המסגרת הספרותית שלה והן השלבים השונים המרכיבים אותה, מצביעים על כך שישראל הם שהיו צריכים לנצל את חימושם ולהילחם בעצמם במצרים הרודפים אחריהם.¹⁷ היציאה מן השעבוד תוכל להגיע לתכליתה המלאה רק כאשר ישראל עצמם יעשו את המלחמה, וינתקו במו ידיהם את חבל הטבור הקושר אותם למצרים. במעשה שכזה יומחש, יופנם ויושג שחרורם המלא, לא רק מן השעבוד הפיזי והמשפטי, אלא גם מתחושת השעבוד הנפשי. זו השותפות הפעילה הנדרשת מהם, וזהו המעשה המתבקש בניסיון זה.

הרמזים והראיות לפירושנו מצויים בגוף הפרשה, כפי שנוכיח להלן:

א. הציפייה למלחמה לפי הפסוקים:

1. "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" – פשט הפסוק מורה בבירור על הליכה לקראת מלחמה,¹⁸ וכן שמלחמה זו עתידה להתבצע על ידי בני ישראל עצמם, תוך שימוש בחימוש שאתו יצאו ממצרים.
   
   ועוד: מבנה פסוקי הפתיחה (יז-יח) מלמד, שעובדת חימושם של בני ישראל היא מרכזית בתכנית האלוהית:
   
   

   פס' יז	פס' יח
   ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים... פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה.	ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים.

   התקבולת מוכיחה, ש"וחמשים עלו בני ישראל" הוא המענה הישיר לחשש "פן ינחם העם בראתם מלחמה".
   

2. "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" – מוכנותם הנפשית של ישראל למלחמה מתבטאת בתיאור זה, הבא לאחר תיאור הצבא המצרי הרודף (פס' ח), וכך הבינו כמעט כל המפרשים.¹⁹

3. חיל, שלישים, רכב ופרשים – במקביל למוכנותם של ישראל למלחמה, חוזר הכתוב פעמים רבות על כך שמדובר בעימות צבאי כנגד החיל המצרי (פס' ד, ו-ז, ט, יז-יח, כג-כה, כו, כח, ופסוקים רבים בשירת הים). הדגשה זו מגדירה את טיבו של העימות שלתוכו מוכנסים בני-ישראל.

4. "אנוסה מפני ישראל" – לאחר שאיבדו את יתרונם האיכותי – "ויסר את אפן מרכבתיו" (י"ד, כה), מעידים המצרים על עצמם שהם מצפים למכה של צבא ישראל: "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים".²⁰

ב. הצורך במלחמה לפי מסגרת הפרשה:

תכנית, המלחמה שהצענו, מקשרת בין הבעיה שהוגדרה בראש הפרשה: "פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה", לבין המשכה. ניצחון במלחמה שכזו היה עשוי להקנות לישראל את הביטחון הנדרש לקראת המלחמות הצפויות בהמשך הדרך, ולמנוע את החשש שמא בראותם מלחמה אחר כך, "ושבו מצרימה". כך מהווה פרשת ים סוף המשך ישיר והולם לפתיחת פרשת בשלח.

ראיה לזיקה שבין פתיחת הפרשה לבין העימות שבהמשך, נמצאת באזכור המדבר והים בפתיחה, כמאפייני הדרך העקיפה שאליה הוסב העם היוצא ממצרים: "ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף..." (י"ג, יח); ובהמשך, כמאפייני המצוקה של ישראל, שמשכה את פרעה לעימות הצבאי: "נכחו תחנו על הים. ואמר פרעה... סגר עליהם המדבר" (י"ד, ב-ג).

'שירת הים', משלימה וסוגרת את המעגל סביב הנושא המלחמתי שבו פתחה הפרשה. אמנם השבח בשירה הוא ל"ה' איש מלחמה" (שהרי בסופו של דבר, בני ישראל לא נטלו לידיהם את היזמה כמתבקש), אך ניתן ללמוד ממנו גם על היעד העיקרי שהיה לפרשה – מלחמה במצרים.²¹

ג. "ואכבדה בפרעה" – מהלך מסייע ולא מכה מכרעת:

הלשון "ואכבדה" משמשת מילת מפתח בפרשה. שלוש פעמים מזכיר הכתוב פועל זה בהטיה דומה, כדי לרמוז למה שיעשה ה' לפרעה ולחילו:

נראה ש"הכבדת' הקב"ה על פרעה, מכוונת כנגד הכבדת לב פרעה המלווה את פרשת המכות לכל אורכה,²² וגם כנגד גזירת "תכבד העבדה על האנשים", שגזר פרעה בתגובתו הראשונה לדברי משה (ה', ט). המכה בים סוף סוגרת, אם כן, מעגל וחשבון ארוך עם פרעה, שהכביד את עולו והכביד את לבו על העם.²³ אלא ש'הכבדות' זו לא ידענו בדיוק מה טיבה, עד שבא התיאור של מכת ה' בפועל והבהיר:

והרי זה פלא: מכת ה' הכבדה, החוזרת ונזכרת שלוש פעמים לקראת העימות על הים, היא בסך הכול פגיעה ברכב המצרי והסרת אופן מרכבותיו.²⁴ לא מכת מחץ ניצחת יש כאן, אלא רק נטרול העדיפות הצבאית שהייתה למצרים על ישראל. אין זאת, אלא שמכה זו לא באה אלא על מנת להכין את הקרקע למכה העיקרית – מלחמתם של ישראל. הפגיעה ברכב הפכה את היתרון המספרי של ישראל ליתרון מוחלט, ובכך הזמינה אותם להשתמש בכוחם ובנשקם מול מצרים.

לשונות נוספות בתיאור המכה בים סוף מחזקות הבנה זו:

הפועל 'ויהם' המתאר את מכת ה' במצרים, בא ברוב הופעותיו במקרא במשמעות של מכה מסייעת, שבעקבותיה מצליחים ישראל, ביתר קלות, להכות באויב. כך למשל: "את אימתי אשלח לפניך והמתי את כל העם... ונתתי את כל איביך אליך ערף" (שמות כ"ג, כז); "ויהמם ה' לפני ישראל ויכם מכה גדולה בגבעון וירדפם דרך מעלה בית חורן..." (יהושע י', י); "וירעם ה' בקול גדול ביום ההוא על פלשתים ויהמם וינגפו לפני בני ישראל" (שמ"א ז', י).

דוגמה בולטת נוספת מצויה במלחמת סיסרא: "ויהם ה' את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק... וברק רדף..." (שופטים ד', טו). קווי הדמיון של פרשתנו עם מלחמת ברק בסיסרא (שופטים ד'-ה') כוללים הרבה מעבר לכך. בשתי הפרשות מודגשת עדיפותו הצבאית של האויב, שמספר חייליו מועט ביחס לישראל, אך הוא בעל צבא רכב מאומן, ובשתיהן נוטרלה עדיפות זו בטביעה במים. הלשונות בשתי הפרשיות מרמזות על זיקה מכוונת ביניהן: בפסוק המצוטט לעיל נזכרים גם "כל הרכב" ו"המחנה", כבפרשתנו. קודם לכן מתואר: "ויזעק סיסרא את כל רכבו תשע מאות רכב ברזל ואת כל העם אשר אתו" (יג, השווה לפס' ו-ז בפרשתנו), ובהמשך: "וירד סיסרא... וינס ברגליו" (שופטים ד', טו) לעומת "ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל" (שמות י"ד, כה), עד ש"לא נשאר עד אחד" (שופטים ד', טז; שמות י"ד, כח), ועוד רבים.²⁵

לפנינו אפוא 'סיפור בבואה' קלאסי,²⁶ שבו קווי הדמיון הלשוניים משלימים ומחדדים את הדמיון הענייני, כדי ללמוד מסיפור אחד על חברו, וכוונת הכתוב היא להעמידנו מתוך ההשוואה שבין הסיפורים בעיקר על ההבדל שביניהם, שבו טמון עיקר המסר: במלחמת ברק בסיסרא, ניצלו ישראל את המצב כהלכה, ולאחר שנוטרלה, בעזרת ה', עדיפות האויב, הם הכו את צבא סיסרא "לפי חרב". השתקפות פרשת קריעת ים סוף בפרשת מלחמת סיסרא, באה אולי ללמד שכך היה אפשר וכך היה ראוי שיתרחש גם בים סוף.²⁷

ד

בחינת השלבים השונים בפרשה, שופכת אור נוסף על העימות שתוכנן מלכתחילה, ומבהירה את השינויים שחלו בתכנית על מנת לסייע לישראל לעמוד במשימה שנועדה להם.

כבר ציינו בפתיחה, שמהלך הפרשה מלא בהפתעות. נראה, שהמרכיב הבלתי צפוי המתגלה בכל אחד מהשלבים, מעיד על שינויים מהתכנית המקורית. הפתיחות של השלבים השונים בפרשה, מלמדות על עיקר מגמתו של כל אחד מהם:

מהשוואת הפסוקים בולט במיוחד, שהשלב השני חוזר כמעט במדויק על התכנית והתכלית המוגדרים בשלב הראשון. כך הוא גם בתיאור ביצוע התכנית, כשנשווה את פסוק ט לפסוקים כב-כג. השלב השלישי שונה בתכלית, ונראה כמעט כאפילוג הבא לאחר עיקר המעשה.

כל אחד מן השלבים פותח בציווי ה' אל משה, המודיע על המהלך העיקרי העומד להתבצע. אך בעוד שהציווי הראשון מופנה אל בני ישראל בלבד, הרי שהציווי השני כולל גם את משה, ואילו הציווי השלישי מופנה רק כלפי משה, ואינו מתייחס כלל אל בני ישראל. מסתבר, שגם השינוי בנמעני הציוויים הוא חלק מהשינויים בתכנית המקורית, שבהם עוברת היזמה מידי ישראל לידיו של משה.

כעת, נוכל להציע את פתרון המהלך המורכב והמפתיע של פרשת קריעת ים סוף, וללמוד על תפקידו ומשמעותו של כל שלב בפרשה:

השלב הראשון – המרדף, הוא עיקרה של תכנית המלחמה שעליה הצבענו. הוא מציב את הדרישה-הציפייה העקרונית מעם ישראל שיאזור כוח ויבטח בעזרת ה' (שכבר הראה להם את כוחו והשגחתו), ויעמוד על נפשו עם כלי המלחמה שבהם הוא חמוש, מול פרעה וחילו הרודפים אחריהם.

היות שמדובר בניסיון, דרישה זו אינה נאמרת בפירוש, אלא עולה מתוך הסיטואציה, ונרמזת מן הפסוקים וממבנה הפרשה כפי שביארנו לעיל בפירוט.

יראתם ותלונתם של ישראל – "המבלי אין קברים במצרים", היא ללא ספק תקלה בתכנית. היא מגלה שהעם אינו מוכן עדיין לעימות הנדרש, מפני שיראתו מ'המצרים הרודפים'²⁸ גדולה יותר מביטחונו בעזרת ה' שיעמוד לימינו בעימות זה.

השלב השני – קריעת הים, הוא מעין תכנית חלופית, המחזירה את בני ישראל שנית אל הניסיון שבו כשלו בשלב הראשון, אלא שהפעם נעשית ההעמדה בניסיון בתנאים משופרים ונוחים הרבה יותר. קריעת הים לפניהם, נסיעת עמוד הענן לחצוץ בינם לבין מחנה מצרים, ובעיקר המכה שהסירה את אופן מרכבות מצרים והפכה אותם המומים ונבהלים, החזירה את בני ישראל אל תמונת המצב של 'המצרים המוכים', המוכרת להם מפרשת המכות. כעת, ניתן לצפות מהם ביתר שאת שיעמדו בניסיון, שקודם לכן נראה קשה מנשוא, ועתה הוא נראה סביר ואפשרי יותר.²⁹

פרטי התכנית חוזרים, כאמור, כמעט באותן מילים על עיקרי התכנית הראשונה, שהרי זו לא השתנתה, אלא רק נוספו לה גורמים מסייעים המדגישים את מעורבות ה' במהלך ומציגים את המצרים בחולשתם, כדי לעודד את ישראל ליטול את היזמה המתבקשת מהם.

אולם, גם בתנאים אלה לא היו בני ישראל מוכנים עדיין לציפיות שנתלו בהם. הם מסתפקים בהצלתם, ואינם רואים את הצורך בניצול המצב כדי להוסיף ולהכות ברודפיהם ההמומים.

בשלב האחרון – סגירת הים, עוברת פרשת ים סוף תפנית מהותית ועקרונית יותר. נזנחות הציפיות להשתתפותם האקטיבית של ישראל במלחמה עם מצרים, והם הופכים בעיקר לצופים מן הצד. גם כך, תתחזק אמונתם בה' ובמשה עבדו, אולם המכה שהייתה אמורה להיות שינוי מהותי במהלך הגאולה של ישראל ממצרים, הפכה לעוד אחת מן המכות (אמנם מיוחדת, עצומה ומרשימה), שבהן הכה ה' את מצרים. מכה זו השיגה אמנם הכרה עמוקה ומשמעותית של השגחת ה' וגדולתו בעיני ישראל ובעיני כל עמי הסביבה, אך היא לא השיגה את התכלית העיקרית – להוציא מלבם של ישראל את תחושת העבדות וההכנעה שהייתה להם כלפי מצרים, ולהחדיר בהם אמונה בכוחם לעמוד ולהילחם באויביהם תוך ביטחון בעזרת ה'.

מהלכה של פרשת קריעת ים סוף, מציג, אם כן, את התמונה הבאה:

א. המטרה – להביא את עם ישראל לביטחון בכוחו, ולניתוק מוחלט מהחסות המצרית.
ב. התכנית – יצירת עימות צבאי כפוי, שבו יאלצו בני ישראל להילחם במצרים ויצליחו להכות אותם.
ג. כישלון התכנית – זעקת בני ישראל "טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר", העידה שפחדם ממצרים עדיין בתוקפו, למרות כל האותות והמופתים שראו במצרים.
ד. התכנית החלופית – הנסים הגלויים שעשה ה' לישראל על הים, באו כדי לחזק את לבם ולסייע בידם להילחם בכל זאת במצרים. אך העם לא ניצל גם את ההזדמנות השנייה שניתנה לו.
ה. שינוי התכנית – ה' נלחם לבדו במצרים, 'למען שמו' ולמען יראו ישראל את הישועה וילמדו לקח לקראת הניסיונות הבאים.

עתה מתבררות השאלות שהעלנו בתחילת דברינו במין חומר:

א. ההליכה "דרך המדבר ים סוף" אכן כוונה להובילם אל המלחמה, והיא היא שהייתה אמורה להיות התשובה לחשש "פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה".
ב. קריעת ים סוף לא הייתה אמורה להיות מכה נוספת של ה' במצרים. אלא מכה צבאית של בני ישראל ה'חמושים' באדוניהם לשעבר.
ג. לו היו ישראל מצליחים לעמוד בניסיון ולהתייצב מול מצרים הרודפים אחריהם, הייתה הבטחת משה "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" מתקיימת כלשונה.

* * *

למרות שהעם נכשל בניסיון שתיארנו, הוא זכה בכל זאת לראות בישועת ה' ובמפלת אויביו, וללמוד מספר לקחים חשובים להמשך דרכו כעם חופשי: הוא למד לדעת שה' יעמוד לימינו להצילו בכל עת צרה וצוקה; הוא למד גם לדעת שהקב"ה מעמיד אותו בניסיונות בכל עת ובכל שעה (הן בתחילת דרכו והן כאשר הוא באמצעו של תהליך גאולה). כמו כן, למד העם שעליו להיות ער ומוכן תמיד למה שיידרש ממנו לעשות בכוחות עצמו, שכן למרות שההשגחה מלווה ומדריכה אותו בכל צעדיו, עליו לקחת חלק ולהיות שותף פעיל במתרחש סביבו. העם והאדם עומדים לפני ה' תמיד כמתנסים, והם נדרשים להתמודד על פי הבנתם ומדרגתם עם מצבים אנושיים ולאומיים שאינם חד-משמעיים, ולא רק עם ציוויים מוחלטים.

ה

השלמות והבהרות

הבנת פרשת קריעת ים סוף בדרך שהצענו, זוקקת עוד מספר הבהרות. להלן נדון בשלושה קשיים העולים בעקבות הצעתנו, ואגב כך נשלים עוד פרטים המסייעים להבנת הפרשה.

א. הקושי הפסיכולוגי

האם ניתן לצפות מבני ישראל להילחם במצרים? הערכה שלילית מוחלטת לגבי יכולתם של ישראל לעשות זאת מעלה במפורש ראב"ע (פס' יג):

יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא יילחמו על נפשם ועל בניהם. התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה.

כעין זה נמצא גם בדברי הרמב"ם:

שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם, ואחר כך ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם ויילחם עם ילידי הענקפתאום... (מורה הנבוכים ח"ג ל"ב).

ניתוח פסיכולוגי זה התקבל על דעת רוב הפרשנים.³⁰ עם זאת, יש לתת את הדעת לכך, שבמהלך סיפור היציאה ממצרים מתרחש גם תהליך פסיכולוגי הפוך, שתכליתו להתגבר על החולשה הטבעית. עיון נוסף בפרשיות שקדמו לפרשתנו, מלמד שלב אחר שלב, כיצד עבר עם ישראל הכנה לקראת העימות על הים, וכיצד חוללו אירועי השנה האחרונה מהפך בתודעה העצמית של העם, ואף דרשו ממנו להפגין בהדרגה יכולת עמידה מול המצרים.

נמנה את השלבים לפי סדר התרחשותם:

א. סדרת המכות חשפה את המצרים בחולשתם ועליבותם. במהלך התקופה שלפני יציאת מצרים, לא 'אדונים' היו המצרים לישראל, אלא עם מוכה ומושפל, הנכנע בהדרגה לעליונותו של אלוהי ישראל.

ב. ההפליה במכות הוסיפה נדבך משמעותי לתחושת העליונות הישראלית מול הנחיתות המצרית.³¹

ג. במכת בכורות נדרשו בני ישראל לראשונה, להעיז פנים כנגד המצרים. הם נצטוו ולקחו "איש שה לבית אבות" ושחטו "את תועבת מצרים לעיניהם" ללא פחד (וללא תגובה מצריית). מעשה זו מוכיח, שאכן חל תהליך של התחררות פסיכולוגית מאימת המצרים במהלך המכות, והוא מוסיף עוד נדבך לחיזוק ביטחונם של ישראל בכוחם מול מצרים.

ד. הציווי על שאילת הכלים מן המצרים (שבוצע במלואו בפרק י"ב, לה-לו), משמש, מלבד קיום ההבטחה לאברהם: "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (בראשית ט"ו, יד), גם תרגול הכרחי בהכשרת ישראל לקראת העימות עם מצרים על הים. בציווי זה נדרש העם לראשונה לעמוד פנים אל פנים מול אדוניהם לשעבר, לנצל את חולשתם ולקחת מהם את רכושם – "וינצלו את מצרים".

ה. יציאתם 'חמושים' מהווה שלב נוסף לקראת העימות על הים, שהרי מעתה לא רק רוחם מחוזקת, אלא גם ציודם מוכן והולם את היעד שאליו הם הולכים. עדות הכתוב – "ובני ישראל יצאים ביד רמה", מלמדת שהם מוכנים למלחמה ממש, ומאמינים בכוחם לעמוד מול מצרים.

בנוסף להכנה ההדרגתית שהחלה כבר במצרים, נוספו ב'דרך המדבר' עוד פרטים, המעידים על הכוונה לחזק את רוחו של העם העומד לקראת העימות הקשה מול משעבדיו בעבר הלא רחוק:

ו. עמוד האש והענן ההולכים לפניהם "לנחתם הדרך", מזכירים להם ש"ה' הולך לפניהם" ונמצא אתם גם במדבר.³²

ז. הציווי לבני ישראל לשוב ולחנות לפני פי החירות, הוא לכאורה מיותר, שהרי עמוד האש והענן מנחים את דרכם, ולא היו צריכים אלא ללכת אחריהם. בעל אור החיים משיב לקושיה זו בפירושו לפסוק א:

לזה צווה ה' שישובו ויחנו ויעשו מעשה המוכן לרדוף פרעה אחריהם ודבר זה ירגישם ויעשה בהם רושם כי הם הם העושים הכנה... ובזה לא יפחד לבם ובבואו יגל יעקב וישמח ישראל כי יחזה נקם באויבו...³³

ציווי זה בא, אם כן, לגלות לישראל את תכנית ההטעיה מראש, כדי שיוכלו להתכונן נפשית (ולדעתנו גם צבאית) לקראת המרדף המצרי שיבוא בעקבותיהם.

מעתה, אין זה נראה כה רחוק ובלתי סביר להעמיד (שוב) את ישראל בעימות מול מצרים, ואפילו אם מדובר בעימות צבאי. אמנם העדיפות הצבאית של מצרים קיימת עדיין, וכמוה גם הרתיעה הפסיכולוגית שצוינה על ידי ראב"ע ורמב"ם, אולם האירועים והניסיונות שעברו ישראל בתקופה האחרונה, יכולים בהחלט לנטוע בהם ביטחון, שבעזרת ה' גם בעימות הזה עם מצרים, ידם תהיה על העליונה.³⁴

ב. הקושי הפרשני

כבר הוכחנו לעיל שדברי ה': "ואכבדה בפרעה ובכל חילו... וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו" (י"ד, יז-יח), מדברים רק על עזרת ה' לישראל, ולא על מלחמה שכולה לה'. אבל מדברי משה לעם: "התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום... ה' ילחם לכם ואתם תחרשון" (פס' יג-יד), משתמע לכאורה שה' יילחם לבדו במצרים וישראל רק יצפו מן הצד!?

עיון מדוקדק בלשון הכתוב מלמד על ההפך הגמור:

א. השורש יצ"ב/"התיצבו" הוא בעל משמעות אקטיבית במקרא,³⁵ ובא אף בהקשר של לחימה ממש: "ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה ויכו את פלשתים ויושע ה' תשועה גדולה" (דה"א י"א, יד).

ב. גם הפועל 'וראו' שבפסוק אינו ממעט את האקטיביות הנדרשת לפי פירושנו, אלא רק מלמד, שזו צריכה לבוא לאחר ראיית עזרת ה'. כך בדיוק משמש צירוף זה בדברי הנביא לקראת מלחמת יהושפט בבני עמון ובבני מואב: "לא לכם להלחם בזאת, התיצבו עמדו וראו את ישועת ה' עמכם" (דה"ב כ', יז), וסוף הפסוק מעיד על השתתפותם הפעילה של ישראל במלחמה: "מחר צאו לפניהם וה' עמכם".³⁶

ג. ההכרזה "ה' ילחם לכם", שקבעה את עיקר הרושם הפסיבי מדברי משה, משמעה בלשון המקרא: ה' יהיה לכם לעזר במלחמה. כך העיד על אתר ראב"ע בשם המדקדק ר' משה הכהן. ואמנם, כך משמש ביטוי זה במקרים רבים, שבהם מדובר בבירור על מלחמה שנעשתה בידי ישראל, כגון:

מכאן, שדברי משה לא רק שאינם מכוונים למנוע את ישראל ממלחמה, אלא שיש בהם רמז ברור לתפקיד הצבאי המוטל עליהם, וכוונתם לעודד אותם לקראת המשימה, באשר עזרת ה' מובטחת להם. לכל היותר ניתן לראות בדבריו קריאה להמתנה לפעולת ה', שתיתן את האות למהלך שבו ישתתפו בני ישראל בעצמם בהכאת מצרים.

ד. הביטוי המופיע בהמשך הפסוק: "ואתם תחרישון", אין לו עניין כלל עם הימנעות ממלחמה, ולפי לשונו הוא מופנה להשתקת תלונתם של ישראל, כפי שפירשו חלק מהפרשנים.³⁷

ג. הקושי הרעיוני

האם אפשר לפרש את 'קריעת ים סוף' ככישלון? אווירת ההצלחה ותחושת הניצחון העולים מפסוקי הסיום של הפרשה, אינם הולמים, לכאורה, את הכיוון שעליו מצביע פירושנו: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים... וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (י"ד, ל-לא). הרגשת השמחה והתרוממות הרוח המובעות בשירת הים, ומתוארות גם ביציאת הנשים אחרי מרים "בתפים ובמחלת", מלמדות שתחושת העם לאחר קריעת יםם סוף אינה של כישלון, אלא שלל הצלה, הצלחה ושמחה. כיצד נוכל אפוא לטעון, שהפרשה מתארת את כישלונם של בני ישראל שלא עמדו באתגר המלחמה במצרים?

אכן, אין מקום לחלוק על הרושם החיובי העולה מן הפרשה, אבל יש לחלק בין תוצאותיה השונות: ישראל אכן ניצלו מיד הרודף המצרי, ראו "את מצרים מת על שפת הים", והכירו בתשועה שעשה להם ה'. הנס של קריעת ים סוף והמפלה שנחל הצבא המצרי החזק, הוציאו עד למרחוק את שם ה' אלוהי ישראל. על כך בוודאי ראוי להודות, לשבח ולשמוח.

אך כל זה אינו מבטל את האכזבה מכך שישראל לא נטלו חלק מעשי בהכאת הצבא המצרי על ים סוף. עובדת הכישלון וגודלו מתבררים בעיקר בהמשך הפרשה והספר, כאשר הזיקה הנפשית והגעגועים של ישראל לחסות המצרית ממשיכים ומתגברים.

חולשת הרוח שפקדה את העם ברגע הקריטי, מנעה ממנו לחולל את השינוי המיוחל ולהכרית במו ידיו את 'הקשר המצרי' המעיק, שימשיך בשל כך ללוות אותו לאורך הדורות.³⁸ מכאן, שהמטרה של יציאת מצרים לא הושגה בשלמותה. ישראל יצאו ממצרים, אך ה'מצריות' לא יצאה מישראל.

יש להבחין אפוא בין התוצאות השונות של פרשת קריעת ים סוף: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים" יש כאן, 'ראתה שפחה על הים' יש כאן, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" יש כאן, שירה של שבח והודאה ותפילה לעתיד לבוא יש כאן, "נמגו כל יושבי כנען" יש כאן, אך ניתוק סופי ומוחלט של הזיקה למצרים ול'עבדות' אין כאן. לא נחתך עדיין חבל הטבור הקושר את העם לכור ההיתוך שבו נוצר, ולכן נותרה יציאת מצרים יציאה מן השעבוד הפיזי והמשפטי בלבד, ולא יציאה מן השעבוד הנפשי. בשל כך, עוד זקוקים אנו לנבואת ירמיהו:

לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשבתים על אדמתם אשר נתתי לאבותם

(ט"ז, יד-טו).